מה נשתנה? (זיכרונות ולקח אחד)

בשנות ה- 80 של המאה הקודמת, ואני עדיין ירושלמי, נמניתי עם פעילי הוועד הישראלי לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית. הוועד קם כתגובה לסגירת האוניברסיטה בידי הממשל הצבאי. פגיעה בלתי נסבלת בחופש אקדמי. כאשר הוסר צו הסגירה נותרנו עם השם כי הוא הפך כבר לסוג של מותג.

מנזר כרמיזן שוכן  לא הרחק מירושלים בין מחנה הפליטים דהיישה לבית לחם. המנזר מוכר  היטב לישראלים רבים בעיקר לירושלמים אוהבי יין. אינני יודע מה המצב כיום, אולם בשנות ה-80 של המאה ה-20 אני זוכר שבימי שישי הייתה תנועה די סואנת של ירושלמים למנזר לקנות  את היין המיוצר ביקב המנזר. איכותו הייתה טובה ומחירו זול במידה  משמעותית מהיין הנמכר בחנויות ירושלים.

כרמיזן ומחנה הפליטים דהיישה שניהם חוסים תחת הכיבוש הישראלי, אבל איזה הבדל. דיירי המחנה הם פליטי 48, הנכבה. המחנה משדר עוני ודלות, הביוב זורם ברחובות הצרים, מרבית כניסותיו נאטמו על ידי צבא הכיבוש, חשבו שבכך ישימו קץ לזריקת אבנים על ידי הגדנ"ע שלהם, אבל ילדי האבנים יימצאו תמיד דרכים עוקפות. המחנה טורטר מדי יום על ידי הצבא בסיורים, עוצרים ומעצרים. בהשוואה לדהיישה כרמיזן הוא נווה במדבר, אי של רוגע בים סוער.

וועד ביר זית  היה בשיאו מן המובילים במאבק נגד הכיבוש ומנה עשרות פעילים מכל שדרות השמאל, ציונים, לא ציונים ואנטי ציונים, מרביתם ירושלמים, כשהמאחד את כולם הוא המאבק בכיבוש ופשעיו. הוועד פעל בחזית רחבה. הפגנות משני צידי  הקו הירוק, לעתים בשותפות עם פלסטינים. כל אחד מאיתנו סוחב בגופו לא מעט שיירים של גז מדמיע; פעלנו ליצירת דיאלוג עם מנהיגות פלסטינית מארגונים שונים, וגם כאלה ללא שיוך ארגוני, כך  הכרתי את פייסל חוסייני, (איש אציל ונעים הליכות שהיה לי הכבוד להיות יחד עימו  ואחרים בין מייסדי הוועד נגד היד הקשה עליה הכריז שר הביטחון דאז רבין. ככל הידוע זה היה הוועד  הישראלי פלסטיני הראשון. פייסל ואנוכי היינו דוברי הוועד), עו"ד זיאד אבו זיאד מירושלים (שהקים את העיתון הפלסטיני בשפה העברית "גשר"), את העיתונאי חמדי פראג'  מדהיישה, ד"ר סרי נוסייבה (כיום נשיא אונ' אל קודס) ד"ר מובארק עוואד (שהקים במזרח ירושלים  את המרכז הפלסטיני ללימודי אי אלימות) ורבים אחרים.

מי שמכירים את דרכי הפעולה והחשיבה של פרנסי הכיבוש לא יתקשו לאתר את "האיש המסוכן" בעיני הכובש, מי אם לא מובארק עוואד. עוואד, יליד ירושלים נסע לארה"ב ללמוד פסיכולוגיה נכבש על ידי אידיאולוגיות הדוגלות באי אלימות, ראשון לכולם מהטמה גנדי. הוא לא בא להרוג אלא להציל חיים. הוא ביקש להחדיר לבני עמו  את הרעיון שבמקום  בו עוקרים עץ נוטעים אחד חדש.  וגם, לא קונים מהכובש דבר.

ישראל הגיבה מיד בשיטות אלימות בהן היא מתמחית:  תושבותו הירושלמית נשללה והוציאו נגדו צו גירוש. הוא ערער לבית המשפט  העליון ומי אישר את הגירוש? לא אחר מאהרן  ברק שהואשם תדיר על ידי הימין בשמאלנות, (עלילת שווא), ללמדכם שבנושאים אלו אין שופט ימני או שמאלי אלא רק שופטים כנועי שב"כ.

באחת הפגישות בדהיישה אמרנו למארחינו הפלסטינים, שנשמח לסייע בהקלה על חייהם. הם לא  הסתירו את  שביעות רצונם מההצעה וסיפרו לנו  על שביל בוצי ומלא שלוליות שגורם סבל רב לבאי  המחנה והם מבקשים לזפתו, אבל  לא רוצים לבקש אישור מהממשל הצבאי. אם נטה כתף אפשר יהיה לסיים את העבודה ביום אחד. בזיפות אנו לא מבינים  אבל נהיה מוכנים לעשות כל עבודה על פי הנחייתם ולהכין את השביל לזיפות.  החורף היה בעיצומו ומכאן הדחיפות. קבענו כי בשבת הראשונה  בה תזרח השמש אנו באים. וכך היה. בשבת 17 בדצמבר 1983 התייצבנו  40  חברי הוועד בבגדי עבודה מוכנים למשימה. רבים מאיתנו שכחו מתי החזיקו לאחרונה כלי עבודה, מעדר,מקוש, את וכו', אבל כל אחת ואחד עשו כמיטב יכולתם. מישהו מהקבוצה שכח איפה הוא נמצא והחל לזמזם "אנו באנו ארצה…." והיינו צריכים להסותו  ולהזכיר לו שהוא נמצא במחנה הפליטים דהיישה ולא באסיפה של גדוד העבודה. ילדי המחנה צחקו ונהנו, כדבר הזה טרם ראו.

כעבור שלוש וחצי שעות הגיעו קצין כיבוש מלווה בחיילים ומספר ג'יפים והודיע שהאזור הוכרז כשטח צבאי סגור ועלינו להתפנות. החל דין ודברים. על מה ולמה? אין הפגנות,  אין יידוי אבנים, יש ביקור  ידידותי של קבוצה ישראלית במחנה, אין  עילה להכרזה על שטח צבא יסגור . הקצין  ענה כי אינו יודע  למה, אבל הוא יודע שיש חוק  ויש לכבדו.  על כך ענינו כי חוקי כיבוש לא ראויים לכבוד ומישהו הוסיף שגם  בגרמניה היו חוקים וזה לא נגמר כל כך טוב. התוצאה: שני עצורים כולל צוות טלביזיה שהוזעק לדווח על האירוע.  סופו של דבר שהתנצלנו בפני מארחינו על  שאיננו יכולים להשלים את המלאכה וחזרנו כל אחד לביתו. שוב נוכחנו כי מה שמפחיד את שלטון הכיבוש הוא שיתוף פעולה ישראלי פלסטיני. האירוע דווח בהרחבה בשבועון  הפלסטיני בשפה האנגלית  אל פאג'ר  בגיליונו מיום 23 בדצמבר 1983.

למחרת מעצרו המנהלי  של העיתונאי הפלסטיני תושב דהיישה חמדי פראג', שלחתי, ב-7 בפברואר 1985 בשם הוועד, מכתב לאגודת העיתונאים וביקשתי כי ירימו קול זעקה ומחאה על ההתנכלות הזו לחופש העיתונות. סיימתי את המכתב  במלים הבאות:  "חופש העיתונות וחירות האדם אינם יודעים גבולות ומי שלא נזעק שעה שהם נרמסים  אצל שכנו, אל יתפלא  אם הרומסים יתדפקו גם על שעריו".

האגודה לא נענתה ועתה זה מתדפק על שערינו.

ב-22 במאי 1984 שלחתי מכתב לאגודת הציירים והפסלים ולהלן חלקו ראשון:

"הועד הישראלי לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית הטיל עלי בישיבתו האחרונה (20.5.1984) לפנות לאגודת הציירים והפסלים בעניינו של הצייר פתחי גדן. אמן פלסטיני זה, מן הידועים בשטחים הכבושים, הובא ביום חמישי 10 במאי 1984 בפני בית המשפט הצבאי בעזה והואשם כי בציוריו  הוא "מסית נגד ישראל". התובע הצבאי הביא כ"ראייה" את ציורו "אל עמל" (התקווה) וטען כי בחלקו  העליון מופיעים ארבעה צבעים של הדגל הפלסטיני דבר המהווה  "הסתה נגד ישראל". השופט  הצבאי גזר על האמן, אב לשבעה ילדים, חצי שנה מאסר בפועל, חצי  שנה מאסר על תנאי וקנס בשעור 30 אלף שקלים".

הייתם מאמינים שמשפט כזה התרחש בישראל לאחר השואה במחצית השנייה של המאה ה-20?

הרשעתו של פתחי ופנייתנו לאגודת הציירים  והפסלים היו תחילתו של אחד הפרויקטים היפים ומעוררי השראה של הוועד בשיתוף פעולה עם אגודת האמנים הפלסטינים בגדה וברצועה ואמנים ישראלים נגד הכיבוש. בסופה של  עבודת הכנה אינטנסיבית הוציאו המארגנים מתחת ידם תערוכת ציורים  מרשימה שנשאה  את הכותרת: "אמנים פלסטינים וישראלים נגד הכיבוש ובעד חופש הביטוי". כמה אקטואלי. התערוכה עוררה עניין רב, הוצגה במספר גלריות בישראל ובשטחים הכבושים ואפשר לומר ללא הגזמה כי מדובר בהצלחה מעל ומעבר.

שער קטלוג התערוכה

עתה בא הקטע שבגינו כתבתי את הטור, הרצח בכרמיזן. ב-22 באוקטובר נרצחו בסמוך למנזר שני צעירים ישראלים, רון לוי ורויטל סרי, סטודנטים באוניברסיטה העברית. אין ספק שהזוג ראה במנזר מקום שקט, פסטורלי ורומנטי, הרחק מהכרך הסואן. איש לא ידע מי הרוצח אבל ההנחה הייתה שמדובר בפלסטיני מדהיישה שאש השנאה והנקמה כילתה את סערת האהבה. לימים  התברר שהרוצח, עיסא  עבד רבו רצח את השניים כנקמה  על מות בן דודתו בכלא הישראלי. עתה ברור כי הם מצטרפים לרשימה הולכת ומתארכת של קורבנות נקם בסכסוך הדמים בין כובש לנכבש.

חזרה ליום פרסום הרצח. כדובר הוועד אני חייב להוציא הודעה לעיתונות. כל אחד מאיתנו יודע שאירועים כאלה מוציאים מהימין את כל הביוב האצור בו והוא משתולל באורגיית גידופים ונאצות נגד השמאל. התלבטתי, האם לקפל מעט את הדגל ולפרסם הודעה מימית שלא  תרגיז איש או דווקא בשעה זו לשמור על זקיפות  קומה שמאלית ולומר את האמת שלנו. בחרתי בדרך השנייה.  בהודעה  נכללה פסקה התובעת מהממשלה וסוכנויותיה לעשות חשבון נפש, האם יכלו למנוע את הרצח? הממסד הפוליטי על שלוחותיו, ממשלה, מתנחלים, הסתדרות ציונית, כנסת, סוכנות יהודית, קק"ל, רבנות וחלק ניכר מהתקשורת חזרו ושטפו את מוחם של האזרחים ברמקולים שהשמאל לא יכול היה להתחרות בעוצמתם, יצרו את התחושה שהגדה היא חלק מישראל, ערש האומה, שהמונח שטחים כבושים הוא המצאה  בוגדנית של השמאל וכי מדובר בחבלי ארץ תנכיים "יהודה ושומרון" וכל ההו-הא הימני הזה התנקז למסר ברור לצעירים: בואו לטייל בארץ התנ"ך כי שלנו היא בבחינת "קום והתהלך בארץ". האם יתכן שהמסר הזה חילחל אליהם וסברו כי כרמיזן, כה קרוב לירושלים, הוא כבר חלק ממדינת ישראל? זאת לא נדע.

לא רק אנשי ימין הושפעו מהמלל הזה, גם אנשי שמאל מובהקים באו אלי והודו לי על שהפניתי את תשומת הלב לנושא שלא היו ערים לו.  בהודעה הדגשתי כי מדובר בשטחים כבושים כפי שהם מכונים בכל שפות העולם ומשקפים נכונה את המצב העובדתי ומעמדם המשפטי, שטחים בהם מתחוללת מלחמה בין כובש לנכבש ואנו קוראים לכל איש ואשה נערה ונער לא לטייל שם. בנוסף לסכנת חיים זו גם התגרות בעם המקום שהכובש הישראלי שלל ממנו זכויות יסוד. הארץ פרסם את ההודעה כמעט במלואה  ונראה כי דרכתי כאן על עצב רגיש. הריקושטים היו  קשים, מימין ומשמאל. הדה בושס, מבקרת הטלוויזיה של הארץ תקפה  את הוועד בחמת זעם, בארסיות,  כך גם עמוס כרמל בעל  טור ימני בידיעות אחרונות. שניהם טענו טענה דומה: באיי יוון מותר לבקר ובשטחים אסור? נאלצתי להסביר לשניים את ההבדל בין כניסה למדינה ברשות ממשלתה הנבחרת לבין כניסה לשטח  כבוש בחסות צבא הכיבוש מבלי שעם המקום נתן את הסכמתו. גם בתוך הוועד  הייתה מחלוקת בין אלה  שצידדו בהודעה לבין אלה  שסברו כי זה לא היה הזמן הנכון לומר את הדברים. מאז כרמיזן אנו חוזרים ושומעים על צעירים שנהרגו בשעת טיול מחוליית גרילה פלסטינית. עברו למעלה מ-30 שנים ובמבט לאחור אני סבור שצדקתי וגם היום אני חוזר על עמדתי: לא לטייל בשטחים הכבושים. תנועת ההתנגדות הפלסטינית לא שבקה חיים. היא לובשת ופושטת צורה בעצימות משתנה. מי האיש החפץ חיים לא יטייל בשטחים הכבושים עד שיושג הסכם.

צוק  איתן – שנה  לפשע

התקשורת הממוסדת הקדישה   שעות שידור רבות עם מלאת שנה למלחמה. התפריט אצל כולם זהה או דומה: ראיון עם אלמנה,עם יתום, עם פצוע וכקינוח עם קצין בכיר  שבדרך כלל משבח את כושר הלחימה, של צבא המשטרה העלוב.  על  דבר אחד מדלגים: על הכישלון של צבא המצויד  מכף רגל ועד ראש, עם מטוסים, טנקים, ספינות טילים, תותחים וציוד אלקטרוני מתוחכם שריסס אזור עירוני צפוף בחמשת אלפים  טון פצצות לא הצליח להכניע   כמה מאות לוחמי חמאס, שמול החימוש של ישראל היה מצייד  ברוגטקות. עוד נתון: לכל  ארבעת אלפים הטילים שנורו לישראל היה פחות מטון חומר נפץ.

בכל זאת היו מספר הישגים: 500 ילדים הרוגים , 25 אלף  עזתים ללא קורת גג.

כל הכבוד לצה"ל

תודה

תודה לנשיא אובמה ולכל מי שלקח חלק בהסכם עם איראן.  עתה הגיע הזמן לפרק את חימושה הגרעיני של ישראל, מדינה מסוכנת, לפני שנתניהו יעלון  או מי מחבריהם ישתגעו.

מצאתי בארכיוני תגובה שנשלחה לידיעות אחרונות ולא פורסמה. עתה במסגרת חגיגות השנה למלחמה אני מפרסם כאות דחייה מאחד מגיבורי הצוק, הדיקטטור לפיד.

31.10.2005
לכבוד מוסף 7 ימים

שלום רב,
אתם רשאים לפרסם את הערותיי הבאות.

———————————————-

יאיר לפיד מקדיש את טורו (28.10.2005)  לבנו שהתגייס לצבא. בן השאר הוא מפציר בו להיות גאה על הליכתו לצבא.

אני מתקשה להבין אב שרואה בהליכתו של בנו לצבא בכלל, שעניינו בהרג בני אדם, ולצבא הכיבוש הישראלי בפרט שעניינו בהפרת זכויות אדם, עילה לגאווה.

נראה שמאחורי המהוגנות המרכז אירופית של לפיד מסתתרת לה כנראה איזה שאהידיות מזרח תיכונית.

יורשה לי על כן, להציל את כבוד ההורות, ולפרסם את שכתבתי לקראת גיוסו של בני  לצבא  תחת הכותרת "חטיפה" ופורסם ב"ידיעות תקשורת" 31.1.1997 :

"בפברואר ימלאו לבני 18 שנה. בת זוגי ואני גידלנו אותו לשלום ולאהבת אדם,וראינו ברכה בעמלנו. עתה באה המדינה ורוצה לגייסו לצבא ולסכן את חייו למען מטרות שדבר אין להן עם הבטחת שלומה של המדינה. לדידי, זו חטיפה בחסות החוק. ישראל אינה נאבקת היום על קיומה ועל בטחונה. אלו מובטחים זה מכבר. ישראל נלחמת על כיבושיה ועל התנחלויותיה בגדה המערבית, בעזה, בדרום לבנון ובגולן. איך מונעים את החטיפה? האם יש למישהו עצה?"

כך כותב אב החרד באמת לשלום ילדו.

Share on Facebook