לא ממש כעסתי על עמיתי מ"הארץ", בני ציפר, על שזרק מרה בפולחני האבל בעקבות מותו הבלתי צפוי של איש הטלוויזיה מוטי קירשנבאום. חיבבתי במידה ידועה את קירשנבאום, שקיבל אותי לפני 21 לעבודת פרשנות בערוץ הראשון. יחסי העבודה איתו היו הוגנים, חרף חילוקי הדעות הפוליטיים בינינו. היה לו גם חן מיוחד ואהבתי מאוד את הסרטים התיעודיים שלו על החיות באפריקה וקצת פחות את הכתבות הצבאיות, שנטו לשבח ולפאר את החיילים. האבל עליו היה כן לדעתי, והקיף חלק גדול מקבוצת ההתייחסות שלי. אבל הסיבות לאבל היו אישיות, ולא ראיתי בו חלק מהמחנה הפוליטי שלי.
אסור להתעלם מנושא הכבוד למתים, כולל אלה שתרמו רבות לחיי התרבות בישראל. ציפר אוהב להתגרות, ונהנה לעתים מהתגובות המרירות שהוא מעורר. הוא היה ונשאר אדם חריג, שהפך לאחרונה למלחך פנכה רשמי למחצה של משפחת נתניהו. לכן התגבהה חומה של איבה בינו לבין אנשי הממסד הקודם. מוטי הוא הנפטר שלנו, לא שלהם, חשים מתנגדיו של ציפר. זה מובן מאליו בעיניי שהם מתעבים את ביקורתו על אנשי תנועת העבודה ואת החיבה הפתאומית שהוא מגלה כלפי בנימין ושרה נתניהו.
ציפר מעורר בי סלידה מתונה, אבל יש לי כלפיו גם הערכה. אני אוהב לקרוא את טוריו ואת מאמריו, ומעריך מאוד את מגוון הנושאים שבהם הוא מטפל במוסף הנהדר "תרבות וספרות" בעיתון. ציפר אוהב סיפורים ומאמרים מימי הביניים, ולמען האמת, גם אני. בדיוק כמו אנ"ש, ציפר מקטלג את גיבורי התרבות בהתאם לאמות מידה מתחלפות. לא הוא המציא את האבל לפי קני מידה סקטוריאליים. זוהי מכת מדינה. אנחנו מבכים רק את מי שנתפס כמת שלנו, ושולחים קיתונות של ביקורת כלפי אלה שמתאבלים על אחרים. דוגמה אחת על קצה המזלג תסבר את אוזני כל הקוראים מכל המחנות: כאשר נרצח הרב מאיר כהנא איש מאיתנו לא הזיל דמעות; כשנרצח יצחק רבין הדליקו ילדינו נרות ושרו את השירים המשמימים בכיכרות הערים.
גם האבל הסקטוריאלי מחולק לקטגוריות מִשנה: היו אנשים, כמוני, שלא אהבו במיוחד את רבין, ואפילו ראו בכמה מפעולותיו משום פשעי מלחמה; אחרים חשו שיחד עם רבין נהרס גם ביתם הרעיוני. אבל כדאי לזכור כמה עובדות: רבין, כמו אהוד ברק, היה "איש תנועת העבודה ביוגראפי". כלומר, המוצא, הזיקה לתנועת העבודה ולתרבות ההסתדרותית שנוצרה כאן מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת, נראו בעיני שני אנשי הצבא האלה כדבר מובן מאליו. רבין מהפלמ"ח נחשב לאיש המחנה, גם כאשר לחץ על הממשלה להפציץ את סואץ ואת איסמעיליה שבמצרים, בעצם בניגוד לאינטרס האסטרטגי של ישראל. הבריחה ההמונית משתי הערים והחורבן שזרענו בהן, אפשר לצבא המצרי לתקוף את קו בר-לב, מבלי לחשוש מההשלכות לגבי אזרחים מצריים. רבין היה גם תומך מושבע של המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, בדיוק כמו ביבי. הוא נשבע בשמו של הנוכל ריצ'ארד ניקסון, והיה ניאו ליברל מוחלט. הוא תמך בהידוק היחסים הצבאיים עם דרום אפריקה בימי האפרטהייד, כמו שמעון פרס, יצחק שמיר ועזר וייצמן. הוא הפך לסמל אדום "בזכות" יגאל עמיר, חוד החנית של הימין הגזעני במאבק הפנימי על צביונה של החברה הישראלית. הנוער הישראלי התמים והאגדות על רבין הפכו אותו לקורבן מיתולוגי על מזבח השלום. כדאי להזכיר: הרצח התבצע לא בגלל "יוניותו" המאוחרת של רבין, אלא משום שהוא תמך בזכות האזרחים הערבים להיות חלק מההכרעה במדינה לגבי גורל השטחים. עמיר ושולחיו ביקשו לקעקע את עצם המושג "ישראלים" ולשרטט קו מפריד עבה בין שני העמים החיים כאן. מה שמתרחש כאן בעשור האחרון מוכיח, שההצלחה שלהם הייתה עצומה. האבל על רבין הפך מאבל לאומי לאבל סקטוריאלי.
כאשר התנקשו בחייו של רחבעם זאבי המכונה "גנדי" הבחנו מיד בדמיון שבין השניים וגם בהבדלים ביניהם. רבין וזאבי באו ממוצא הסתדרותי, והסטייה הימנית של זאבי הייתה נחשונית, כיוון שגם אריאל שרון, רפול ועכשיו גם שר הביטחון בוגי יעלון הלכו לאופל הניאו פשיסטי באותו מסלול. באורח אישי לא התאבלתי על זאבי או על רפול, אבל ניתן היה להבין את האבל של תומכיהם. כאן טעה ציפר. אין טעם ללגלג על המתים ועל המתאבלים עליהם. לפני כמה שנים נערכה הלוויה ענקית לאדמו"ר חרדי משכונת "שערי חסד". חרף העובדה שגרתי אז לא רחוק מהשכונה, לא שמעתי על האיש מעודי. מתוך סקרנות וזיקה ישנה ל"שערי חסד" הלכתי לשכונה וסקרתי את קהל האלפים. הם ביכו את האדמו"ר שלהם בכל לבם ומאודם, וזה נגע ללבי. לא היה אכפת להם כלל שבעיתונים המסחריים לא פרסמו אף מודעת אבל, ולא יידעו את קוראיהם על אודות השבר הגדול שפקד אותם. אני מודה שיש לי חיבה לחרדים, שמזכירים לי את משפחתו של אבי ובעיקר את סבי נוח, שגר אף הוא ב"שערי חסד". זה לא שינה את התהום העמוקה שרבצה ביני לבין המתאבלים באותו יום. האדמו"ר היה שלהם, לא שלי.
הסקטוריאליות הופכת לתהום שלא ניתן לגשר עליה, כאשר מדובר בערבים. התחושה שלרבים מהיהודים לא איכפת במיוחד כאשר ערבים נהרגים בידי כוחות הביטחון היא מציקה עד מאוד. התגובה האדישה של הימין הדתי והחילוני יוצרת ניכור נורא. כמה מבני משפחתי חיים, לצערי, בהתנחלויות והם חושדים תמיד ש"אנחנו" אדישים כאשר מתנחלים וילדיהם נרצחים. הם טועים: כל ילד שנפגע גורם לנו כאב עצום. ההבחנה האנליטית בין הכובשים לבין קורבנותיהם קיימת תמיד, אבל בממד הרגשי כל אדם שנולד בצלם חשוב לנו מאוד.
ההומניזם שלנו הוא אוניברסאלי, לעומת הזיקה הרגשית של הימין רק לקורבנות יהודיים. את הפער הזה לא יצליח איש למחות, אלה אם כן יצטרפו יותר גורמים חרדיים ודתיים לפעולות מחנה השלום. לדעתי חייבים שרידי השמאל היהודי להתארגן לפעולות משותפות עם חרדים, דתיים וערבים כדי שיהיה ביטוי לעובדה שחיים בתוכנו המוני אנשים שאינם שייכים לקונסנזוס. לטעמי, יש סיכוי לפעילות כזו, ורק אנשים צעירים יכולים לממש ולהמחיש ברחובות את עצם קיומו של שמאל תוסס ופעיל בחברה הישראלית.
אני מקבל מסרים טלפוניים ואלקטרוניים שבדרך כלל מאשימים אותי ב"נאיביות". זה לא מפריע לי במיוחד: מוטב להיות תמים מאשר להיות נוכל. אנחנו פשוט רוצים להיות חלק מהעולם, ולהבטיח למשפחותינו עתיד כלכלי ותרבותי נאות, בסביבה גיאו-פוליטית שמאפשרת לקיים חיים טובים.
- פורסם בכל העיר, 7 אוקטובר 2015
חברות וחברים
סיפור של 75 שנות שחיתות והסתרת האמת. הזמינו עבשיו את הספר
הכל בשבילכם ולמענכם
http://www.headstart.co.il/projectcomments.aspx?id=16094
"רוצים להיות חלק מהעולם, ולהבטיח למשפחותינו עתיד כלכלי ותרבותי נאות, בסביבה גיאו-פוליטית שמאפשרת לקיים חיים טובים". הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות הגירה לחו"ל. מוטב לעשות זאת מהר, ולפעול מרחוק לשיפור המצב במזרח-התיכון.
חיים ברעם אומנם הדעות שלנו כרחוק מזרח ממערב אבל אני אוהב את הכתיבה שלך ללא קשר אין שום התייחסות למסע הסכינאות שעובר על המדינה??? אשמח לשמוע את דעתך על מסע הסכינאות הפלסטינאי
בני ציפר הפך לשופר הימין הקיצוני