אני בן 30, יש לי ארבעה ילדים. שני בנים עבדאללה בן 7,ומחמד בן 6, ושתי בנות פרח בת 3, וחאלא בת שנה וחצי. המלחמה האחרונה בעזה שינתה לי ולמשפחה שלי את החיים. אני נמצא במצוקה נפשית, כלכלית ובריאותית. נפצעתי בבוקר יום 14 ביולי 2014, זה היה בחודש הרמדאן וזה היה יום מאוד קשה, הפצצות של טנקים מצד אחד והפגזות מצד אחר. אני ושש אחיותיי היינו בבית ההורים שנמצא ליד הגבול המצרי, ליד שדה התעופה. אשתי וארבעת הילדים שלי היו בבית שלנו מול בית ההורים. השעה הייתה 5 לפנות בוקר, כולנו היינו ערים, לא יכולנו לישון באותם ימים מרוב פחד. אני לא יודע מה בדיוק קרה, פתאום מצאתי את עצמי זרוק על הרצפה פצוע קשה אך למרות זאת בהכרה מלאה. הבית בער באש, ראיתי את האחים שלי ואת אימא שוכבים על הרצפה. כל מי שהיה בבית נפגע ודימם.
פאדי אלערג'א, בן 30 מרפיח, אב לארבעה (צילום: רופאים לזכויות אדם)
השכנים והחברים התקשרו שוב ושוב לאמבולנס וניסו להזעיק עזרה אך האמבולנסים חששו להיכנס לאזור שלנו. כולם היו בטוחים שאני מת,שמעתי אותם אומרים: "שהיד, שהיד". לקח לאמבולנס רבע שעה להגיע. הם לקחו את כל המשפחה, שמונה נפשות באמבולנס אחד, זרקו אותנו אחד מעל השני.
כשהגעתי לבית חולים, שמעתי אותם שוב אומרים "שהיד שהיד". מרוב פחד שישימו אותי במקרר המתים ניסיתי לצעוק, להגיד משהו, אך כמעט ולא שמעו אותי. במקרה אחד הרופאים הצליח לזהות שאני חי וצעק בקול רם: "הוא חי". כשרופא אחר הביט בי הוא נראה כל כך המום מכך שאני עוד בחיים. הרגליים הקטועות שלי, הבטן הפתוחה,המעיים שבחוץ, הידיים השרוטות, הגוף והבגדים השרופים, כולם הצביעו על כך שאני מת.
מרוב שהיו נפגעים באותו יום, הרופאים התקשו לזהות מי בחיים ומי לא. זה היה יום מאוד קשה. שמו הרבה פצועים שהגיעו לבית חולים במקרר המתים למרות שהיה להם אולי סיכוי לחיות.אני הייתי מודע למה שהתרחש מסביבי בבית חולים, שמעתי קולות וצעקות.
הפנו אותי לבית חולים אחר, בית חולים האירופאי, הייתי שם 12 שעות בניתוח. כשההורים שלי שאלו את הרופא לגבי מצבי, הוא ענה להם "תתפללו בשבילו שימות שהיד, איך הוא יחיה במצב הזה?". אבל, אלוהים רצה שאחיה.
- פאדי אלערג'א, בן 30 מרפיח, אב לארבעה. איבד את שתי רגליו בצוק איתן. העדות פורסמה לראשונה על ידי רופאים לזכויות אדם.
מחרים את המדינה ואת תוצרתה (לא קונה אפילו נשק!)
ארגון פשע המתחזה למדינה (יהודית).