כבר הכול נאמר על פרשת התנהגותו המחפירה של שליחו של ראש הממשלה אל"מ (מיל) ליאור לוטן, בביתו של השבוי אברה מנגיסטו. היה ברור מלכתחילה שהסקנדל יטויח ושהמכונה המשומנת של נתניהו ושל שדולת הכתבים הצבאיים תעבוד שעות נוספות כדי שנושא הגזענות וההקשרים שלו יוסרו מעל סדר היום הלאומי. נדמה לי שהמאמץ המתואם נחל הישגים בלתי מבוטלים. לא רק שמנגיסטו הוא אתיופי, אלא שכל המדינה ראתה אותו מדלג אל מעבר לגדר ונופל כפרי בשל לידיהם של שוביו. אחרי שקראתי כל מלה על הנושא במשך כמה ימים, הגעתי למסקנה שנימוסיו הגרועים של לוטן הם אינם הנושא העיקרי. גם חוסר האחריות המשווע של השבוי כלפי עצמו וכלפי בני משפחתו הוא אמנם מצער, אבל עדיין לא צריך לגרום לנו לסטות מהנושא: המדינה שהביאה את עולי אתיופיה לכאן בתופים במחולות והפיקה מהם הון פוליטי ענק ("מי אומר שאנחנו גזענים") שיקעה אותם ביוון המצולה של עוני מנוול, תנאי מגורים גרועים, אפליה גזעית וחברתית ויחס כללי של בוז והתנשאות.

בעטיה של הצנזורה איננו יודעים הרבה על השבוי מהמגזר הבדואי, אבל תנאי המגורים והיחס כלפי הבדואים הם גרועים עוד יותר ממנת חלקם של האתיופים. ההזנחה הסביבתית בשני המקרים היא עמוקה ופתרונה דורש משאבים עצומים. נשק הגזענות משמש כלי בידי הממסד כדי להימנע מטיפול רדיקלי בבעיות חברתיות. השלטונות מצליחים להסית את כל העדות לאיבה הדדית, שמונעת פעולה משותפת לשיפור משמעותי במצבם הכלכלי והחברתי. לוטן הוא רק סימפטום זעיר של בעיה חברתית קשה.

כיצד ניתן להפוך את האומה הגאה משנת 1948, שנבנתה על חורבות העם הפלסטיני, ל"עם עבדים (וכמעט) מזי רעב"?. אם היו מציגים את השאלה הזאת לצוות חשיבה, נניח בשנת 1980, הייתה מצטיירת הנוסחה הבאה: ראשית מסיתים את המעמד הבינוני נגד השכירים מהעשירונים התחתונים ונגד המובטלים; שנית, מכשירים דור של כלכלנים וסוציולוגים בכלים של האסכולה השמרנית ביותר, ומלמדים אותם שמה שטוב לציבור העשיר טוב גם ל"מדינה". אחר כך באים השלבים האחרים: פירוקה החלקי אבל המשמעותי של ההסתדרות, פגיעה בחופש השביתה, כלכלה המבוססת על משכורות רעב המחלישה את כושר המיקוח של העובדים, ניהול מלחמת מעמדות במסווה של "ליברליזם", שמושך ציבורים בעלי תדמית עצמית "שמאלנית" להצביע בעד אויבים מעמדיים, בעיקר יאיר לפיד וחבורתו.

כך נוצרו כאן קודים חדשים לקראת בנייתו של אתוס אנוכי. החלוציות של פעם הומרה באינדיבידואליזם חברתי קיצוני; העשירים והיזמים (שרובם סובסדו על ידי ממשלות אוהדות) מורמים על נס במדורים הכלכליים ובמדורי הרכילות הפופולאריים, ועולי אתיופיה, כמו רוב רובו של המגזר הערבי והבדואי, מוקעים כפרזיטים, כנטל, כעבריינים וכל ההצבר הזה יחדיו מזין את הגזענות גם נגד המזרחים. מכאן גם ההתגייסות ההמונית של כתבים ילידי הארץ למען לוטן. זכויותיו כלוחם מונחות קבל ישראל כולה על כף המאזניים, כדי לאזן את התפרצותו המתנשאת. יש כאן הרבה יותר מאשר התאגדות של אנ"ש (אנשים שלנו) להגן של בשר מבשרם. רעל הגזענות פשה בכל מקום, והקורבנות, במקרה הזה האתיופים והבדואים, מוצגים פחות או יותר כטפילים. טיפול בנושא כבעיה חברתית שיש לרפא אותה במחיר כלכלי גבוה, מוזנח לגמרי על חשבון התהייה התרבותית, הפרטנית, בנושא לוטן. מה קרה לו לאיש הטוב הזה ששפך את מררתו דווקא על המשפחה האומללה וחסרת האונים? למען האמת, לא קרה לו שום דבר. הוא הוציא את תסכולו על משפחת מנגיסטו בשם האתוס הלעוס של ישראל הישנה. הוא ייצג את השכבה הכי דומיננטית וחזקה בחברה הישראלית נגד הדפוקים, שלא ירהיבו עוז להתקומם נגד מלח הארץ שעושה הכול למענם. ייתכן שהיה חייב להביא עימו להקה צבאית כלשהי כדי לשיר להם את "שיר הרעות", אבל דווקא "הוא לא ידע את שמה" יותר מתאים. המשטר החברתי-כלכלי שהתנער מכל אחריות לחלשים והפקיר אותם לגורלם שיקע את העניים בתוך בצה רוחשת יתושים ואחר כך מרהיב עוז לגנות אותם שהם מפיצים מחלות או עוברים ברוב ייאושם, את הגדר לרצועת עזה, לאחד מאזורי המצוקה הכי גדולים בעולם.

מהפכה חברתית לא תתרחש כאן בלי כעס גדול כלפי הממסד וכלפי משרתיו בפוליטיקה ובתקשורת. לחלשים באמת אין כוח להקים רעש שיזעזע מוסדות ארץ. בני המעמד הבינוני ההגונים, שמבקשים לתת את ידם לבניית חברה שוויונית יותר, מצביעים בסופו של דבר נגד המאבק ונציגים מובהקים של ההפגנות בשנת 2015 מבקשים ממפלגת העבודה לסטות ימינה, פחות או יותר לקו הפוליטי שאפיין את אהוד ברק. כל הציבור הגדול הזה, הימין ואנשי המרכז הלאומני, דחפו את מנגיסטו ואת חברו לגורל הבדואי אל מעבר לגדר. שומו שמיים, היה זועק מנחם בגין, בעיקר בתקופתו באופוזיציה. כיום מנסים המרוויחים מהכלכלה הניאו-ליברלית להגן על חבריהם המעמדיים (ראו את ח"כ עופר שלח) ולסייע להם לרמוס את המגזרים החלשים.

זוהי, אם כן, הבעיה. לא מנגיסטו שאולי איננו נחשב כאן ל"מלח הארץ", וגם לא לוטן הפטרנליסטי. מהפכה חברתית זקוקה, כאמור, לדלק של זעם כלפי הממסד ולדבק של סולידאריות כלפי כל המקופחים בישראל. בחסות הרעש שאנחנו מקימים על דפוסי התנהגותו של קצין (שהיה בעצמו מעורב בחטיפת אזרח לבנוני שעונה אחרי שנתפס) בביתה של משפחת מנגיסטו, מבריח נתניהו את הגז הטבעי לידיהם רודפות הבצע של הטייקונים, גורר אותנו לבידוד בינלאומי ומנסה להדיח אותנו לתמוך במלחמות עתידיות נגד כל העולם המוסלמי. הוא מצליח להעלים כמעט לגמרי את מצוקת משפחתו של הבדואי, שלא ידענו אפילו את שמו. קשה להזדהות עם איש עלום שם. ייתכן שהאלמוניות הזו היא לטובתו, אבל אין לכחד שהיא מונעת מאיתנו להתמקד במצוקתו של המגזר הבדואי הנרדף ממש במדינת ישראל. כדאי אולי שאיש יותר רגיש מלוטן (הח"כ לשעבר רן כהן, למשל?) יקיים את הקשר עם משפחת מנגיסטו אבל גם כהן יודע, שהרחוב שבה גרה המשפחה בעיר אשקלון המזכיר את ספריו של צ'ארלס דיקנס, הוא שורש פורה ראש ולענה.

מי שרוצה להציל את המשפחות המסכנות ממצוקתן חייב לשפוך המון כסף, להשקיע אהבה ואמפטיה ולשנות את המצב מהקצה אל הקצה. התנצלויות צבועות יסייעו אולי לזמן קצר, אבל פרשיות דומות עלולות לצוץ גם בעתיד. אין פתרון ניאו-ליברלי לבעיות של העניים במדינה. לממסד החברתי-פוליטי ולקואליציה הבורגנית שנוצרה בכנסת, בסיוע מפלגת העבודה ולפיד, יש אחריות שילוחית לגזענות כלפי האתיופים והערבים.

• פורסם בכל העיר, 17 יולי 2015

Share on Facebook