השבוע עברנו כמה ימים שחורים ועכשיו איבדנו גם את שירה בנקי החמודה. טרם מצאנו מזור לנפשנו. כל זה אינו חדש בשבילנו; כבר ראינו הכול, ועוד נראה דברים גרועים מאלה. קראתי את כל דברי הפרשנות, וראיתי שנשארנו בלי תחמושת. כל מה שניתן, נכתב בסגנונות שונים וברמות שונות של כנות. מה לא עשינו? בכינו, מחינו, גינינו, קיללנו, ארזנו את חפצינו רק כדי לפרוק אותם שוב, היינו דבוקים לטלוויזיה, כעסנו על רוב הפרשנים, הצטערנו שאנחנו מגדלים בנים ונכדים בגיהינום הזה, אמרנו שביבי נתניהו אשם בכל, האשמנו את מאיר כהנא, שהדביק את הציבור החרדי האשכנזי בחיידק הלאומנות הקיצונית, התאכזבנו מש"ס, שבבתי הכנסת שלה מטפחים את קיני הצרעות, דיברנו בינינו על חדירת חב"ד לצה"ל, על הסלחנות כלפי הרבנים הגזענים ועל המתנחלים.

הפגנה נגד הגזענות וההומופוביה, תל אביב, 1/8/15 (צילום: אקטיבסטילס)

התחמושת שלנו כאמור אזלה, ואנחנו קוראים איש את רעהו, כדי למצוא קצת אוויר לנשימה, כאשר החום בחוץ שובר את כל השיאים. בעיצומה של פשיטת הרגל המשתקת, ציטטנו אפילו את עצמנו. כתבנו כך וכך, אמרנו כך וכך, ואיך כולם הִּפנו כלפינו אוזן ערלה, ולעתים שמענו אפילו צחוק לעגני, שלא לדבר על דברי גינוי מבית מדרשו של יוזף גבלס.

את המסקנות הדרושות אין מי שיסיק, ובוודאי לא נמצא בקרב הציבור האזרחי מנהיגים שיגבו את המחנה הליברלי הגדול ויוליכו אותו לעימות עם בני הבלייעל. נוח לנו לחשוב שאותו ישי שליסל הוא סתם חולה רוח, אבל מאחוריו עומד מחנה עצום, חומייניסטי בהשקפתו הדתית והיטלריסטי בשיטות פעולתו ובהשקפותיו הפוליטיות.

עד שהדברים האלה יופיעו בדפוס ביום שישי הקרוב יהיו רבים שיתחילו לשכוח את כל מה שקרה. התינוק שנשרף הפך כבר לסיפור ישן, משפחתו הדוויה זוכה לטיפול מסור בבית חולים יהודי ופעולת תגמול ערבית, שהיא בלתי נמנעת, תתעל שוב את הציבור לשנאת ערבים ותטפח את הגזענות הקיימת ממילא. גם הצד השני שונא אותנו וקשה למצוא אנשים שמאמינים ב"שלום". המאמינים המעטים שעוד נותרו רואים שרוב הציבור יכול לחיות עם הטרור היהודי הפחדני, שמסתתר מאחורי הצבא הכובש. נתניהו, אדריכל הכיבוש והדוקטרינה הרצחנית "נגד הטרור"

הוא סלחני כלפי המתנחלים ותומכיהם, שברגע זה מחזיקים אותו בשלטון. בוז'י הרצוג? הרי אין לנו מצב רוח לבדיחות בעיצומה של התופת הזאת.

אשר ליאיר לפיד, מסתבר שהוא יותר גרוע ויותר טיפש מכפי שחשבנו. אפילו ממעיטי דמותו השיטתיים (כמוני, למשל) לא חשבו שהוא ידרדר כל כך מהר, עד שאנחנו כבר מתגעגעים לבני שליטא ולפסח גרופר מהציונים הכלליים ואחר כך המפלגה הליברלית בתוך הליכוד.

תמיד חששנו מכהנא ומתלמידיו, בשל הסינתזה שהם יצרו בין חלקים מהציבור החרדי ולבין הלאומנות היהודית הקיצונית ביותר. כך הסתפחו גם אלפי חרדים שאינם מקבלים את הציונות למחנה הפשיסטי. נכון שגם במחנה החילוני-ליברלי ישנה התעוררות, וכיום ההגנה על המיעוטים המיניים היא מובנת מאליה גם לסטרייטים מושבעים. השמאל זקוק להתארגנות חדשה כדי להגן על עצמו ועל כל המיעוטים שהפשיסטים מאיימים עליהם. אחרת יצאו השליסלים מכל החורים ויחנקו את כולנו. בסופו של דבר ייאלצו החילונים במחנה הימין לבחור בין חבירה לפשיסטים לבין הקמת מסגרת חדשה, בהנהגת הנשיא רובי ריבלין והשר משה כחלון. כפי שאמרנו לדן מרידור כל השנים, הקואליציה בין אנשים כמוהו לבין הימין הדתי והחרדי יוצרת כאן חברה, שבתוכה גם הוא לא יוכל לחיות. עתה אנשי הימין המתון, השמרני אבל לא הפשיסטי, יצטרכו למצוא עמיתים חדשים ולצאת איתם לדרך פוליטית חדשה.

בינתיים אין סימנים מיוחדים שתהליך כזה מתחיל להיווצר. השמאל היהודי-ערבי הוא הכתובת היחידה להתארגנות הגנתית נגד הפשיזם. אם לא נפעל בעוד מועד, יסכין הציבור הרחב והמוסת עם כמה מעשי רצח בכל חודש, ואחר כך בכל שבוע. בישיבות מסוימות (לא בכולן) מתירים הרבנים דם יהודי, שלא לדבר על תינוקות ערבים. הנחת היסוד שעומדת בבסיסו של הטור הזה היא, שהשמאל לא יפעל, למעט כמה הפגנות, שפעולות טרור מן הצד הפלסטיני ישתקו אותנו, ואם תפרוץ עוד "מלחמת ביבי" הרת אסון, נשלים כולנו עם הקורבנות משני הצדדים. לכן התחזית לשנת 2015 היא קודרת.

ייתכן שהמחאה המתמשכת מצד השמאל תגיע רק אחרי שאנשי הימין יהרגו רבים מאיתנו, בלי קשר לנטייה מינית, באחת מהפגנות השלום או באזכרות ליצחק רבין בכיכר הקרויה של שמו במרכז תל-אביב. המאבק מגיע אל סף בתינו. שניים מילדיי השתתפו במצעד בשבת, ואין צורך לכתוב כאן שהיינו גאים בהם במובן הראשוני של המלה, אבל גם אחוזי חרדה עד ששבו. אני שומע על צעירים רבים שרוצים לעזוב את עירנו. תופעה המונית כזו תגזור כליה על כל המחנה השפוי בעיר, אבל אין טעם להטיף להם. אני מכיר רבים שאוהבים מאוד את העיר שבה נולדנו וגדלנו, וכואב הלב על כל אחד מהם שיעזוב. האהבה שלי לעיר היא חזקה עד מאוד, אבל גם שני אחיי, שעברו לשפלה, אהבו אותה בעבר. עתה כל חבריי הרבים מחוץ לעיר מתקשים להבין מדוע אנחנו נצמדים לאבני עירנו. ייתכן שאם יקרו כאן אסונות בקנה מידה גדול, לא נוכל להתמיד בעמדתנו העקבית ביחס לעירנו מזה שנות דור. אבל קשה לי להאמין שזה יקרה. אם נעזוב, נפקיר את זהותנו ונבגוד בעצמנו. לא הייתי מגיש לברוך מרזל ולחבר מרעיו את ראשנו על מגש, ולאפשר להם לרקוד סביב קברותינו. כל זמן שנאמין שיש כאן מקום לאזרחים ישראלים שחושבים אחרת מהקונסנזוס בעיר ובמדינה, נמשיך לטפח את מה שנותר מחלומותינו ומעברנו.

איך נגן על בנינו ונכדינו? איך נגן על תינוקות פלסטינים שנרצחים בידי בני עוולה? איך נגן על אזרחים יהודים, שיקפדו את חייהם בידי טרור עיוור? אין לנו תשובה ברורה. אנחנו מטפחים כאן מוסדות חלופיים, החל מהסינמטק וכלה בקבוצות הכדורגל שלנו הנלחמות בכל תוקף בגזענות, אנחנו מחנכים את ילדינו לתעב גזענות וגזענים. את המשימה העיקרית, לטכס עצה כיצד למנוע את פורענויות העתיד הקרוב, טרם השלמנו.

לא נוכל לשמור על ילדינו בצמר גפן בתוך בתינו. הם ימרדו, ובצדק. כל התהליכים הדמוגרפיים והפוליטיים בעיר דוחים אותנו, ותחושת הניכור עוברת גם לילדים. המסר הכפול, של אהבה אדירה לעירנו וגם של תחושת מיאוס מהפשיזם הדתי והחילוני שתוסס כאן, גורם לבלבול. המאבק האנטי פשיסטי והמלחמה על צביונה של העיר הם חלק מאותה מערכה, שחיינו כאן תלויים בה.

• פורסם בכל העיר 7 אוגוסט 2015

Share on Facebook