"הלוואי והייתי יכולה" אמרה האישה ברכב שעצר לרגע ברמזור האדום. היא פתחה את החלון וקראה: "כל הכבוד שאתן לא מתייאשות, אני חושבת כמוכן אבל לא מצליחה להוציא את עצמי מהבית". הייתה לנו דקה אחת בלבד ואני לא הספקתי לחשוב מה אפשר להגיד לאישה מאמינה בדרך, נתתי למילים לצאת כמו שהן. הספקתי להגיד לה שלכל אחת ואחד יש את הרגע המתאים שלה/שלו, הרמזור התחלף לירוק והיא נסעה.
דבי שעמדה לידי אמרה: "את יודעת, זה כל כך נכון, לא יודעת למה פתאום עכשיו אני לא יכולה לשבת יותר בבית, לא יודעת למה זה קרה דווקא עכשיו שאני מוכרחה לצאת ולעמוד כאן בצומת כדי להגיד שאי אפשר יותר".
דבי ואני עומדות כל יום שישי בצהרים כבר כמה חודשים יחד עם א/נשים כמונו בתחושה שצריך לעשות משהו, להגיד שהגיע הזמן לא רק לחשוב ככה אלא גם להראות שאנחנו לא מתייאשות, והמילים הסכם מדיני ולעשות שלום אף פעם לא יתנדפו אם יש מי שיאמר אותן.
משמרת בצומת כרמיאל (צילום: נשים עושות שלום)
איך זה התחיל? בפעם הראשונה שעמדנו בצומת פגשתי את נטע. נטע אמרה לי שקיץ 2014 שבר אותה. לא יכלה לשאת יותר, לכופף את הראש ולתת לעוד מבצע לעבור. תנועת "נשים עושות שלום" כאילו נולדה מהרחם שלה, "הייתי מוכרחה להוציא את הזעקה הזאת החוצה".
למה דווקא לעמוד בצומת?
תנועת נשים עושות שלום התארגנה מיד לאחר מבצע צוק איתן / מלחמת עזה האחרונה. הצעד הראשון היה רכבת השלום לשדרות. מיד לאחריה התארגנו ב-40 צמתים בצהרי יום שישי והתחלנו לחלק ברושורים וסרטים כחולים. בצומת עוברים כולם וזה בדיוק מה שהתנועה הזאת רוצה להיות. תנועה עממית שמגיעה לכל שדרות העם, ללא שייכות מפלגתית, שתחבוק א/נשים מכל המגזרים שמאמינים בדרך ההדברות וגם במקומות שנראים כבלתי אפשריים. "נשים עושות שלום" עם הדגש על "נשים" אינה תנועה של נשים בלבד, משמעותה בחירה בדרך של הקשבה ושיח להבדיל מהפגנת שרירים וכיפוף הזרוע שננקטה עד עכשיו.
אחרי הבחירות ננטשו הצמתים. אנחנו בצומת כרמיאל לא הצלחנו להבין למה דווקא אחרי הבחירות וויתרנו על הזירה העממית הזו. חנה אמרה: "דווקא עכשיו זה הכי חשוב להראות כמה דרך ההדברות חשובה, ליצור לחץ ולנסות להשפיע". צודקת חנה שבאה בנאמנות כל שבוע ומארגנת גם שולחנות החתמה בכל מקום אפשרי. הדרך שאנו מאמינות בה – חשוב שתראה, ובצומת רואים אותנו גם אם זה לרגע חולף קצר. הבזק שאולי נקלט, זרע שאולי נטמן ושישפיע בעתיד, כי בעתיד מדובר.
אנחנו עומדות ליד הרמזור, שלט גדול בידיים, ערמת ברושורים וסרטים כחולים. מיכל עומדת בנתיב היוצא מכרמיאל ומחכה לרמזור האדום. המכוניות נעצרות והיא עוברת בזריזות רכב רכב, מסבירה לרגע במה מדובר ומציעה דף כתוב. גם מיכל מגיעה כל שבוע. לא מוותרת גם כשמזג האוויר היה קפוא בחורף וחמסיני עכשיו. בצד השני, על כביש עכו צפת העמוס מחכה חנה לרמזור, עוברת וקושרת למי שמסכים סרט כחול על המראה הצדית.
לא יאומן כמה שהאנשים מגיבים. חלקם בצפצוף, סימון V באצבעות מתלהבות, חיוכי חיזוק. יש גם כאלה שמקללים ומֶשַלְכים תנועות מגונות. ויש את המתעלמים. אנחנו רואות הכל. מסתכלות לאנשים בעיניים ומנסות להעביר מסר ענק בשניות.
וכשהמכוניות נעצרות לרגע, וחלק מהחלונות נפתחים, נוצרות שיחות קצרות מרתקות:
- "אם נשים היו מובילות את העולם, העולם היה נראה אחרת" מפרגנים הנוסעים ברכב אחד כשלאה מתקרבת ומציעה סרט כחול.
- "הגזמתן. אנחנו לא יכולים להתקיים בלי מלחמה" אומר גבר אחד שנשמע רציני לגמרי. "המלחמה מחזקת אותנו, מאחדת את העם". אני מספיקה להגיד: "בוא ננסה משהו אחר, אולי גם בימי שלום אפשר להתחזק…" והוא נוסע.
- "אני לא בצד שלכן אבל תני לקרוא" אומר איש אחר לדבי כשהוא פותח חלון ומעניק תחושה שאפשר לדבר גם כשיש כמה צדדים.
- "אוי, אתן כל כך תמימות, ישחטו אתכן" מזהיר אותנו אזרח מודאג שע"פ תפישת עולמו כנראה שהעולם מחולק לטובים ורעים.
- "העם הכריע, והעם לא רוצה אתכן!" צועק אחד הנהגים פעם אחר פעם ומסרב להקשיב ולהשיב לשאלה האם העם זו מקשה אחת.
- "עם מי בדיוק אתן רוצות לדבר?". זה אחד המשפטים הנפוצים. במציאות של שנת 2015 הדעה הרווחת היא שאין עם מי לדבר. אני מצליחה להשחיל שאין לנו את הפריווילגיה לבחור עם מי לדבר, והנהג לוחץ על הגז.
- "ומה עם שלום עם הדתיים?" שואל איש עם כיפה. "מה עם שלום בינינו?" ואני מסכימה אתו שהשלום צריך להתחיל בבית פנימה, ומשתפת את שכנותי לצומת במחשבה שיש לנו לדוברי השלום המון מה ללמוד על שלום בית.
- "אם הבנים שלך היו נלחמים בעזה לא היית מעיזה לעמוד כאן" צועק נהג אחד תוך כדי נהיגה. מריה צועקת בחזרה: "בגלל הבנים שלנו שנאלצים להילחם בעזה אני עומדת כאן". הלוואי ושמע.
- אחת הנזיפות הפופולריות הן: "לכו לעזה. לכו לעזאזל". מתי נהפכה עזה לעזאזל? ככל שהזמן עובר ומתברר שהעימות בעזה לא יכול להיפתר במבצעים ומלחמות, אנחנו נשלחות יותר ויותר לעזה.
גם נגה, דפנה אליאס גלית שולטי וחנה ממשיכים להגיע בימי שישי לצומת. כל אחת ואחד בוחר/ת את הרמזור שלה/שלו. את דרך האמירה שלה/שלו. לעמוד ממול עם שלט. לעבור בין המכוניות. לשוחח ולנסות לשכנע את הולכי הרגל להצטרף. להסתכל בעיניים ולשדר אמונה.
יש מי שיטען שזה פשוט לא רציני. מה כבר אפשר לעשות עם אנשים שחולפים במהירות בצומת? המשהו שאפשר בעייני הוא אותו דבר חמקמק שאני קוראת לו אקלים של אפשרויות אחרות. להראות למי שאיבד את האופטימיות – שיש אנשים שעדיין מאמינים. להראות למי שחושב שכל היהודים בארץ בטוחים שהערבי הוא אויב – שזה לא נכון, ולהציע למי שחושב שאין לנו סיכוי להגיע להסכם – לחשוב פעם נוספת.
אני מתחילה ללמוד את אמנות השיח הקצר, שיחה ממוקדת עם מסרים חדים שמתקיימת בזמן רמזור כדי להגיע באופן ספונטני לשדרות רחבות של האוכלוסין. ואם גם את מאמינה בשיח הזה, את מוזמנת להצטרף ל"נשים בצומת כרמיאל" כל יום שישי בצהרים, בין השעות 11:30-13:30 בכניסה הראשית לעיר.
תודה לחגית ולדבי!
מקווה שלא יתאחר היום בו כולנו נעלוז כשיבוא השלום המיוחל.
חמלה היא רגש כל כך חמקמק. רוב הפעמים הוא טובל ברחמים, או בהתנשאות. זה שריר רפה, מנוון אצל רובנו, שרק עבודה עקבית ולאורך זמן יכולה לחזקו. הנשים האלה עושות לנו חדר כשר לשריר הזה. להכיר באדם האחר באשר הוא אדם, לחשוב מה היה קורה לו אני הייתי מתגלגל להיות אותו אדם שאני מחשיב כאוייב. דווקא ליהודים דתיים יש את הפלטפורמה הכי נוח להתעורר לתוך הרגש הזה, אבל כמובן שאינטרסים פוליטיים, אגו של מנהיגי הקהילות, ומרדף אחרי כח ושררה דואגים להשאיר את השריר הזה מנוון … יש בי שמחה על כך שנשים אלה מרבות טוב בעולם, ועצב אדיר על אלפי גברים שמרבים הרס וחורבן בעולם כדי לשרת איזה פנטזיה לא ממומשת שלהם. האם אי פעם יבוא פיתרון לפלונטר הזה?