במהלך סוף השבוע קראתי מאות התכתבויות באתרי האינטרנט, והגעתי למסקנה שרבים מהכותבים מנקודת ראות שמאלית מקִלים את המלאכה על המגיבים מצד ימין, חרף הפשטנות והפרימיטיביות של הטיעונים הפשיסטיים. השמאל מטיף מוסר לאנשים שאין להם מושג על מה מדובר, ושולח מסרים רהוטים, יפים ולעתים אפילו פואטיים שנופלים על אוזניים ערלות, מוח אטום ולב אכזר. אנחנו מנסים להצטייר בדעת הקהל כאנשים יפים ושוחרי טוב, אבל זה רק מגביר את השנאה והטינה כלפינו. במקרה הטוב רואים בנו צבועים, או רפי-שֹכל, שאינם מבינים את התוצאות האפשריות של הגשמת האידיאולוגיה שלהם; ברוב המקרים חושדים שאנחנו רשעים, שונאי יהודים החותרים להשמדת ישראל.

מתוך קמפיין הבחירות של דני דנון (מקור)

שום התפתלויות לא יעזרו לנו. מי שלא מסכים עם בנימין נתניהו או לפחות עם בוז'י הרצוג, איננו אלא רשע שונא ישראל. שנים של הסתה נשאו פרי. אם בעבר התייחסנו למסיתים בבוז גלוי, שכן סברנו שהם זקוקים ללגיטימציה מאיתנו, הרי שכיום הם קובעים את הנורמות. לכך קשה לנו מאוד להתרגל. בעבר פגשתי פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי רוח מן הימין שתמיד ניסו להתחטא ולהסביר לנו שהם לא כל כך רעים, בוודאי שאין להם שום קשר לפשיזם או לגזענות. כיום ההתייחסות שלהם שונה לגמרי: הם על הסוס, הם בשלטון, הם יכולים לשלוח בריונים לרחובות ולכיכרות ואילו אנחנו הפכנו לאסקופה נדרסת. אנחנו מנסים להרחיב את דל"ת אמותינו ולהסתופף בחברת אנשים כמונו. אפילו הקמת הפועל קטמון ירושלים קשורה בהחלט לתסמונת הזאת.

מכאן נובע גם יחסנו החם לנשיא רובי ריבלין. תמכתי בבחירתו, אני שמח על כך ואפילו האדרתי את מעלותיו בטור שכתבתי כאן לפני שהוא נבחר לנשיא המדינה. לא עלה כלל על דעתנו לבחור מישהו מאנשי השמאל העקביים, כי ידענו שריבלין הוא המועמד הטוב ביותר מנקודת ראות שמאלית שיש לו גם סיכוי להיבחר, על אפו ועל חמתו של נתניהו. מאז לא התאכזבנו מהנשיא שהוא איש נחמד ונעים הליכות, ובעיקר אנטי-פשיסט. עם זאת, אני חושש מאוד שעוד נאכל הרבה מרורים מריבלין, איש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח אבריו. כל זמן שנוותר על המאבק האמיתי נגד המתנחלים ותומכיהם, יימשך ירח הדבש בינינו לבין ריבלין. ברגע שתתחיל מלחמה ממש על כל שעל, הנשיא לא יתמוך בנו. לכן האיש אמנם זכאי לחיבתנו ולהוקרתנו, אבל יבואו גם ימים אחרים וכדאי להתכונן להם מבחינה נפשית ולהיערך לעומתם מבחינה פוליטית. גם המאבקים הקשים נגד המחנה הציוני מחכים לנו בהמשך הדרך. מי שעדיין מחשיב משום  מה את מפלגת העבודה לחלק ממחנה השלום לא יהיה מסוגל להיות חלק מהמאבק הזה.

יש להודות שגם אז, בעתיד הדי קודר המצפה לנו, לא נהיה פטורים מניתוחים מדוקדקים כדי להבין מי איתנו, מי לצרינו ומי סתם אופורטוניסט שחבל לבזבז עליו את האנרגיה הרוחנית שלנו. זה נכון גם לגבי הזירה הבינלאומית. בניגוד לדעת החשדנים וצרי העין, אנחנו מתנגדים להגמוניה האמריקאית בעולם ולא תומכים כלל בנשיא ברק אובמה. עם זאת, נצדד בו אם הוא באמת מוכן להצר את צעדיו של ביבי. כרגיל, חשוב לשמור על האבחנות הדקות: אובמה יותר טוב מנתניהו וגם מהרפובליקנים בארצות הברית; מחנה השלום העקבי עדיף על "השמאל" הציוני; השמאל הציוני עדיף על המחנה הציוני, כולל חבורת יאיר לפיד.

טובת המדינה מחייבת אותנו, למשל, למחות בכל תוקף נגד מינויו של דני דנון לתפקיד שגריר ישראל באו"ם, אבל אין הרבה טעם בכך. תומכיו של דנון בליכוד  לגלגו על האליטות ושאלו, במידה ידועה של צדק, האם "השמאל" רוצה שנתניהו ישלח את מנהיגת מרצ זהבה גלאון לייצג אותנו בארגון הבינלאומי החשוב. היו ימים שאפילו מנהיגי הליכוד הבינו שכדאי לשלוח לאו"ם נציג מתון יחסית, שיסווה קצת את פרצופה האמיתי של המדינה. העידן הזה חלף לו, אולי לבלי שוב. אבא אבן היה מסוגל להציג את פעולות התגמול שגבו מחיר גבוה מאזרחי ירדן שהתגוררו בגדה כמחווה הומניטארית לעולם במאבק נגד הטרור, ולזכות לאהדה גדולה; לדנון אין יכולת ואין רצון לשחק את התפקיד הזה. אומרים שהוא מדבר אנגלית רהוטה. זה אולי עושר השמור לבעליו לרעתו.

אין לשמאל העקבי שום סיבה לעלות על המתרסים כדי להילחם בדנון. הוא מייצג נאמן של רוח הליכוד בשנת 2015, הרבה יותר מאשר דן מרידור. כדאי לומר את הדברים בגלוי: המשך הכיבוש, ההתנחלויות ורדיפת הפלסטינים בשטחים מקוממים את העולם נגד ישראל. מדוע עלינו להילחם נגד דנון, כאשר האחראי האמיתי לכל התהליכים החמורים הפוקדים אותנו יושב בלשכת ראש הממשלה? יכול להיות שדנון ילהיב את היהודים הרפובליקנים (שהם מיעוט לא גדול בקרב הקהילה) אבל רוב גדול של יהודים ליברלים יתקשו להגן עליו ועל עמדותיו. זה מזיק "לנו"? ייתכן שזה הזמן להציג את השאלה המהותית, מי "אנחנו"?

דנון, האיש הכי ימני בליכוד מלבד ביבי עצמו, אינו מאמין שטשטוש עמדות ו"התייפייפות" משרתים את האינטרס של מדינת המתנחלים ושל תומכיה הרבים בתוך הליכוד. הוא לא מייצג את המרכז הלאומני אלא את הימין הקיצוני. הוויכוח הער בתקשורת בדבר מטרתו האמיתית של ראש הממשלה (לסלק את דנון מהמאבקים הפנימיים בליכוד) הוא חסר משמעות מנקודת ראותנו. חבל לבזבז את המלים: דנון ונתניהו הם תאומים פוליטיים, והמריבה ביניהם הייתה אישית ואינטרסנטית, לא רעיונית. השגריר החדש באו"ם אינו מייצג "אותנו" ולזכותו יש לומר שגם אין לו יומרה כזו. ממשלת הימין הקיצוני שולחת איש ימין קיצוני כדי לייצג אותה נאמנה, בלי מורא ובלי משוא פנים. דנון מגלם את התהליכים השליליים בתרבות הפוליטית הישראלית אבל הוא לא יצר אותם.

עלינו לשקול אם לא הגיעה השעה לזנוח את כל שקי החבטות המסורתיים שלנו (דנון, מירי רגב, אופיר אקוניס), ולהפנות את כל האש כלפי נתניהו. ראש הממשלה הוא האיש המסוכן ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, למעט אולי הרב מאיר כהנא המנוח, שיצר מפנה בר-קיימא בעמדותיהם של היהודים החרדים והמסורתיים, אשכנזים ומזרחים גם יחד. יש לנתניהו אצבע על ההדק הגרעיני, ויצר הרפתקנות שעלול לגרור את כולנו יחד איתו תהומה. בוז'י הרצוג מהמחנה הציוני יורה בכל הכלים על דנון או על מירי רגב, כדי להסוות את העובדה שבכל הנושאים החשובים הוא תומך בנתניהו. הגיע הזמן שכל דוברי השמאל העקבי יבינו זאת, ולא ישגו באשליות.

• פורסם בכל העיר, 21 באוגוסט 2015

Share on Facebook