ישראל גרינטל, פקיד ממשלתי מתל-אביב, חגג את יום הולדתו בגפו בפאב ברחוב אבן-גבירול. הוא לא חש אפילו שמץ של רחמים עצמיים; דווקא תחושה של אושר שקט התאכסנה בלבו. הוא היה בדיוק בן 35 וחשב, שאין לו שום סיבה לקונן על מר גורלו. הוריו השאירו לו כסף ודירה ברחוב בר-כוכבא, לא רחוק מדיזנגוף סנטר, ומשכורתו הבינונית אפשרה לו לקיים רמת חיים סבירה. לא היו לו חברים קרובים, וגם לא אחים. מפעם לפעם מצא לו איזה סטוּץ בבארים שאותם פקד לפחות פעמיים בשבוע. למען האמת, גרינטל לא אהב את הביטוי "סטוּץ" ובכלל סלד מסלנג.
(מקור)
בשנות העשרים שלו הוא למד ספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, היה סטודנט סביר אבל האווירה ברמת-אביב חנקה אותו. תמיד הרגיש שהסטודנטים מתעלמים ממנו ושהסטודנטיות מלגלגות עליו. הוא היה אתלטי, רזה ושרירי, שֹערו מקורזל ועיניו הכחולות היו קצת דהויות ובהירות מדי, כאילו אזל מהן הצבע. החולצות והמכנסיים שאותם קנה בדרום תל-אביב, נראו כמו שרידים מאופנת "אתא" של שנות החמישים. הוא למד ברצינות רבה, אבל היה חסר השראה. המרצים היותר ותיקים נזכרו בגינו בלא חמדה בשנות נעוריהם בסביבה הפוריטאנית, שבה גדלו והתחנכנו.
מרצה אחד אפילו חזר לאלבום התמונות המוזנח שלו, והתפלץ לראות את עצמו במכנסי חאקי קצרים ובחולצה של הצופים. הוא בדק בעצמו עבודה סמינריונית של גרינטל, לא מצא בה אפילו שגיאה אחת, אבל גם הציון 7 (כמעט טוב) שאותו העניק כמי שכפאו שד, נראה לו קצת גבוה מדי. ד"ר יוסי אלון היה ישר די הצורך כדי להודות, בינו לבין עצמו, שהוא פשוט מתעב את הסטודנט שלו. כמומחה ללוגיקה, בין שאר המיומנויות שלו, ד"ר אלון לא הבין מדוע אינו מסוגל להתייחס לגרינטל כאל כל סטודנט אחר. הוא לא היה רע, הוא לא היה טוב, ואפילו לא בינוני. הוא בקושי קיים, חשב לעצמו ד"ר אלון, מזל שאני לא מאמין שיש בעולם זומבּים.
חברתו של המרצה, נעמה, חשבה שהוא כפייתי כלפי גרינטל. אחרי שפגשה אותו פעם בערב מחלקתי עם מרצה חיצוני, היא חשה כלפיו ניכור קל, אבל לא בדיוק טראומתי. היא אפילו החליפה איתו כמה מלים. הוא היה נקי ומסודר, והדיף ניחוח קל של בושם לא מתקתק מדי. הוא נולד בתל-אביב, כך אמר לנעמה, אבל הוריו הגיעו מפולין. עיניו השקופות היו כמעט מתות, ונעמה סיימה את השיחה בנימוס אבל בטון נחרץ. גרינטל לא התרפס ולא נעלב. הוא רק הפנה אליה את גבו ונעלם. נעמה נצמדה לאחד החלונות ובכתה קצת. משהו לא ברור זעזע אותה, והיא לא הצליחה לעצור את הדמעות. מוזר, כך חשבה לעצמה, שאם הייתי מדווחת על הפגישה הזאת למדריכה שלי בחוג לפסיכולוגיה, היא לא הייתה מוצאת בסיפור עליו שום דבר הראוי לבחינה מעמיקה יותר.
בלילה נעמה חלמה על גרינטל, והעלילה שצפה ממעמקי תודעתה הייתה כל כך ארוטית, עד שהיא לא העזה לספר עליה לאלון. היא חלמה על מפגש מיני עם הסטודנט, שגרם לה הנאה עצומה, בעל כורחה. משום-מה ניצבה ברקע שרה'לה שרון מקיבוץ כינרת ושרה בדבקות רבה את שירי ארץ-ישראל. גם בחלום גרינטל לא חייך אפילו פעם אחת, וזה פגע בגאוותה העצמית. אני לומדת כבר ארבע שנים פסיכולוגיה, חשבה נעמה, ואמורה להיות קצת יותר בקיאה בנפש האדם, אבל אני לא מבינה אפילו את עצמי. היא קמה בקושי, וכאשר העירה את אלון לא סיפרה לו על החלום אבל הציעה להזמין את גרינטל לסעודת ראש השנה אצל הוריה בירושלים. אלון החוויר, אבל לא הביע התנגדות גלויה. הוא לא אהב עימותים ותמיד קיווה שנעמה תבין בעצמה את הלוך רוחו ושגם הפעם תיסוג מהרעיון, שלא נעם לו. המרצה הלך לעבודתו והמחאה הדוממת ניכרה היטב בארשת פניו. הוא ראה את גרינטל חולף במסדרון הארוך של המחלקה אבל לא אמר לו דבר על ראש השנה בירושלים.
כשהגיע אלון הביתה נעמה לא הזכירה כלל את גרינטל והייתה חמה ושופעת קסם. בכל זאת הוא חלם לראשונה על הסטודנט השנוא עליו. זה היה חלום מלא זדון: אלון מנסה לרצוח את גרינטל ומגיע למעונות הסטודנטים כדי לבצע את זממו. אבל הוא נכנס לסחרור, ממש פארסה של טעויות לא הכי מצחיקות. הוא פקד את חדריהם של סטודנטים רבים, המסדרון המה מצעקות ומגערות, וכאשר נתקל בגרינטל פניו של תלמידו היו צבועים בצבעי מלחמה, כאילו היה וינטו, מלך האפאצ'ים מספריו של קרל מאי. כששמע אלון את קולו העמוק של וינטו קורא לתוך המהומה "אחי, חיוור הפנים" התאדה חלומו אל תוך הדממה ששֹררה בחדר השינה. הוא התעורר לדקה, וברח מחדש אל החשכה, שאפפה אותו מכל עבר.
למחרת היום טען ד"ר אלון שהוא חולה, ונעמה שגילתה כלפיו אהדה קצת מכאנית, התעקשה שיש להזמין את גרינטל כי שבוע לפני החג יהיה מאוחר מדי. אלון נאנח, סיפק את מספר הטלפון הנייד של גרינטל, הסב את פניו אל הקיר ונרדם שוב. נעמה טלפנה, וקולו המונוטוני של גרינטל הרתיע אותה במקצת. לבסוף אזרה עוז, והזמינה אותו לבית הוריה ברחביה לסעודת החג בערב ראש השנה. גרינטל נענה להזמנה באדישות שהפתיעה אותה. "ד"ר אלון יודע על ההזמנה הזאת?" שאל. תשובתה סיפקה אותו והוא הניח את השפופרת בלי לומר שלום. לבה של נעמה הלם מהר, בקדחתנות, והיא התקשתה לנשום. משהו סמוי נרקם באוויר מסביב לביתה, על אף העובדה ששום דבר בעצם לא קרה.
היא טלפנה לרחביה אבל בבית הוריה לא התרגשו במיוחד מהאורח. אמא שלה שאלה: "מהו בשבילך, הגרינטל הזה?" וההסבר של נעמה שהוא סטודנט של יוסי, לא שכנע אותה. "אני מכירה אותך היטב", אמרה האם, ומיד פטרה את כל העניין באנחה קלה. גם אביה ביקש לדבר איתה. כדרכו, לא אמר לה שום דבר אישי, ורק שאל אותה בעד מי היא תצביע בבחירות הבאות. נעמה הסבירה שיש זמן, "עוד חזון למועד", כפי שאביה לימד אותה לפני שנים רבות. השיחה האיצה את זרם הגעגועים לרחביה, לבית הספר התיכון שלה ולחבריה מירושלים. הוא עצמה את עיניה וחלמה בהקיץ על בתי הקפה הקטנים ברחוב עזה, על גדרות האבן ועל העצים, על האופק האדמדם לפנות ערב ועל השיחות במרפסת עם הוריה, כשאביה עוד היה בריא לגמרי. אחרי התקף הלב שלו הוא הפסיק להרצות בהר-הצופים, אבל המשיך בעבודות המחקר והנחה דוקטוראנטים בביתו. הוא סירב להחליף את תמונתו של לנין מעל לשולחן העבודה שלו בתמונה של צ'ה גווארה. "נראה שגווארה הוא קצת מודרני מדי לטעמך", אמרה לו פעם נעמה. אביה טען שגווארה היה אולי מודרני אבל הפולחן שלו היה לגמרי פוסט מודרני. נעמה הניחה לו. רק זה חסר לה, לגרור אותו לוויכוח שבו ינצח אותה בקלות. היא ידעה שאביה חושד בה שהיא הצביעה בעד מרצ, לא בעד הרשימה המשותפת בראשות חד"ש. הוא דווקא טעה, אבל נירה לא רצתה בשום פנים להניח את דעתו. את נושא ההצבעה היא השאירה פתוח, חרף העובדה שאביה הזכיר אותו בכל ביקור שלה בבית.
בערב ראש השנה גרינטל הגיע לביתם בנווה צדק בשעת אחר צהריים מוקדמת, כפי שנדברו. לחולצה הלבנה הנצחית שלו הוא הוסיף עניבה מכוערת למדי, ואף הביא איתו בקבוק יין אדום קצת מאובק. ליוסי קרא רק "ד"ר אלון", והמרצה נעץ בו מבט ריק וכמעט שלא דיבר. נעמה בעטה קלות ברגלו של אלון שנהג במכונית, אבל הוא לא נרמז. התחבורה לירושלים הייתה ערה מאוד לקראת החג, ואלון נעשה איש ריב ומדון עם רוב הנהגים שמסביבו. ההערות הקולניות שלו לֻוו בקללות, כאילו היה בבלומפילד לאחר הפסד צורב של הפועל תל-אביב. נעמת ביקשה ממנו להירגע, ורק גרינטל לא אמר דבר. בשער הגיא ניסתה נעמת להיאחז בהתרגשות הרגילה שלה בדרך לירושלים, אבל לא הצליחה. גרינטל, לעומת זאת, הציץ מבעד לחלון לעתים די תכופות, ולבסוף אמר שמעולם לא היה בירושלים. הווידוי הזה הרתיח את אלון, שנזף בתלמידו בקולי קולות. "איך אדם כמוך, שנולד בארץ, לא היה מעודו בירושלים!" גער, יותר מאשר שאל. גרינטל ניצל בזריזות (שאיש באוניברסיטה לא ייחס לו) את הפקק ליד מושב שורש, יצא מהמכונית, ורץ לכיוון תל-אביב. עד צאת החג הוא ישן במעונות אבל מאז הסטודנט ישראל גרינטל לא נראה עוד בקמפוס בתל-אביב.
בירושלים תהו הוריה של נעמה מדוע האורח לא הגיע. אלון לא אמר דבר, ואחר כך ביקש לצאת למרפסת ולעשן. הוא עמד לבדו, רגוע לגמרי עכשיו, והתבונן בכמה מתפללים קשישים שהלכו לבית הכנסת הסמוך. הקור היבש היה אהוב עליו, והסיעה השנייה של המתפללים דיברה באנגלית ברוקלינית, שאותה הכיר היטב מימיו בניו-יורק. כאשר הצטרף לשולחן החג, כולם חייכו אליו בנימוס. גם נעמה הניחה יד עדינה על זרועו, אבל משהו בעיניה היה אטום.
בחדרו חלם גרינטל שוב על הוריו, נמלטים ממצעד המוות אחרי פינוי מחנה אושוויץ ומסתתרים ביערות. אביו עם נשק רוסי על כתפיו נזף בו על עליבותו מול ד"ר אלון. גרינטל החליט להתעלם מהחלום. מחר בבוקר תתחיל שנה חדשה, אמר לעצמו, ואחרי החג אמצא דירה בתל-אביב. הנחישות שלו לפתות איכשהו את נעמה כבר שככה. דווקא התימהונוּת הפכה בשבילו לעיר מקלט נוחה מאוד. גם עתה, בגיל 35, גרינטל טרם הגיע לירושלים. מוטב לערוג אליה מאשר לחיות בה, חייך לעצמו, ולגם שוב מהמשקה שלו כאילו אין מחר.
- פורסם בכל העיר, 11 ספטמבר 2015
בחלומותי היתה ישראל מדינת חוק וצדק. ידעתי שכאשר הרשויות ובראשם השב"כ יודעות מי האחראי לפשע, יובאו הפושעים לפשע לדין. הבנתי שיש מקרים בהם לא רוצה השב"כ לחשוף את מקורותיו — ואז הוא מבקש לשמוע את עדיו "בדלתיים סגורות". כך הכל באים על סיפוקם והצדק נעשה.
אלא שזו לא עמדתו של סָר הביביטחון משה יעלון. הוא כנראה לא מאמין לשופטים. והוא פסק: "אנו יודעים מי אחראי לפיגוע בדומא אך לא רוצים לחשוף מקורות בבית המשפט".
חלום אחר היה שמקור טהור לידע על מנהיגינו מצוי באתר העברי של ויקיפדיה. אלא שמסתבר שלא. לדוגמה: כל העולם יודע, והעיתון הבריטי Guardian פירסם ששמעון פרס נמנה על אוהדי האפרטהייד בדרום-אפריקה. אלא שעורך שכינויו DMY חושב שחובתו היא לטהר את פרס מפשעיו. בחלומי ניסיתי להוסיף פיסקא בזו הלשון: "כשהיה שר הביטחון הצהיר שמעון פרס, על תמיכת ישראל במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה. בנובמבר 1974 כתב פרס במכתב סודי לשר התעמולה של האפרטהייד, ד"ר Roodie, "שיתוף הפעולה בין ישראל לדרום-אפריקה אינו מבוסס רק על אינטרסים משותפים, אלא גם על הבסיס, שאינו ניתן לערעור, של שנאתנו המשותפת לאי-צדק".
נפלא! סיפור מורכב, כתוב בלשון עשירה ורב-רבדים שקריאתו תרמה תרומה מכרעת לערנותי למחרת היום.
למר אלמקייס, התקגובה שלך גם היא מעמיקה ויפה, והאירוניה בסופו של המשפט מוכיחה שגם בטקסט קצר אפשר לומר הרבה