רבות מדברים על חשיבותה של תרבות פלורליסטית בימים האלה, ולצערי מדברים יותר מדי על ערבים מצד אחד ויהודים מהצד האחר, מהלכים אימים על תיאטראות ערבים, ומנגד שואלים מדוע אין השקעה תרבותית בפריפריה. התרבות של יהודי ארצות ערב, היהודים הערבים, היא מפתח לאפשרות אחרת: מדוע שלא נדבר על תרבות יהודית וערבית משולבת, משותפת. הרי, התרבות של יהודי ארצות ערב לא הייתה רק תרבות קהילתית ומסורתית של הקהילות המיוחדות הללו, אלא גם חלק מתרבותו של המרחב הערבי כולו.

ח"כ איימן עודה בכנס ההשקה של שדולת חברי הכנסת
למען שימור וטיפוח מורשת התרבות של יהודי ארצות ערב והאסלאם

עוד מתקופת הג'אהליה, לפני בוא האסלאם, אנחנו יודעים על דמויות כמו שמואל בן עדיה, שהיה משורר חשוב ומשפיע עוד לפני לידתו של מוחמד. ובתקופה המודרנית די אם נזכיר את הזמרת לילה מוראד במצרים, את האחים דאוד וסאלח אלכוויתי בבגדאד, את זוהרה אלפסיה במרוקו, כדי להיווכח שהיהודים היו נטועים עמוק במורשת התרבות הערבית, והיא היתה נטועה בהם. גם מי שיצר בעברית ובתוך המסורת הדתית היהודית היה חלק מסביבתו, כמו למשל הפייטן הגדול רבי דוד בוזגלו, שכתב בגעגועיו למרוקו: "שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים. וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה".

אך לצערנו, המציאות של מדינת ישראל לא הרשתה את העושר התרבותי הזה, לא רק משום שהתרבות הזאת נחשבה ל"נחותה", אלא כי היא טשטשה את הגבול שניסתה ההגמוניה התרבותית לצייר בין יהודים וערבים. אסור היה להעלות על הדעת שיהודים וערבים יכולים לשאוב מאותה תרבות משותפת. זו הסיבה שאנחנו חייבים, למעננו, למען העתיד שלנו, להעלות על נס את התרבויות הנשכחות הללו, שהיה בהן עושר גדול שרובו אבד.

חשוב להזכיר גם את החלק שהיה לאזרחים הערבים הפלסטינים בישראל בשימור והצלת חלקים מהתרבות המפוארת של יהודי ארצות ערב. השחקן אריה (אלבר) אליאס שהלך לעולמו השנה, ואשר בתחילה לא התקבל לתיאטרון הממסדי בגלל מבטאו הערבי, פעל בישובים הערבים והקים בהם יוזמות תיאטרון כבר בתקופה של הממשל הצבאי הנורא. מוסיקאים כגון אברהם סלמאן וזוזו מוסא שפעלו בתזמורת קול ישראל בערבית, והסרטים הערבים ששודרו בערוץ הראשון ויועדו במקור לצופים הערבים, היו מפלט תרבותי עבור היהודים המזרחים שבו זכו לראות סרט בשפתם.

כמובן, אסור לשכוח גם את אנשי הספרות, את סמי מיכאל, שמעון בלס, ששון סומך ואחרים שהעיתונות הערבית של המפלגה הקומוניסטית, בניצוחו של הסופר אמיל חביבי, היתה המקום הראשון שבו הם הוזמנו לכתוב את יצירותיהם עוד לפני שפנו לכתיבה בעברית והתקבלו הרבה אחר כך על ידי הממסד. היהודים מארצות ערב הועשרו על ידי התרבות הערבית הפלסטינית וגם העשירו אותה, גם בימים הקשים ביותר.

לשמחתי, יותר ויותר צעירים יהודים וערבים מגלים בתרבות הזאת עניין מחודש, ויש יוזמות חדשות כדי להחיות את החיבורים שכמעט נעלמו. מרגש לשמוע את התזמורת האנדלוסית הישראלית, שמנגנים בה ביחד יהודים וערבים, ומכעיס שהיא צריכה לדרוש בכל פעם מחדש תקצוב ראוי כפי שזוכות לו התזמורות המערביות הקלאסיות. מרגש לפגוש את הצעירים המזרחים החוזרים למורשת סביהם ולומדים מחדש את השפה הערבית, לא למטרת "דע את האויב", אלא כדי להכיר את עצמם, את מורשתם, ודרכה מחפשים חיבורים של פיוס וחיים משותפים.

אם אנחנו שואפים לעתיד של קיום משותף, הגיע הזמן לתת לתרבות לפורר את החומות במקום להגביה אותן. היו שהציעו לישראל להיות "וילה בג'ונגל". זו טעות נוראה שתעלה לנו בשנים ארוכות של סבל לכולם. במקום זאת ישראל צריכה להיפתח, קודם כל תרבותית, למרחב סביבה, לשיתופי פעולה וחיבורים חדשים.

את האיומים והרדיפה כלפי התרבות הערבית הממשלה צריכה להפסיק מיד, לאפשר את העושר התרבותי שקיים כאן להשוות את התקציבים המופנים לתרבות הערבית והמזרחית לאלה של התרבות היהודית-המערבית – כפי שדורשת הצעת החוק של חברי לסיעה ד"ר יוסף ג'בארין – ולהעלות על נס את היוצרים היהודים-הערבים הגדולים שהראו לנו דרך אחרת, טובה יותר".

• דבריו של ח"כ איימן עודה בכנס ההשקה של שדולת חברי הכנסת למען שימור וטיפוח מורשת התרבות של יהודי ארצות ערב והאסלאם שנערך בכנסת ב-13 ביולי 2015. חבר הכנסת איימן עודה הוא ראש סיעת חד"ש והרשימה המשותפת.

Share on Facebook