"ההרגשה השנה דומה לימים האחרונים בפומפיי – כולם תוהים מתי יפרוץ הר הגעש." (הערת בנקאי אמריקאי בכיר לעיתון הכלכלי "פיננשל טיימס" לפני כחודש).
במאמר קודם ("זו הדרך", 19.8.2015) תיארתי כיצד כוחה של האימפריה האמריקאית נובע לא רק מעצמתה הצבאית אלא גם ממעמדה הכלכלי ומהעובדה שמאז כינוס ברטון וודס (Bretton Woods) ב-1944, הדולר הוא "המטבע הרזרבית" בעולם. כתוצאה מכך בנקים לאומיים מחזיקים במרתפיהם רזרבות של דולרים בכדי לממן את סחר החוץ של מדינותיהם. הבנקים מחזיקים את מיליארדי הדולרים שמודפסים בארה"ב וכך מאפשרים לה לממן את מלחמותיה, את 800 בסיסיה הצבאיים בעולם, לקנות פוליטיקאים וגנרלים, ולמלא את המשימה של מי שמתיימרת להיות "שוטר העולם". במשך 20 השנים האחרונות החוב החיצוני של ארה"ב גדל מטריליון דולר ל-19 טריליון דולר, והגרעון המסחרי מגיע כבר ל-8 טריליון דולר.
(מקור)
ההגמוניה האמריקאית בעולם תלויה בכוחה הצבאי ובסטטוס המיוחס של הדולר. כלים אלו נוצלו על מנת להשתלט על שדות הנפט העשירים של המזרח התיכון. מחיר חבית נפט היה פחות או יותר קבוע לאחר מלחמת העולם השנייה, מתחת ל-20$ לחבית. בעקבות חרם הנפט הערבי, לאחר מלחמת יום כיפור, התנדנד מחיר הנפט בין 20$ ל-140$ לחבית. מחיר ההפקה באותה תקופה היה 3$ לחבית בערב הסעודית, 6$ לחבית בעירק, 7$ באיחוד האמירויות. חלק מהנפט בלוב הופק במחיר של 1$ בלבד לחבית. מחיר ההפקה באירן היה 15$, בקזכסטן 16$ וברוסיה 18$ לחבית. הרווחים, כפי שרואים, היו אדירים. בתקופה 2001 – 2011 הרווחים של חמש חברות הנפט הגדולות היו טריליון דולר.
והגמון כהגמון נוהג. כדי להפחית את ההשפעה האינפלציונית של עליות חדות במחיר הנפט על הכלכלה האמריקאית, ארה"ב דאגה לכך (בהסכם שנחתם עם מדינות OPEC) שהסחר העולמי בנפט יתנהל בדולרים – "פטרו-דולרים". כאשר בשנת 2007 אירן דרשה דה-דולריזציה של הסחר בנפט, היא נהפכה לאויב האימפריה באמתלה שקרית של סכנה גרעינית. גם לפני פלישת ג'ורג' בוש לעירק, סדאם חוסיין התחיל למכור נפט במטבע האירו (ולא בדולרים), ואז 'גילו' אצלו נשק להשמדה המונית. אשר לקדאפי, שליט לוב, כשהצהיר על כוונתו למכור נפט בדינרים של זהב (מטבע אפריקנית מקובלת) הוא שילם בחייו ובעצמאות מדינתו, באמתלה של העדר דמוקרטיה אצלו.
ארה"ב רואה ברוסיה את המחסום העיקרי להשתלטותה על שדות הנפט והגז במזה"ת ובמרכז אסיה, וזה לאו דווקא בגלל זיכרונותיה הטריים ממלחמתה הקרה נגד ברה"מ. לאחר קריסת ברה"מ, הנשיא רייגן הגיע להסכם עם גורבצ'וב שלא יצרפו לנאט"ו את המדינות שהיו בעבר חברות בברית וארשה. אולם ביל קלינטון, בניגוד להסכם, צירף ב-1999 את פולין, צ'כיה והונגריה לנאט"ו, וג'ורג' בוש ב-2004 צירף לנאט"ו עוד שבע מדינות במזרח אירופה, כולל המדינות הבלטיות. כמו כן, הנשיא בוש השני ביטל באופן חד-צדדי את השתתפות ארה"ב באמנה נגד השימוש בטילים נגד-טילים (גרעיניים) והציב מערכות אנטי-טילים במדינות על גבולות רוסיה. צעד שנחשב כהכנה ל"מכה גרעינית ראשונה", כאשר תפקיד האנטי-בליסטים הוא לספק הגנה בפני מכת תגמול של אויב מוחלש שרוב טיליו הושמדו כבר במכה הראשונה. ובמקביל התרחש ניסיון למוטט את הכלכלה הרוסית ע"י סנקציות כלכליות מצד ארה"ב והאיחוד האירופי (שגררו סנקציות נגדיות כואבות). רוסיה נותקה ממערכת העברת כספים בין בנקים (SWIFT), ממערכת כרטיסי האשראי הבינלאומית, ערך הרובל צנח בעקבות מניפולציות בבורסות, ובסוף מחיר הנפט, היצוא הרוסי העיקרי, הופל בעזרת ערב הסעודית.
רוסיה הגיבה בהקמת מערכת העברת כספים ומערכת כרטיסי אשראי אלטרנטיביות. נחתמו שני חוזי ענק למכירת 68 מיליארד מטר מעוקב של גז לשנה לסין במשך 40 שנה (החוזה הראשון בשווי של 400 מיליארד דולר), כאשר הכמות השנתית תעבור את הכמות המסופקת היום לאירופה דרך אוקראינה. ארגון BRICS (ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה) הודיע על פתיחת "בנק פיתוח חדש" בהון עצמי של 100 מיליארד דולר למימון מפעלי תשתית החל מהשנה הקרובה. סין השיקה במקביל את "הבנק האסיאתי להשקעות בתשתיות" בהון עצמי של 100 מיליארד דולר, בתמיכה של רוסיה, ארצות גוש האירו העיקריות (על אף התנגדות ארה"ב), ורוב המדינות האסיאתיות, כולל ערב הסעודית ומדינות המפרץ. הוקמו גם שני אזורי שיתוף פעולה כלכליים חדשים, ללא שיתוף ארה"ב: "ארגון שנחאי לשיתוף פעולה" שהוקם ע"י סין, ו"האיחוד הכלכלי האירופי-אסיאתי" שהוקם ע"י רוסיה.
האם מוסדות פיננסיים אלה מהווים אלטרנטיבה לניאו-ליברליזם של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי? הוויכוח נסוב סביב היחס שלנו ליריבות בין המעצמות האימפריאליסטיות. לנין העשיר את ניתוח הקפיטליזם של מארקס בכך שהוסיף את תפקידו של האימפריאליזם, השלב העליון של הקפיטליזם. אחת המסקנות של לנין הייתה שבסכסוך בין מעצמות אימפריאליסטיות אין לתמוך באף צד, אלא במאבקי העמים נגד האימפריאליזם. יחד עם זאת, עצם יצירת גוש כלכלי אדיר שאינו סוחר בדולרים מהווה מכה אנושה למעמדו המיוחס של הדולר כמטבע הרזרבית בעולם, שעליו התבסס כוחו של ההגמון. נוצר כאן גוש כלכלי עצום ובכך קורא תיגר נגד מונופול קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי, ונגד הסטטוס המיוחס של הדולר כמטבע הרזרבית הבינלאומית.
מלבד שדרוג הטילים הגרעיניים הטקטיים המוצבים ביחידות נאט"ו במדינות הגובלות עם רוסיה (ראו מאמרו של קלמן אלטמן ב"זו הדרך", 19.8.2015), התגובה האמריקאית התבטאה במאמצים ליצור דיסקרדיטציה של היואן הסיני ואי אימון בכושרו להחליף את הדולר ולאתגר את הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית.
הנפילה והשיקום המופלא של הבורסות בעולם
שער היואן, המטבע הסינית, היה קשור לשער הדולר במשך שנים רבות, דבר שתאם מצב שבו ארה"ב הייתה היעד העיקרי של היצוא הסיני. בתקופה זו, הייצור התעשייתי הסיני גדל בשיעור של כ-7% לשנה, עד שהכלכלה הסינית השתוותה בנפחה לזו האמריקאית. מאז יוני 2014, שער הדולר עלה ב-12.8% ושל היואן הקשור אליו ב-13.5% ביחס למטבעות של מתחריה העיקריים במסחר של סין, דהיינו, יפן ואירופה. הסינים החליטו לבסוף לנתק את הקשר בין היואן לדולר, צעד שהתבקש ממילא עם השקת הבנק האסיאתי להשקעות בתשתיות ע"י סין, שאמור היה להתמודד עם הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, ולהפוך את היואן באופן רשמי למטבע רזרבית עולמית לצדו של הדולר. כצעד ראשון, ב-11 לאוגוסט, פיחתה סין את היואן בשיעור של 2% (בלבד!).
התגובות בתקשורת האמריקאית היו היסטריות. מכירה מאסיבית ומאורגנת של מניות סיניות בבורסות שנחאי גרמה לנפילה חדה במניות הסיניות – אבל, כתוצאה מהפאניקה הכללית שנוצרה, המניות בכל בורסות העולם ספגו נפילות באופן דומה. כעבור מספר ימים של תוהו ובוהו הבורסה בוול סטריט התאוששה באופן פתאומי, ובעקבותיה הבורסות ברוב מדינות העולם. מייק ויטני (Counterpunch, 1/9/2015) שואל: "מי היה הגואל המסתורי שהציל את השווקים? מאמרים שהתפרסמו אחרי ההתאוששות המפתיעה העידו שבחדרי הסחר של גולדמן-סאקס ומורגן-סטנלי נרשמה כמות שיא של רכישה עצמית של מניות שכנראה הצילה את השוק." זה המשך ישיר של מגמה הנמשכת מאז 2004, לפיה תאגידים השקיעו למעלה מ-7 טריליון דולר ברכישה עצמית של מניות, לעיתים במחירים המנפחים עוד יותר את ערך המנייה, ומאפשרים חלוקת דיבידנדים ובונוסים נדיבים למנכ"לים ולבעלי המניות. רכישות אלה ממומנות על ידי אגרות חוב המונפקות לקרנות פנסיה ומשקיעים קטנים, והלוואות קצרות מועד מהבנקים, כך ששוב הבורסה ממונפת לשחקים על חשבון האזרחים.
בכינוס חשוב של המוסדות המרכזיים של המפלגה הקומוניסטית הסינית, בנובמבר 29-28 בבייג'ינג, הכריז המזכיר הכללי, נשיא סין שי ג'ינפינג, שסין עומדת "לשלב את התפתחות הארץ ולהרחיב שיתוף הפעולה" עם המדינות המתפתחות העיקריות; שהן בראש וראשונה רוסיה, שאר מדינות BRICS, אינדונזיה ומקסיקו, וכן עם מדינות מתפתחות באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית (כלומר, לשנות את האוריינטציה המסחרית, הכמעט בלעדית, על ארה"ב ואירופה). המטרה היא להגשים את שני היעדים של "החלום הסיני" – הכפלת התל"ג והכפלת ההכנסה לגולגולת עד תחילת שנות העשרים) יובל המאה של המפלגה), וכן להפוך את סין לארץ סוציאליסטית מודרנית, משגשגת ותרבותית עד 2049 (יובל המאה של הרפובליקה העממית הסינית). נותר רק לאחל להם הצלחה!
כפי שמציין נכון כותב המאמר, מסלול הפיתוח של מדינות ה-BRICS, שמעצם טבעו מחייב מאבק בהגמוניית הדולר מאיים על האימפריאליזם האמריקאי ולכן המאבק באימפריאליזם האמריקאי הוא חשוב למאבק למען סוציאליזם. אולם פרוטקציוניזם אינו סוציאליזם והמאבק באימפריאליזם האמריקאי אינו מחייב להסתיר את העובדה שמאז מותו של מאו נבנו בסין יחסי ייצור קפיטליזם באופן מבהיל וחסר תקדים. דנג שיאופינג וחבורתו הצליחו לקומם בסין קפיטליזם וזהו רק עניין של זמן עד שיחסי הייצור יולידו יחסי חברתיים ופוליטיים תואמים. בהעדרה של מהפכה אמיתית בסין, הסיכוי הוא אפסי שבשנת 2049 היא תהיה מדינה סוציאליסטית.
אינני יודע איזו מדינה, אם בכלל, תהיה סוציאליסטית בשנת 2049. אנו עדים לכך שהאימפריאליזם האמריקאי הצליח בינתיים להשליט ניו-ליברליזם ברוב מדינות העולם, להחליש עד מאד את האגודים המקצועיים ואת המפלגות הקומוניסטיות הגדולות. כל עוד היא שולטת בעולם אינני מאמין שתקום אף מדינה סוציאליסטית בר קיימא. היום, לראשונה, הודות לעצמה הכלכלית הסינית בשיתוף עם העוצמה הצבאית הרוסית יש סיכוי שהאימפריה האמריקאית תגיע לקיצה, כפי שהסברתי במאמרי, ואז כל האופציות פתוחות. הסינים הבינו את זה מזמן, כנראה, ולכן קצב התיעוש המטורף אצלם. בינתיים בתוך מדינה, שבה ישנם הרבה קפיטליסטים מיליונרים ומיליארדרים, שולטת מפלגה קומוניסטית יציבה וחזקה שמתכננת לפתח את השוק הפנימי ולהכפיל את רמת החיים עד תחילת שנות העשרים, ומצהירה על כוונתה לבנות מדינה סוציאליסטית עד אמצע המאה. האם תצליח? אינני יודע. אני מקווה שכן.
כמובן שזכותם של הסינים לבחור במסלול פיתוח קפיטליסטי אבל אני חושש שהתפיסה שלך את המפלגה הקומוניסטית הסינית איננה תואמת את המציאות בסין בארבעים השנים האחרונות. המפלגה הקומוניסטית הסינית אינה יותר קומוניסטיות מהמפלגות של האינטרנציונל השני. הקליקה של דנג שיאופינג סילקה מהמפלגה כל מי שהתנגד לקו הקפיטליסטי שהיא הובילה ודיללה את המפלגה מכל אלמנט קומוניסטי.
הפיתוח הכלכלי בסין הוא אכן חסר תקדים אולם זהו פיתוח קפיטליסטי שמהווה צעד לאחור מהבנייה הסוציאליסטית בסין תחת הנהגתו של מאו. ההשלכות החברתיות של אותו פיתוח הן גם כן חסרות תקדים – שיאופינג אכן נאלץ להתמודד עם בעיות אמיתיות של הכלכלה הסינית אבל המחיר החברתי ששולם כדי לבנות יחסי יצור קפיטליסטים, יצירת שוק עובדים "חופשיים", היה עצום. אני לא חושב שיש אדם רציני אחד שחולק על העובדה כי בסין של היום יחסי ייצור קפיטליסטיים עם כל ההשלכות שלהם והפערים החברתיים המבהילים. צריך להיות תמים כדי לחשוב שכוחה של המפלגה הקומוניסטית – גם אם לא היתה עוברת דילול של האלמנטים הקומוניסטים שבה – מספיק כדי להחזיק את המכסה כדי שהתבשיל לא יגלוש בסופו של דבר מהסיר.
הבקורת של קלמן אלטמן על ארה"ב מוצדקת, אבל זו על סין לא קיימת כלל!
כידוע כלכלת סין "הקומוניסטית" נשלטת בידי 300 אוליגרכים.
במקום ללעוג הייתי מציע שנפריד בין עובדות בשטח ומשאלות לב. אני מקווה שאפשר להסכים על העובדות בשטח:
האימפריה השולטת בעולם היום, האימפריה האמריקאית, משמשת כשוטר העולם. כל עוד השלטון הזה ממשיך לשלוט אין סיכוי שתקום מדינה סוציאליסטית בעולם שתאיים על שלטון האימפריה.
והנה קם אזור כלכלי חדש שמרכזו באסיה, ובראשו סין, הקורא תיגר על שלטון ההון האמריקאי והמעמד המיוחס של הדולר, ומבשר על סופו המתקרב של האימפריה האמריקאית. הדבר התאפשר הודות לעלייתה המטאורית של הכלכלה הסינית שנפחה הפך, במשך כמה עשרות שנים, לשווה בגודלו לזה של ארה"ב. נפילת האימפריה תפתח את הסכרים למאבקים לשחרור לאומי וחברתי בעולם.
בתהליך התיעוש של סין קמו יותר ממיליון מיליונרים (שאינם שואפים, יש להניח, למשטר סוציאליסטי בסין) ויחסי העבודה במפעליהם הם קפיטליסטים מובהקים … ומאידך, סין הילוותה לוונצואלה 10 מיליארד דולר(!) בתנאים נוחים ועזרה לה טכנולוגית כשהיא הייתה על סף פשיטת רגל לאחר הקיצוץ האחרון במחיר הנפט. היא חילצה את רוסיה מהצרות הכלכליות שנבעו מאותם הקיצוצים ומהטלת סנקציות קשות. נשיא סין, שהוא גם המזכיר הכללי של המפלגה הקו
כמחצית מהכלכלות הגדולות בעולם הן מחוץ למערב, כולל סין שיודעת להניף דגל אדום כשיש בה 200 מיליארדרים