פיצול אסטרטגי רב משמעי מסתמן בצמרת האימפריאליזם של ארה"ב. אפשר לתאר אותו בקווים הכללים ביותר כמאבק בין האגף השקול והריאליסטי בראשות אובמה, לבין האגף ההרפתקני המונהג על ידי הרפובליקאים בקונגרס (עם אנשי מסיבות התה, והפונדמנטליזם הנוצרי). מדובר בתהליך מורכב. כפי וכשם שיש מתח גואה בין שני האגפים, קיימים המון שטחים של שיתוף פעולה ותיאום.
הרקע לאירועים אלה היא הירידה הברורה של כוחה הכלכלי והפוליטי של ארה"ב, ירידה יחסית ומוחלטת. מדובר בתחרות גוברת מצד סין, מדובר בחוסר יכולתה של ארה"ב לשכנע את בעלי הברית שלה להתגייס, להילחם ולמות למען אינטרסים אמריקאים צרים. בשל כך מבקש אובמה להימנע ממלחמות המחייבות הפעלת כוחות אמריקאים עם Boots on the ground – . פה ושם אצל אובמה יוזמות ברוכות כמו חידוש היחסים עם קובה. אבל רצוי שלא להגזים בפרשנותם, כי באופן כללי ממשל אובמה מגן על עיקר העמדות האימפריאליסטיות.
מצד שני, הולכת וגוברת ההתקפה על כל גילויי המתינות של ממשל אובמה בקונגרס ובתקשורת. הימין הקיצוני הופך מקובל בחוגים המכובדים… השוליים נעים לעבר המרכז. הימין המשתולל מפזר את האשליה המסוכנת שהוא יוכל לפתור את הבעיות של ארה"ב בכוח הזרוע. המאבק סביב ההסכם בין איראן לבין הקהילה הבינלאומית מדגים את קווי המִתְאָר של התנגשות זו בצמרת האמריקאית.
אף כי ארה"ב עשתה הכול כדי למנוע את ההסכם עם איראן, שכן הוא עלול לפגוע באינטרסים של בעלת בריתה ישראל, שהצטרפה למחנה אויבי אובמה, מחנה הריאקציה והמלחמה. וההשתתפות הבולטת של ישראל כשותף בכיר במטה מרכזי של הריאקציה העולמי מחייבת בדיקה מחודשת של תפקידה ושל הכלים המשמשים אותה בתפקידה זה.
בשמאל קיימת נטייה מובנת ומסורתית, לדון במדיניות הישראלית בהקשר של הסכסוך עם הפלסטינאים. אומנם נבדקו גם תפקידיהם של ה"שחקנים" הבינלאומיים,אך בכל זאת היה נהוג לראות את הפתרון כפיתרון מקומי, כשהמעצמות מלוות ומעודדות את הצדדים לקראת הבנה הדדית. בעניין זה חל שינוי דרמתי. ישראל אינה שחקן מקומי אלא גורם הפועל במרכז העצבים של ניגודי האינטרסים העולמיים.
השתתפות אורגנית בחזית הימין בארה"ב
במקום גיוס מסורתי של יהודי התפוצות לשיפור מעמדה הבינלאומי של ישראל בקרב כלל הציבור בארה"ב, פתח ממשל נתניהו במשחק חדש, ועל פי כללים חדשים. ישראל מתחברת לבלוק הריאקציה בארה"ב כשהיא נשענת על השפעתה על היהודים המקומיים כחלק אינטגראלי של האגף הניצי במאבק נגד הנשיא ותומכיו. כוונת נתניהו והרפובליקאים היא להקים פורמציה שלטונית חדשה קבועה, שתחולל שינוי איכותי במדיניות האמריקאית. אם הבלוק של הימין יצליח בעזרת ישראל להשפיל את אובמה ולקעקע את אפשרויות הריסון המדיני היום, לא תהיה שום סיבה לפרק בלוק זה, שיהפוך למכשיר קבוע בידי הריאקציה האמריקאית החותרת לשלטון. הדבר יחשב כטבעי שהבלוק הישראלי-יהודי יופעל בשאלות מדיניות אחרות של ארה"ב כגון התקציב, הבריתות הצבאיות והקשרים הפיננסיים שלה עם ארצות אחרות. אדלסון ונתניהו יהפכו לחלק של הממסד בארה"ב, החלק שפועל בצוותא עם מנהיגי הקונגרס הרפובליקאים.
המשמעות המיידית שתהיה לניצחון האפשרי של הבלוק החדש היא לקבוע על-ידי הצהרות והסכמים את מעמדה של ישראל כאחראית על האינטרסים הישראליים-אמריקאיים. עקב כך יינקטו צעדים להכפיף את איראן למשטר פיקוח ישראלי באמצעות גורם שלישי פרו-אמריקאי.
ישראל וארה"ב ימשיכו במלחמה נגד השיעים בברית עמומה ביניהן כאשר המדינה היהודית תכופף מהלכיה לצורכי המערב בלחץ נסיכיות המפרץ. בתוכנית ההמשך יהיה: חיסול חיזבאללה בלבנון, החמאס ברצועה, וחשוב מכול הפלת משטר אסאד בסוריה. זו התוכנית שבמרכזה צירוף ישראל כמתאמת בכירה באזור וככוח אלקטוראלי המשולב בפוליטיקה האמריקאית.
מובן שהקשרים ההדוקים בין ירושלים ובין וושינגטון אינם תופעה חדשה. רצוי אם כן להסביר מה השתנה בתחום רגיש זה: קודם כל חל שינוי במסורת מדיניות ה- "BI-PARTISAN" שבין הדמוקראטיים והרפובליקנים. האחדות המסורתית של הקונגרס בשאלות חוץ התרסקה ונמוגה לחלוטין. ויותר מכך – האגף הריאקציוני תוקף במיוחד את מדיניות החוץ של ארה"ב בעניינים גדולים כקטנים.
בנוסף חלה תמורה משמעותית בקרב הציבור היהודי בארה"ב. בעבר הזדהה הרוב המכריע של היהודים בלב בנפש עם המחשבה הליברלית. היתרון של המפלגה הדמוקרטית, שהיה עצום בקרב היהודים, נחלש במידה רבה. בנסיבות אלה יכול נתניהו להפוך למעין מנהיג יהודי-עולמי וגורם אישי, הפועל על הבמה הבינלאומית כמנהיג מרכזי בקואליציה של האגף התוקפני של האימפריאליזם. אגף זה ישלב את השותף הישראלי-היהודי ויהפוך אותו לחיל חלוץ של הימין האמריקאי והעולמי. ישראל תומכת בריאקציה המתחזקת בארה"ב והכוח הימני העולה מבטיח לישראל עליונות מוחלטת במזרח התיכון ושותפות בעיצוב מדיניות החוץ והפנים של ארה"ב.
שתי מדינות – חזון בנסיגה
לכן, במקום העיסוק העקר בוויכוחים לטובת נוסחה זו או אחרת של פתרון הסכסוך, עלינו לראותו כפונקציה של המאבק בוושינגטון ושל תפקיד ישראל שם. הרצון הערכי שלנו להגיע לפתרון הסכסוך "שלנו", מטשטש את ההכרה בעובדה שפתרון הסכסוך כלל אינו עומד על סדר היום. בשם ההגנה על הפרספקטיבה לשלום, ביקשנו לראות את ישראל כמדינה מקומית בעלת זכויות להגדרה עצמית ומועמדת לשילוב דמוקרטי במדינות האזור. כאלטרנטיבה לשלום, מעמדה של ישראל היום מאפשר לה לבצע רה-קולוניאליזציה של הסכסוך. הסכסוך אינו פוגע ואינו מפריע לתפקוד ישראל בשותפות הגדולה עם המעצמות. למעשה הסכסוך נחוץ כדי להחזיק את חבריה וידידיה בוושינגטון במצב היכון. האמת המרה היא שלא מנהיגי הקונגרס ואפילו לא אנשי אובמה רוצים בישראל החיה בשלום עם הפלסטינים ועם שכניה הערבים באזור. לדעתם, על ישראל להישאר כוח מזוין מכף רגל עד ראש וכמנהיגה בלתי רשמית בנאט"ו מתחדשת ומתרחבת. על כן חייבת ישראל להפגין עוצמה ועליונות צבאית על בסיס קבוע.
בהעדר פנייה היסטורית לכיוון השמאל והדמוקרטיה באזור, הדיבור על שלום ישראלי-פלסטיני הוא לצערנו הבל ורעות רוח. כולנו יודעים שמפנה כזה ממש אינו זמין, אך אין להתעלם מהאמת, כיוון שהיא קשה. במקום דיבורים חלולים על שתי מדינות, מצווה על כל דמוקרט להיאבק נגד הכיבוש, שהוא פאר היצירה של השותפות האמריקאית-ישראלית.
אין להתכחש לעובדה שאנו עדים באזור לנסיגה אחרי נסיגה של הכוחות הדמוקרטיים. אך אין סימן כלשהו של יציבות והקשיים הכלכלים האזורים והבינלאומיים הולכים ומחריפים. המערכת האימפריאלית מראה סימני משבר באירופה, בארה"ב, בסין ובשווקים המתפתחים. בנסיבות קשות כאלה תהיה זאת תמימות לטעון שהשלום "אקטואלי". כתמיד ריאליזם הוא המפתח למאבק על שינוי. ככלות הכול אין לפטרונים של ישראל מענה לבעיות של האזור. ובהעדר מענה לשאלות השלום והדמוקרטיה ולפתרון הסכסוך אנו מתקדמים במוקדם או במאוחר לקראת התאבדות קולקטיבית.
בדבר אחד אובמה צודק: ישראל אינה חלק מהעולם! היא דוחה את חוקיו והחלטותיו!
כשנשיא ארה"ב אומר "כל מדינות העולם תומכות בהסכם הגרעין חוץ מישראל", זה לא סתם דיבור בעלמא. רק חבל שבניגוד לג'ון פיצג'רלד קנדי JFK, אובמה לא מנסה לכפות על ישראל את פירוק הנשק הגרעיני. גם ריבלין בביקורתו, המנומסת אך המוצדקת, לא הציע לישראל להתפרק מהנשק הגרעיני… אובמה והפנטגון ממשיכים להגן על הכיבוש, ומספקים לו נשק "איכותי" חינם אין כסף.
עורכי העיתון הציוני הגדול NYTIMES תומכים בנשיא: "אובמה צודק כשהוא מבקר את נתניהו… בנסיונו להביא לביטול ההסכם הוא מסכן את ביטחון העולם", כתבו העורכים. הטיימס מציין שמיליוני דולרים הוקדשו לפרסום עמדת נתניהו (ואדלסון) שכאילו ההסכם הוא "טעות פטאלית".
Obama is Right: Israel isn't part of the world! Israel defies most UNSC resolutions, and rejects International Law. But Obama's huge mistake is, that unlike JFK, he does NOT attempt to force Israel to join the NPT and do away with its Nukes. Instead Obama (and the Pentagon) supply FREE arms to the "most moral army" in the world.
סכסוך נתניהו-אובמה הוא שעשוע סאדו-מאזוכיסטי בהסכמת שני הצדדים. יש מידה לא מבוטלת של אירוניה מצדם של אמריקאים שדורשים ממדינות זרות שלא להתערב בענייניהם הפנימיים. אבל האמת היא שחרף הניסיונות האובססיביים של נתניהו, הישראלים לא מיהרו לקנות את הבלוף על הסכנה האירנית וזה לא הפך למשהו שהישראלים מזהים כאינטרס שלהם כמו, למשל, המשך הכיבוש.
נתניהו גם יודע שאין לו סיכוי לשכנע את וושינגטון לזנוח הסכם מוצלח מבחינתה. הסכם שהוא מוצלח גם מבחינת ישראל, כפי שמיהרו להסביר פקידים לשעבר במערכת הביטחון. וגם אם הוא מאמין שיש לו סיכוי, מהר מאוד התקוות שלו יתנפצו אל מול האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי. דיוויד דיוק ותומכיו בקרב הכתות הטרוצקיסטיות, עסקני BDS והשמאל הליברלי שמחזיקים באמונה קונספירטיבית בדבר כוחו העצום של הלובי היהודי, יתאכזבו לגלות עד כמה הוא חלש כאשר הוא עומד מול האינטרס האימפריאליסטי.
לכל היותר יוכל נתניהו לסחוט מענק נשק נוסף או ערבויות כספיות לייצוב הבנקים הישראלים שיציבותם עומדת בסימן שאלה. וושינגטון מצדה שמחה להוכיח פעם נוספת על-ידי ריסון את הבריון הישראלי את נחיצותה במזרח התיכון.
הנשיאה הבאה קלינטון כמו גולדה היא המכשירה הבאה והאחרונה של השרץ – פשיזם אמריקאי. חטאם של דמוקרטים כמו אובמה והקלינטונים הוא עמדה 'הומניסטית' בקריצה. אחריהם תעלם הקריצה ונקבל את הדבר האמיתי.
זה בהנחה שהרפובליקאים מנצחים בארה"ב. עד עכשיו הם הפסידו פעמיים לאובמה ונראה שהם ימשיכו להפסיד, מסיבות דמוגרפיות. מה שנותן להם סיכוי זה שהם האלטרנטיבה לשילטון הקיים. הלוואי שלנו היה מנהיג כמו אובמה. בוז'י הוא לא כמו אובמה.
לגבי 2 האגפים באימפריית הפשע: במידה וישנם כאלה שני אגפים בכלל (מה שאינו בטוח כלל) אז ניתן להגיד שאולי האגף של אובמה מבין שטכנית פשוט לא ניתן לעבוד על כל העולם (כולל על האמריקאים והאירופאים) לנצח, ושקיימת החובה ל"תחזק" (לפחות מינימלית) את הציבור הזה וציפיותיו אשר אט-אט או שנירקב לחלוטין מן הריאליטי TV ומסכן בכך את יתרונה האיכותי של האימפריה, או שהחלקים הלא-רקובים המעטים שנותרו בו מבינים יותר ויותר שהעסק לגמרי מסריח (ראה פשעים בעירק, בכלכלה, בחינוך ועוד ועוד) וחסר תוחלת. לעומת מחנה "שקול" זה מתייצב האגף המתאבד באימפריה, זה שאשכרה מאמין ברצינות בערימות השקרים שמבית חובבי ציון אשר ביבזיהו הוא אחד מהמשיחים שלו. בעוד האגף הראשון הוא סתם נוכל, אך שפוי, הרי שהאגף השני משתעשע לו בטירוף. אבל כאמור האבחנה בין אגפים כאלה היא בעייתית ואל לאנשים רציניים להתעמק יתר על המידה במן אנליזות כאלה של פושעים ומצבם הנפשי. מה שחשוב שיובן שקודם כל אלו הם פושעים, בין אם הם מזן אחד או מזן אחר. לכן אישית אינני מוצא הרבה טעם בלחפש הבדלים מיוחדים בין ביבי למתנחלים (למשל). יש הבדלים אבל למה לחפש אותם?