הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-16 בספטמבר, 2015 4 תגובות

ביולי השנה פרסמה הוצאת כרמל את המניפסט של סטפן הסל "התקוממו!", בתרגומם של אליק אלחנן ונורית פלד. המניפסט, שיצא לאור באוקטובר 2010, נמכר ב-600,000 עותקים תוך חודשיים, ותורגם לעשרות שפות, אחראי לפחות באופן חלקי להצתת המחאות החברתיות שסחפו את העולם ב-2011, במזרח התיכון, באירופה ובארה"ב.  המניפסט  גם תורגם באופן לא רשמי לעברית תחת הכותרת "תזעמו!", אבל היה פחות מרכזי בעיצוב המחאה החברתית בישראל,  כנראה בשל ביקורתו הנחרצת והפומבית של הסל על הכיבוש הישראלי.

כריכת הספר התקוממו! מאת סטפן הסל stephen-hessel

כרכית הספר (מקור)

הסל נולד בברלין ב-1917, בן לאב סופר ממוצא יהודי ולאם ציירת צרפתייה.  ב-1924 משפחתו היגרה לפריז שם התחנך, סיים את לימודי התיכון בגיל 15 והתקבל ל"אקול נורמל סופרייר" היוקרתי.  המסלול האקדמי שלו נקטף באיבו כאשר גויס לצבא וישי לאחר כיבוש צרפת.  הוא נמלט, הצטרף לרזיסטאנס, נלכד בשבי הגרמנים ונשלח למחנות עבודה, אך לאחר מספר ניסיונות הצליח להימלט ולהצטרף לכוחות השחרור של הצבא האמריקאי.  לאחר המלחמה נהיה הסל לאחד הדיפלומטים הראשונים באומות המאוחדות, ומשקיף בצוות שכתב את האמנה לזכויות האדם של האו"ם.  חייו של סטפן הסל, שנפטר ב-2013, הוקדשו לעשייה למען צדק חברתי, כולל בפעילות מתמדת וחסרת מעצורים למען העם הפלסטיני.

בהקדמה האישית והנפלאה שכתב למניפסט מישל ורשבסקי, ניכר שהסל השתייך לאותו מיעוט מיוחד של אנשים שנוכחותם מוציאה את הטוב מאלה שסביבם.  ורשבסקי מסביר כי התגייסותו של הסל למאבק לזכויות העם הפלסטיני ונגד הכיבוש נבעה מזיקתו ליהדות, שהעצימה את האכזבה מהתנהלותה של מדינת היהודים, התנהלות שאמורה הייתה, לדידו, להיות מחויבת לזכויות אדם מעצם ההיסטוריה של הקמתה.  ואכן הסל מסביר את כעסו כלפי המנהיגות הישראלית בכך "… [ש]הם שכחו את העקרונות האנושיים הבסיסיים של היהדות".

במניפסט, קרא הסל לצעירים להתקומם: "הביטו סביבכם ותמצאו את הסיבות שיצדיקו את התקוממותכם: היחס למהגרים ולמבקשי מקלט, לנטולי המסמכים, לבני הרומה." לדבריו, בדורו הכיבוש הנאצי היה אויב ברור, וההתקוממות נגדו הייתה רפלקסיבית.  היום על הצעירים למצוא סיבה מחוץ לעצמם, לחייהם האישיים, צרכיהם המידיים, כדי להתקומם בגינה.  במילים אחרות, הסל קרא להתעוררות אידיאולוגית שתצדיק התקוממות כנגד מה שהוא הגדיר כ"אי הצדק החמור המוחל על רבים מדי מבני המין האנושי… [ו]ההפרה הבוטה של החירויות הבסיסיות ביותר של האדם ומצבו של כדור הארץ."

ממילא, ב-2011 מצאו מפגינים ברחבי העולם סיבות מתוך עצמם להתקומם.  כפי שמציינים אורי רם ודני פילק בתאוריה וביקורת (גיליון 41, 2013), המחאה החברתית צמחה מתוך מעמד ביניים משכיל אך משתרך מאחור מבחינה כלכלית; ילדיהם של דור הכלכלנים והריאל-פוליטיקאים (אך לא מקרב אליטת ההון המצומצמת), של אלה שתמכו במדיניות ניאו-ליברלית שהביאה לצמצום מנגנונים חברתיים-כלכליים המהווים את המסד עליו בנוי מעמד הביניים.  המוחים היו בני הדור שחש שזו זכותו הילידית ליהנות ממאפיינים מהותיים (דירה בתל אביב) ופחות מהותיים (מילקי) של מעמד הביניים הישראלי.  ללא ספק, קיץ 2011 השפיע על השיח הפוליטי.  אין כיום פוליטיקאי המכבד את עצמו שיתעלם מנושא הפערים החברתיים, או מצמצום האופק של הדור הצעיר מבחינת חינוך, תעסוקה, פנסיה, וכיו"ב.  אבל ניכוס של מסרים חברתיים ושל מנהיגים חברתיים המאיימים על הסדר הקיים, היא פרקטיקה משומנת היטב של האליטה השלטונית, שדרך כך מצליחה למסמס כל עשייה פרוגרסיבית שתביא לשינוי אמתי.

אולי עוד מוקדם להספיד את מות המאבק החברתי, וההיסטוריה עוד תלמד אותנו שהיא הביאה לשינוי כיוון, אבל מאז 2011 מעט השתנה לחיוב, ומבחינות רבות המצב נעשה גרוע יותר – שאלו את היוונים, את הספרדים, את תושבי הפריפריה, זוגות צעירים, וכמובן את הפליטים. באשר לאחרונים, מקבל המניפסט של הסל משנה תוקף.  הסל מדגיש כי היחס לפליטים מנוגד לערכים אותם קידם ובהם האמין.  שהרי "בעיית הפליטים" באירופה אינה בעיה אמתית.  מספר הפליטים שהגיעו לחופי אירופה מהווה פחות מ-1% מכלל אוכלוסיית אירופה.  הנראות שלהם לא נובעת מהמספרים אלא מהיסטריה גזענית וקמצנות ניאו-ליברלית המאפיינות את מדינות העולם "המפותח" מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת.  בשנה בה נכתב המניפסט, ניקולה סרקוזי, נשיא צרפת, גירש אלפי מבני רומה ("צוענים") שגרו במחנות/מושבות בצרפת.  מדי קיץ טובעים בים התיכון מאות פליטים מאפריקה הבורחים מאזורים מוכי מלחמה ובצורת; עשרות אלפים, כולל אימהות תינוקות וילדים, יושבים בבתי מאסר על גבולה הדרומי של ארה"ב; ובישראל נמקים הפליטים ב"מתקן" חולות ובכלא סהרונים.

ברור שהפליטים לא מהווים איום דמוגרפי או חברתי.  סטטיסטית, שיעורי הפשיעה נמוכים ושיעורי העבודה גבוהים בקרב פליטים ומהגרי עבודה, וזאת בתנאי שהם זוכים ליחס אנושי מינימלי.  אלה אנשים שחרפו את נפשם וסיכנו את חיי ילדיהם כדי לברוח ממציאות שהייתה גרועה מהסכנות אליהן נחשפו כשבחרו להימלט. הם לא עשו כן בכדי לסכן את המעט שנותר ולהמירו בחיי פשע; ובמידה ונדרשו לגניבה או לזנות, היה זה כדי לשרוד, ותו לא.  אבל נוח לאליטות להפנות את הזרקור אל פליטים ומהגרי עבודה כמי ש"גונבים" את מקומות העבודה (כאילו ששמירה על רצפת שכר נמוכה לא משרתת את בעלי ההון), מתעלקים על שירותי הרווחה של המדינה, ומגבירים את הפשע.

אני חולקת על הסל בכך שהוא מבכה על היעדר זעם.  יש זעם, רק שלזעם אין שפה.  ובהיעדר שפה לא ניתן לנסח בצורה ברורה מהי הבעיה ולא לנסח אסטרטגיית פתרון.  בעידן הפוסט-אידאולוגי, כל התנסחות שאיננה מזכירה או מאזכרת אמירות לעוסות לעייפה של אידאולוגיות סוציאליסטיות, קומוניסטיות, קפיטליסטיות, ליברליות וכיו"ב, נעשית פופולרית בקרב קבוצה כלשהי. בין אם מדובר באידאולוגיה של דעא"ש או של דונלד טראמפ, או בדברי הנאצה של מירי רגב או מרין לה פן, המסרים מתלבשים על חרדה קיומית בסיסית של "גנבו לי, לקחו לי" ואולי גם "עוקבים אחרי". האשמים הם אותם פוליטיקאים השבויים בכיס הבנקאים, הקפיטליסטים שלא בוחלים בשום אמצעי להתעשר, והליברלים שרק רוצים לקחת את המעט שנותר ולחלק אותו לכל אותם אנשים חומים ועניים שצובאים על פתחי ביתנו.

יתכן שהמחאה החברתית דעכה דווקא מסיבה זו.  הימנעות או אי-יכולת לנסח באופן ברור את הבעיות החברתיות שבבסיס החוליים המאפיינים את העולם בעשורים האחרונים של המאה ה-20, מביאה לחוסר קוהרנטיות שעלולה לפורר תנועות חברתית.  כפי שהגדיר זאת יהודה שנהב (תאוריה וביקורת 41, 2013), בקרב מארגני המחאה החברתית בישראל התגבשה א-פוליטיות אסטרטגית שהמירה דיון בפער מעמדות וזהויות אתניות, בדיון בשיפור מנגנונים מריטוקרטיים, כאילו שמנגנונים אלה יכולים להיות עיוורי צבעים, עיוורי מגדר, או עיוורי זהות מגזרית.  ובפועל, המאבק נהפך ממהותני למאבק על תיקונים קטנים בשיטה הקיימת כדי להפחית קצת את הכאב. אקמול במקום כימותרפיה.

האם המניפסט של סטפן הסל פורש בפנינו אפשרויות חדשות? לקראת סוף המסמך הסל מדבר על מסר של אי אלימות: "אני משוכנע שהעתיד שייך לאי-האלימות, לפיוס בין התרבויות השונות. רק בדרך זו תצעד האנושות לשלב הבא". כמו גנדי, קינג, ומנדלה, הסל רואה באי האלימות לא רק כלי מרכזי להפסקת דיכוי, אלא גם אידאולוגיה המבנה מציאות חדשה.  אמנם גנדי ניסח את אי האלימות (Ahimsa) ככלי האולטימטיבי להילחם בדיכוי הבריטי, אך זו הייתה רק אבן דרך בהתפתחות האישית שלו, של עמו, והאנושות בכלל.  עבור גנדי, אי אלימות אמתית מתקיימת במלואה בחברה שנפרדה מהצורך במימוש צרכים בסיסיים, ללא רכוש ונכסים מעבר למה שנחוץ לקיום.  קינג ניסח את תזת אי האלימות כאנטי תזה לעמדה הקולוניאליסטית עצמה.  לא בכדי, קינג התנגד בתקיפות למלחמת וייטנאם, עמדה שהביאה לדחיקתו לשוליים ויש להניח להירצחו כשהנשיא הפסיק לחפוץ ביקרו.

מכאן שהבחירה של המתרגמים בביטוי "התקוממו!" במקום "תזעמו!" אולי משקפת בצורה מדויקת יותר את המסר של הסל.  הזעם, הוא הדלק שמניע את ההתקוממות כנגד אי הצדק והמאבק באיום של הברבריות הפאשיסטית שטרם נמוגה כליל. הזעם הוא הדלק שמניע כוח יצירה של חברה חדשה ולא אלימה. אינני רואה בעתיד הקרוב תנועה חברתית המונית שתחרוט על דיגלה את הפחתת בעלות על נכסים, הסתפקות במועט הדרוש לקיום, ואי אלימות. אבל אני מקווה שזרעי המחאה החברתית יצמחו לנטעים של התנגדות לצרכנות הקפיטליסטית המובילה אותנו שוב ושוב לסחרור של מלחמות, פליטים, גזענות, וחוזר חלילה.

שתהיי שנה של התנגדות

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. לא ברור הגיב:

    יש שני ספרים של הסל, עם שתי כותרות שונות:
    !Engagez-vous – כנסו לפעולה
    !Indignez-vous – תזעמו
    על איזה ספר מדובר כאן? התיאוריה על מה התרגום הנכון מעניינת, אבל האם לא התייחסת לשני ספרים שונים?

    https://fr.wikipedia.org/wiki/Engagez-vous_!
    https://fr.wikipedia.org/wiki/Indignez-vous_!

  2. אלמקייס הגיב:

    אין צורך לחכות. תנועה שעל דיגלה הפחתת בעלות על נכסים, הסתפקות במועט הדרוש לקיום, ואי אלימות קיימת כבר היום. היא אמנם אינה תנועה המונית, אך יש לה השפעה רבה. קוראים לה הבורגנות, תנועה חברתית שפועלת להגשמת כל המטרות באופן בלתי-אנוכי, כלומר לא עבורה אלא עבור האחר, העובדים. אמנם בעיניה להרבות בנכסים, גרגרנות ואלימות נתפסים בטעות כברכה, אבל מצד שני גם הסל עצמו היה ברזיסטאנס ואי אפשר לומר כי היה נטול נכסים.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים