בעקבות מאמרו של דוד גלעד באתר הגדה השמאלית
"זֶה הַשּׁוּק הַיָּשָּׁן בְּשִפְעַת מִזְמוֹרָיו, בְּסַכִּין שֶׁבַּגַּב , בְּשָׁפָם הֶעָבוֹת" . ביטוי מצמרר משירו של חיים גורי הנושא את השם – "מַסָּע אֶל הָעִיר הַתַּחֲתִית" – מעורר בי מחשבות נוגות. כואב לי לקרוא עברית מובסת, היוצאת מתחת עטו של משורר אהוב עלי. משורר שעלה על שרטון הדה-מוניות של בן העם האחר, החי כאן כמוני על אותה כברת ארץ. ניסיתי לראות בשורה זו כדור תועה, שנפלט בשגגה. לצערי, ככל שאני חוזר אל צרוף המלים המצוטטות, אני חש מטחי ירי של לאומנות בוטה, שהיום אנו אוכלים את פרות הבאושים שלה .
מסגד אל איסתקלאל בחיפה, 1941-2010
(מתוך התערוכה "אלטנוילנד" של עמית שעל)
זה כבר לא כדור תועה, כש"לְשָפָם הֶעָבוֹת" מתלווה התפייטות של משורר מוערך, החובט בשפה העברית, פוצע אותה ומבייש אותה בכותבו – "עִיר פּוֹשַׁעַת , הֲזוּיָה בְּכַפּוֹת צְרִיחִים". זה מה שהיה לחיים גורי לומר לכתובתה של האוכלוסייה החיה בעיר התחתית למרגלות הר הכרמל בשנות החמישים של המאה הקודמת .
כואב לי, שחיים גורי עלה על שרטון של שירה, המעגנת דפוסי דה לגיטימציה של ערביי חיפה התחתית. הסטריאוטיפים השליליים של דה לגיטימציה , שליוו את העם היהודי ופגעו בו תקופה ארוכה שם(!) , מועצמים כאן(!) בשירה של משורר עברי, היורה לעבר עם שלם בהכללה מתנשאת בעברית מובסת וגסת רוח.
אודה , שקשה לי לכתוב שורות אלו, כי אני אוהב את שיריו של חיים גורי. אך דווקא בימים אלו, שאנחנו מתבצרים בעמדת הכובש ושבויים באמירות כמו "הצבא המוסרי ביותר בעולם", קשה לקרוא שורות של משורר, שלמעשה מצדיקות מעשי נקם ואכזריות בעיר כבושה. בשיר "בְּדֶרֶך בְּאֵר שֶׁבַע" , שפורסם ב-1949 מצדיק חיים גורי "עֶבְרַת לוֹחֲמִים נֻקְשָׁה, סְמוּקַת דָּמִים", כי הרי הם באו ל"קֶרֶת הָאוֹיְבִים ! פּה גְּוִיָתֵךְ מוּטֶלֶת . וּשְׁתֵּי עֵינַיִךְ , עִיר, אֵין זִיעַ. עָשָׁן שָׁחוֹר עוֹלֶה . מַּפַּץ קִירוֹת וּבַיִת". לכן ישנה אצל חיים גורי הבנה והצדקה לפורקן של מעשים, שאסור לעשותם בחברת בני תרבות. לצערי, זה הנרטיב, שראה את באר שבע וכן את חיפה התחתית – את תושביהם הפלשתינאים – כבני "עִיר פּוֹשַׁעַת , הֲזוּיָה בְּכַפּוֹת וּצְרִיחִים".
הנרטיב הציוני בשירת חיים גורי מתעקש לראות את בן העם הערבי "כִּבְנֵי עִיר פּוֹשַׁעַת" , ולא כפי שראתה אותם משוררת אהובה עלי, חיה קדמון, בכותבה "תְּאוֹמִים יָלְדָה אוֹתָנוּ הָאָרֶץ הַזּוֹ". כל מעשה של פגיעה באוכלוסיה אזרחית הוא פשע בלתי נסלח . חובה עלינו להוקיע מתוכנו שירה המגלה הצדקה והבנה למעשי נקם ואכזריות בעיר כבושה.
כשנה לאחר שפורסם השיר "בדרך לבאר שבע" מפרסם חיים גורי בשנת 1950, את "סוף הקיץ" . כאן חש חיים גורי צביטות ראשונות קלות של המלחמה "אֶל פֶּרֶא בֻּסְתָּנִים, אֶל נוֹף אֲשֶׁר אָבַד " נוף שהפך ל"צִיַּת קוֹצִים צְרוּבָה". ובחלוף השנים ב-1954 ב"זיכרונות העבר הקרוב" הצבר חיים גורי עורך חשבון נפש חלקי עם נימת צער, כאב וחרטה על הפגיעה ועל החורבן שהבאנו על הנוף-האנושי ועל נופו הבוסתן והצבר. המשורר שכאב את מות רעיו לקרב חש במרחק שנים לאחר אותה מלחמה גם את כאבו של האחר. חבל שבעיצומה של המלחמה לא אמר ולא כתב חיים גורי "רָצוּי לוֹמַר אֲחֶרֶת , לַעֲשׁוֹת אֲחֶרֶת , אוּלַי לא מְאוּחָר" . חבל שאמירה זו התמהמה ונאמרה רק ממרחק של עשרות שנים בשנת 2002.
החזיונות והביעותים – החודרים לשירתו של חיים גורי אודות יום פירעון החוב והנקם על "בֻּסְתָּנִים שֶׁקוֹצֵיהֶם גָּבְהוּ …חַלּוֹנוֹת רֵיקִים וְאֶבֶן חֲרוּכָה . זֶה כְּפָר מֵתִים" – יוצאים באלו הימים מ-ד' אמות של אמירה שירית בשירי "סוף הקיץ" . אנחנו רואים אותם כבר יום יום במאבקם הנחוש של פלשתינאים נגד מציאות של היותם נשלטים על ידי עם אחר. האמירה השירית של חיים גורי, החוששת מתגובת זעם צודקת, קורמת היום עור וגידים ברחוב הפלשתינאי המפגין ומביע את כמיהתו לכינון מדינה פלשתינאית .
בשיר "מַפָּה" מתוך "זִכְרוֹנוֹת הֶעָבָר הַקָּרוֹב", ניתן לחוש נימת חרטה וכאב על הרס הנוף, הבית והבוסתן תוך מתן ביטוי לחשש מיום נקם , שעלול לפקוד אותנו. לצערי, חיים גורי וציבור גדול בישראל עבר שנים של הדחקה, כי מדובר בצו גורל – "אֵין מָנוֹס מִכָּל אֲשֶׁר הָיָה, וְזֶה חַיָּב הָיָה לָבוֹא וְלִהְיוֹת ", כפי שבא לידי ביטוי בשיר "כובד" (1954).
אני מצטער לומר לחיים גורי, שזה לא היה חייב להיות – לא היתה חובה להרוס לחלוטין חמש מאות כפרים. כנגד הגישה שנתקבעה, כי לא היתה ברירה, ולא היה מנוס , אני מבקש ברשימה זו להתייצב ולומר לחיים גורי בנחישות רבה, כי היה מנוס מכל אשר היה . לא היתה הצדקה לגרש במבצע "דני" תושבים ילידים מהעיר רמלה ומהעיר לוד. כך בשורה של מבצעים נוספים בהם גורשו אזרחים מבתיהם. בכל מלחמה יש מנצחים ומנוצחים. גם במלחמה הזו היה מנצח ומנוצח, שחלקו נס מביתו וחלקו גורש.
אחריות לתוצאה האומללה יש גם להנהגה מדינית כושלת של המנוצח . אך בתום מלחמה זכותו של המנוצח לבטא את כמיהתו לחזור לביתו וחובת המנצח לפתוח לבבות למצוקת המנוצח. מי שמבקש באמת ובתמים להגיע להסדר או להסכם חייב להכיר בזכויותיו של המנוצח.
אינני בא לתקן עוול של האחד על ידי יצירת עוול לאחר. בהסכם של אמיצים ניתן להתגבר על משוכה זו. בכך שישראל תכיר, שגם לה יש אחריות. בעצם ההכרה טמון המוצא להיחלצותה של ישראל ממעגל האימה. כאן יש תפקיד חשוב לשירה ולספרות, להיותם חלוץ בפני המחנה.
מאמר טוב וחשוב אם כי ארצה להוסיף דבר קטן,ובשום פנים ואופן להצדיק שינאה,שהיא תמיד,תמיד לחינם.אבל שינאה לא צומחת באוויר.לא אצל הילד שמאירים אותו בלילה בחיפוס בכפר או במחנה הפליטים,או לאשה שצריכה לעבור מחסום כדי לקנות תרופות ולא נותנים לה לעבור,לסטודנט שלא רוצים להשכיר לו דירה כי הוא ערבי,לחייל שבתוך הקרב ראה שחברו הטוב נפל לידו,לאמא שראה איך הבן שלה נשרף מבקבוק בוער או נשאר נכה בגלל אבן,ועוד ועוד ועוד ועוד.לשינאה אף פעם יש הצדקה,אבל תמיד יש לה סיבה. והסיבה או הסיבות רבות כמו השינאה רבה.אבל השינאה לא באה מהמוח,מההבנה ומהתודעה,היא באה מהלב,מהרגש,מחוסר ההבנה והתודעה.אני מבין(לא מצדיק) את השינאה של הילד הפלסטינאי,אבל אני גם מבין (לא מצדיק) את השינאה של חיים גורי,שנולד,אולי,עם גילוי השואה באירופה,או מלחמות נגד הפורעים הערבים בטרם הקמת המדינה,או בתופת הפלמ"ח, או באחד מפיצוצי האוטובוסים בתל אביב או אחרי זה. האחריות היא רק,רק של ההנהגות הכושלות,שיוצרות את הנסיבות ואת הרקע למעגלי השינאה האינסופיים.ואלה שיציעו סיבות והצדקות לשינאה,מכול סוג,משתתפים עם המנהיגים הפושעים באשמתם.
לצערי, בשלב עריכה סופית של המאמר נשמט הקטע, בו אני מפגיש את ח.גורי עם ס. יזהר. אחרי 30 שנות שתיקה מאז פרסום "ימי צקלג", מפרסם ס.יזהר את "מקדמות", בו חזה לנו ש"על האדמה הזאת לא נחזיק מעמד, אלא רק דור אחד או שנים". הסופר, בן דורו של ח.גורי, שופר הנרטיב הציוני, כואב ב"מקדמות" את הסיאוב הכוחני, הוא מוסיף בכאב רב "ויום אחד כולם ילכו וכולם יחליפו מקום וגם המקום יחליף מקום….רק זוכרי הזיכרונות יספרו למסורבי השמיעה (!!!), איך היה היו כאן פרדסים, פעם לפני המבול, וימיטו שממון על שומעיהם". את פרץ הכאב הזועק אלינו הדחקנו שנים רבות. הקטע שסרבנו לקרוא ולהפנים מצא גאולה בעמוד המסיים את ספרו של ההיסטוריון זאב צחור "היינו התקומה", המצטט את ס.יזהר, כשהוא יושב על גג הספרייה במרכז ספיר. כמטחווי סיגריה אחת מהגג עזה בוערת – "התותחים מגבירים רעם, מטוסים מפציצים בליווי המיה דקה של מזל"ט, הקולות הרועמים מצטלצלים כאופרה וגנרית ודברי ס. יזהר נשמעים כמו ליברית…."
את האלטרנטיבה הציגה במוסף הספרותי של העיתון "קול העם" המשוררת חיה קדמון- "תאומים ילדה אותנו הארץ הזו". נאמץ את שירת האחווה של ח.קדמון כמצפן לחיים.
המשך קצר: אני מדגיש ומחבק את אמירת איתן שלא חייב היה להיות כך,כמו שלא חייב שיהיה כך גם היום או בעתיד,והאחריות נופלת גם על המנוצח. אין אלה גזירות משמיים או צו אלוהי,אלא טפשות אנושית בלבד. טעות חמורה להצדיק את זעם המנוצח או "להסביר" כל שינאה.מסורת הנקמה היא ברבריות לשמה.יהיו כאלה שיטענו שאין סימטריה בין הכובש והנכבש.זו אמירה כללית מנותקת מההסטוריה והנסיבות הספציפיות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אל נא לשכוח את המופתי של ירושלים וכוהני הדת שעדיין מטיפים במסגדים (או בבתי הכנסת )להשמדת "האויב" הציוני או הערבי.
הרטוריקה והדמגוגיה של השינאה יודעת למצוא תירוצים ומונחים חדשים כדי להצדיק או להשפיע יותר,"הציונים"(במקום היהודים),ה"מחבלים" במקום הערבים וכ"ד.וכל ההצעות לחלוקה טריטוריאלית בתנאים אלה רק תוסיפו לשינאה ולאסונות.הפתרון הוא פדרציה על רצף טריטוריאלי אחד עם עצמאות לכל עם תחת חוקה משותפת נטולת לאומנות ,כפייה דתית ,תרבותית או אחרת,על בסיס אזרחי שיוויוני ודמוקרטי ולא דתי, לטובת כל תושבי הארץ ואזרחיה ללא הבדל דת או לאום.זה אפשרי,ובתנאי ש"אם תרצו,זו לא תהיה אגדה", ורק,אם תרצו כמובן,כי זה רצון האל.
בספרי הנזכר כאן, "היינו התקומה", שפורסם לאחרונה, יש קטע ובו דיאלוג בנוכחות קהל עם חיים גורי באוניברסיטת בן גוריון. שאלתי אותו מה עשו חיילי הפלמ'ח מיד לאחר כיבוש באר-שבע עם אלו שרוכזו ליד המסגד. (עמודים 216-217)
רשות הדיבור להיסטוריון זאב צחור בספרו "היינו תקומה" : " בספר הפלמ"ח גורי תיאר גורי את כיבוש העיר באר שבע . הוא בחר בנוסח סיפורי מעורפל תחת הכותרת "הקרב על בירת השממה". בתום כיבוש העיר רוכזו בחצר המסגד הגדול, המשמש עתה כמוזיאון, שבויים מצריים יחד עם בדואים מזדמנים, ביניהם היו גם נשים וילדים. רק מעטים יכולים להבין מהניסוח המרומז מה בדיוק קרה שם. הנה משפט אחד מסיפורו של גורי , עמוס קיטועי שלוש נקודות……קרת האויב מוטלת …. עיניה זכוכית….. הפגיון בבשרה….מעלעלה בדם….צהובת פנים גוססת…, גוויות בעפר, ודם רוחץ כתלים. מצרי….ילד….מצרי…אשה…. מצרי….גורי ממשיך ומתאר ברמז מעשי הרג וביזה, שהתחוללו לאחר כיבוש באר שבע ושואל – מדוע הכרחתם אותנו לשפוך את דמכם?". (היינו תקומה עמ' 217.)
בשלהי שנות ה-80 אירח זאב צחור באולם הסנאט את גורי שהיה לו קשה להודות שהיה טבח של שבויים ואזרחים בבאר שבע , אבל "כיסה בזרועותיו את פניו מן הקהל ….כשהוא מוחה דמעה" (שם עמ' 217)
בימים שאנחנו בצדק מזדעזעים ממעשי רצח נתעבים של דעאש, אנחנו עוברים אצלנו לסדר היום ובקשר של שתיקה על מעשי רצח לשם רצח, אומנם במספרים מגומדים, מול הטבח ההמוני שמבצעות הכנופיות הנאלחות של דעאש .
מאחר שהוזכר כאן ספרו של פרופסור זאב צחור "היינו התקומה", אני קורא בכאב את התיאור בעמ' 212-213 על מה שהתרחש במיתלה במלחמת סיני ב-1956 שגדוד הצנחנים 890 בפיקודו של רפאל איתן "תפסו 35 פועלים מצרים שעבדו בסביבה וריכזו אותם במקום סמוך למצבת פרקר….כאשר הגדוד קיבל פקודה לעבור למקום אחר, הצנחנים כפתו אותם, כיסו את עיניהם והרגו אותם…."
כשמורה בחיפה רק אמרה משפט , שגם חיילי צה"ל עלולים לטעות , נוצרה כלפיה אווירת לינץ. והכאב הוא מכופל , בראשית שנות החמישים אני שירתתי בגדוד הזה. עברתי את הטירונות הקשה אצל רב סרן מרסל טוביאס. אהבתי את 890.
לא מגן על גורי או על אלה שנוכחו בהשתתפו במעשי רצח,אבל יש בהם הצער ,הכאב והחרטה.
זה המינימום (לא המקסימום) שאני דורש מכל בן אדם,אחרת הוא לא בן אדם וגרוע מחייה
לידידיה יקירי. תודה רבה לך על התוספת מספרו של פרופ' זאב צחור "היינו התקומה". אני מנצל את ההזדמנות ומאחל לך בריאות טובה בהגיעך לגבורות. שמחתי לראותך בין המאות שבאו ביום ששי לקריאת חד"ש ומק"י להפגנה בשדרות בן ציון בתל אביב .