הביקורת הזועמת של יאיר לפיד ותאומו יצחק הרצוג הייתה יכולה להיות מאתגרת, אלמלא שברה את כל שיאי הגיחוך. מוזר לחוות את המכניזם החוזר שוב ושוב על עצמו בפוליטיקה הישראלית: כיוון שאין לאופוזיציה שום הצעה חלופית שלא לדבר על פילוסופיה לעומתית כלשהי, מתרכזים תמיד בפרטים הטכניים. אין הרבה הבדל בין זעקתו של מנחם בגין בשנת 1973 ("מדוע לא קירבתם את הכלים?") לבין מחאתם של לפיד והרצוג נגד מדיניותו הכושלת של נתניהו, שדוחף את כל העולם הנאור לעמדות עוינות לישראל. נתניהו ניסה את כל הגימיקים האפשריים והבלתי אפשריים, התחפש אפילו לדובר מתנגדי ברק אובמה בקונגרס האמריקאי, וההסכם עם האיראנים בנושא הגרעין נחתם, על אפו ועל חמתו. העכבר שאג, וראשי הסיעות במרכז הלאומני טוענים בעצם, שהוא היה צריך השתמש במגבירי קול. זוהי הביקורת? הרי ראוי שמצביעי המרכז יחפשו להם כתובת אמינה יותר. מוטב ששני הליצנים מהמרכז יתבוננו שוב במפה, יבחנו את הסטטיסטיקה של הסיוע האמריקאי לישראל ויבינו שכוחה של המדינה בזירה הבינלאומית הוא בכל זאת מוגבל, לעומת המכבשים הגדולים שעומדים לרשותה של ושינגטון.

בוז'י הרצוג ויאיר לפיד (תמונות מתוך ויקיפדיה)

טיבן של הטענות במרכז הלאומני נגד נתניהו חושפות את אפסותה הרעיונית של האופוזיציה. הם בעצם חיזקו את טענתו הישנה מאוד של נתניהו, שישראל יכולה להיאבק נגד הבית הלבן ולהביס את נשיא ארצות הברית בקונגרס האמריקאי. לצורך הערכת המדיניות הזו יש לבחון את כל היבטיה החשובים: אם ישראל תצליח בהצבעה בקונגרס היא תביא לבחינה מחדש של כוחה המופרז של המדינה הקטנה והענייה בפוליטיקה של ארצות הברית. אם אובמה בכל זאת ינצח, הוא יבין שאפילו השיקולים האלקטוראליים אינם מצריכים כניעה לנתניהו. מעבר לכך, ברור שגם הרפובליקנים ייבהלו מנצחון הפירוס שלהם. פרשת ג'ונתן פולארד מוכיחה שגם הימין האמריקאי בוחל בבחישה של זרים בענייני ושינגטון.

היבט נוסף חשוב הוא יחסי החוץ של ישראל עם מדינות זרות, לא רק עם ארצות הברית. שנים רבות אנחנו טוענים שמדינות רבות מקיימות יחסים הדוקים עם ישראל כדי להשיג דרכה תמיכה פוליטית וכלכלית בארצות הברית. זה נכון אפילו לגבי מצרים. המיתוס הקצת אנטישמי שלישראל יש כביכול כוח בלתי מוגבל בוושינגטון התנפץ והלך בעקבות הקרע עם אובמה. מדינות אירופה בכלל מתחלחלות מהמדיניות הביטחונית הפרועה של ישראל, והחששות מפני יכולתה הבלעדית באזור להשתמש בנשק גרעיני הופכות לבעייתיות יותר ויותר. ההסכם עם איראן מקובל על רוב בעלות בריתה של ארצות הברית, ושום דמגוגיה צ'רצ'יליאנית לא תשנה זאת. כך מצטייר מאבקה של ישראל נגד איראן ברחבי העולם: נתניהו הוא מנהיג חסר אחריות ואדיש עד עוין לכל הניסיונות להביא לרגיעה במזרח התיכון; מאבקה נגד עצמאות פלסטינית והמגמה להחריף דווקא את דיכוי התושבים בשטחים הכבושים אינן מקובלות גם על ידי ידידי ישראל המתמעטים והולכים בעולם הנאור. מדינה שאינה אהובה בעולם, שנוקטת בשיטות אכזריות כלפי שכניה, שמנסה להתגבר על מתנגדיה בתוך ישראל באמצעים אנטי-דמוקרטיים, שמחבלת בהסכם בינלאומי שנתפס כצעד חיובי לשלום העולם כולו, תשלם במוקדם או במאוחר את מלוא המחיר.

למען האמת, הטעויות של נתניהו מתגמדות לעומת עצם מאמציו המחפירים ליישם מדיניות מרושעת בלתי הגיונית בנושא האיראני. ההגינות והיושר האינטלקטואלי מחייבים אותנו להודות, שלשיטתו (הרת האסון) הוא נחל כמה הצלחות. אובמה הזכיר את ביבי, העכבר ששאג, בכל נאומיו והתבטאויותיו בתקשורת, ונתניהו, שמחשיב את עצמו גם למנהיג אמריקאי דגול, התנפח שוב אל מעבר למימדיו הטבעיים. לפיד והרצוג אינם מערערים כלל ועיקר על התקוממות הצפרדע, אלא רק על אודות תפקודה. הבו לנו צפרדע שמאנפפת בקולו של הרצוג, ונושענו. תרשו לנו להטיל ספק: את נתניהו שונאים בחלק הליברלי של ארצות הברית; אם הרצוג יופיע בקונגרס האמריקאי ויתנבא באותה רוח ביקורתית נגד אובמה הוא ייתקל בגלי צחוק אדירים. אם בכך מסתכמים כל הניגודים לכאורה בזירה הפוליטית שלנו, אבדנו.

הרצוג הוא עכבר אותנטי, שמתבטא כמו יצור קטן שמחציף את פניו כלפי האריה, מלך החיות. נתניהו, לעומתו, מנפח את הוד עכבריותו עד קצה גבול האפשר וההתפוצצות היא בלתי נמנעת. ראש הממשלה אינו יכול לקצץ בסיוע שישראל נותנת לארצות הברית, ואפילו לא להטיל וטו על החלטות מועצת הביטחון של האו"ם. התנהלות ממשלת ישראל דורשת מהאופוזיציה להתנער לחלוטין מהפוזה האנטי-איראנית, להכריז שההסכם הגרעיני שהושג בווינה הוא טוב לשלום העולם. הרצוג יכול לאזכר את תמיכתו של דוד בן-גוריון בהתקרבות בין ישראל לבין המעצמות הלא-ערביות במזרח התיכון כמו טורקיה ואיראן. נכון שאין די בכך, וששלום עם מדינות ערב כרוך גם בהסדר עם הפלסטינים, אבל נתניהו מבודד את ישראל מכולם וסופו שיסמוך רק על אבינו בשמיים ועל סוכניו על פני כדור הארץ, אנשי חב"ד, הכהניסטים והמתנחלים. אם רוצים באמת להתקומם נגד ושינגטון, חושבים ישראלים רבים, אז כבר מוטב שנתניהו, עם האמריקאית הטכנולוגית השגורה על פיו, ינהל את המאבק. הרצוג? יכול לקבל מחר משרה של שר כלכלי בממשלת נתניהו, ולקבור את מפלגת העבודה עמוק באדמה, כפי שעשו קודמיו שמעון פרס ואהוד ברק.

בעבר התקומם חניבעל נגד רומא, הוביל מערכות מזהירות נגד אויביה של מולדתו קרתגה, ושילם בהחרבתה המוחלטת של ארצו (146 לפנה"ס). גורל דומה פקד את יפן במלחמת העולם השנייה. היפנים החליטו ואף תקפו את הבסיס האמריקאי בפרל-הארבור, וזה היה מבצע מזהיר מכל הבחינות (דצמבר 1941). היו ביפן מנהיגים דגולים, כולל אנשים ששירתו את ארצם בשגרירות בוושינגטון לאורך שנות השלושים, שהזהירו את הקיסר הירוהיטו ואת אנשיו מפני הצעד הזה. האזהרות נפלו על אוזניים ערלות. הדרמה האדירה של פרל-הארבור הפכה מאפוס מלחמתי לתבוסה מהדהדת. כוחה התעשייתי של ארצות הברית סייע לה להתגבר על התבוסה הארעית בהוואי. בשנת 1945 יפן מצאה את עצמה חסרת אונים, והקיסר נשאר על כנו רק כתוצאה משיקולים אמריקאיים. שתי ערים חשובות, הירושימה ונגסאקי, הושמדו כמעט.

חניבעל שאג והושמד; יפן שאגה והובסה כליל; גרמניה הופצצה ובכירי השלטון הנאצי נתלו; העיקרון נשאר בעינו: אסור למדינה קטנה להתגרות יתר על המידה במעצמות גדולות וחזקות, בעיקר כאשר אינה צודקת בדרישותיה. איראן היא עתה מדינה בפיקוח, ויכולתה לפתח נשק גרעיני היא מוגבלת. נתניהו יכול להשתולל כרצונו לזמן מוגבל ואת המחיר הוא לא ישלם באורח אישי. אנחנו נישאר עם התוצאות, ובמקום עם עכבר בשלטון נאלץ לחיות עם עכברושים בבתינו החרבים.

Share on Facebook