כמה טובים היו ימים עברו: רוגע ושלווה – לפחות לאלה שלא היה חסר להם. נתניהו קפץ מערוץ אחד למשנהו וניהל את הסכסוך. הוא עסק באיראן, הוא נאם בקונגרס האמריקאי, הוא פעל כדי לפלג את הצמרת האמריקאית. ובכך ממש קפץ ליגה לתוך הזירה הבינלאומית הגדולה. בישראל הוא ניהל את תהליך השלום, הוא התהלך כמר ביטחון השומר על ביטחוננו. כל יום הוא יזם חוק חדש להרחבת ההתנחלויות או גזילת קרקעות פלסטינים או הטבות לשכבות העשירות ועוד ועוד. ואחרי הכל, חלק מעיתונאי החצר תיארו אותו כמדינאי שקול ואף כמתון בממשלתו.

מפגינים פלסטינים מיידים אבנים על כוחות צה"ל, 23/10/15
ליד ההתנחלות בית-אל שמצפון לרמאללה (צילום: אקטיבסטילס)

הציבור בכללו הלך איתו. היה רגוע. פה ושם יש שיצאו נגד מעשה גזעני במיוחד והשמיעו דרשה יפה על הצורך בשלום ועל ודמוקרטיה – וחזרו לנוח. אבל גם השמאל, ואפילו חלק מן השמאל הרדיקלי, מצא זמן להציג תכניות מדיניות חדשות-ישנות להגשמה מיידית או מתי שהוא בעתיד. הוא קרא להקמת מדינה דו-לאומית או קונפדרציה פלסטינית-ישראלית. אפילו התעורר ויכוח למי הבכורה בהצעות המדינה הדו-לאומית או הקונפדרציה. ושוב אף אחד לא שאל מה היא עמדתם של הפלסטינים, כנראה הם חדלי אישים אם אפילו תכנית שתי המדינות היה צריך להמציא עבורם.

הרקע לדיון הייתה האמונה העמוקה שהמצב "בלתי הפיך", הכיבוש כבר איננו הפיך. הפלסטיני, כך רצו להאמין, אף הוא נואש, נואש מאינתיפאדה ויושב בשקט ומשלים עם מר גורלו: הכיבוש. גם בחלקי שמאל שונים פשה הייאוש. ובמצב זה הצעת המדינה הדו-לאומית נראית טוב מן המצב הקיים –  המאבק לביטול הכיבוש הוא הרי חסר תקווה.  וכרגיל  אצלנו תכניות פוליטיות עבור הפלסטינים נידונות קודם כל בתוכנו. בינתיים לא שואלים את הציבור הערבי הרחב האם הוא מסכים לתכניות שכאלה. מציעי-ממציאי התכניות עבור הפלסטינים הם גם לא שאלו עצמם את השאלה הפשוטה האם  הפלסטינים רוצים לחיות יחד עם  היהודים הישראלים במסגרת מדינה דו-לאומית מסוג זה או אחר. ובאמת האם יש משהו בעברם או זיכרונם שימשוך אותם לחיות עם הישראלים-יהודים במסגרת מדינית אחת? למה לעזאזל יוותרו על רצונם בעצמאות?

אך כמובן על דעת היהודים הטובים לא עולה מחשבה כזו. הם פשוט מרוצים מעמדתם האנטי גזענית. חלקם אפילו מתגנדרים בעמדה אנטי-לאומית כללית, בלי להתעמק במעמד הלאומיות במצבים היסטוריים שונים ובפרט של הפלסטינים. הלאומיות עשויה להיות ריאקציונית כמו בישראל כאשר היא בנויה על דיכוי וגירוש של עם אחר. אבל הלאומיות הפלסטינית היא  מסוג אחר, היא מיסודה מהסוג של העמים הקולוניאליים שלחמו לעצמאות לאומית בכל הדורות ובכל הזמנים. כך היה גם במלחמת העולם השנייה, הלאומיות הייתה אנטי נאצית ולחמה לעצמאות מעול הכיבוש הנאצי ובכך מלאה תפקיד חשוב בניצחון על הרצחנות הלאומנית של הנאצים.

חסידי המדינה הדו-לאומית שלנו מתעלמים למעשה מהשאיפה הלאומית המתקדמת של העם הפלסטיני ומשלים את עצמם שאפשר להמיר שאיפה טבעית  גד הכיבוש באיזה דו-לאומיות ערטילאית שאיננה אפשרית כלל במצב הקיים. מובן שעבור סוציאליסט, הלאומיות אינה מטרה סופית (המטרה הסופית היא הסוציאליזם – עולם של שוויון). ברוב הסיטואציות ההיסטוריות המוכרות לנו האחדות הלאומית נגד שעבוד גוברת על החלוקה המעמדית בלבבות הציבור. יש להשיג את העצמאות הלאומית ולפנות בכך את המרחב הפוליטי למאבקים חברתיים. האפוס של לאומיות השחרור נמשך מימי ז'אן דה ארק ועד ימינו, עד פידל קסטרו וצ'ה גווארה. ובימינו מצטרפים איליו גיבורי העם הפלסטיני.

והנה פורצת לה התקוממות…

והנה  פורצת עוד התקוממות פלסטינית. בלי הצהרות מדיניות. ללא תכניות לעתיד, ללא התארגנויות פוליטיות כלשהן. ללא פעילים ותיקים ומנוסים, נולדה התקוממות היחידים או הצעירים הפלסטינים – נערים ונערות פלסטינים בני 13 ומעלה. במקום להצהיר הצהרות, במקום פניה אל הציבור הרחב בנאומים מבריקים ופרוגראמות סדורות עברו למרד. הם נכנסו למטבח בחרו סכין, מברג וכל הבא ליד; יצאו החוצה והתנפלו על עוברים ושבים. אך כמו בעבר עיקר זעמם הופנה לחיילים. פשוט נמאס להם, קפץ להם להם הפיוז, הם לא יכלו לסבול יותר את הסבל, ההשפלה והקיפוח, את גסות הדיכוי, את המחסומים והגדרות המכסים את נוף מולדתם. אפילו תעסוקה אין להם ולעיניהם הם חווים את השפלת הוריהם. אין כלל צורך לשאול אותם לתכניות פוליטיות ופרוגראמות אבל יש לשער שהם לא מתקוממים למען מדינה משותפת עם יהודים או שמשאת נפשם היא קונפדרציה. הם מבינים ומסכימים עם מרואן ברגותי שוודאי מבטא אותם יותר מאשר אבו מאזן.

התקוממות היחידים הלא מאורגנים יצר רצף לא מתוכנן של התנגדות פלסטינית חדשה. ומעניין, כמו בכל המאבקים הלאומיים האמיתיים נוצרו גם צורות מאבק חדשות להפתעת משטר הדיכוי. זה מזכיר אפילו מעט מה שקרה בעזה (בצוק איתן) כאשר שם הפתיעו המנהרות.

לפתע הפך ה"בלתי הפיך" לבלתי יציב. ההתקוממות שלהם שמה ללעג את אלה המדברים על מצב בלתי הפיך ואת אלה שהספידו שוב את העם הפלסטיני. אם יש משותף לצעירים האלה זהו רצונם העז לא להשלים עם ה"בלתי הפיך", כלומר הכיבוש. העמים המשועבדים לא שוכחים ובבוא היום – הם מגישים את החשבון. גם לישראל יוגש החשבון, גם על גזלת האדמות והבתים וגם על גירוש התושבים. הפליטים לא ישכחו את זכות השיבה וידרשו את המגיע לפי הכרזות או"ם – חזרה או פיצוי נאות.

אין כמובן לדעת כיצד יתפתח הפעם מרד הצעירים הפלסטינים ומה תהיינה תוצאותיו. אך מן העבר אנו יודעים שמאבקי שחרור העמים הביאו לעצמאות. האופייני למאה השנים האחרונות הוא דווקא השגת העצמאות. אלג'יריה, וייטנאם, הודו, סין ועשרות ארצות אחרות באפריקה ואסיה הן עדות לכך. אין סיבה להניח שדווקא הפלסטינים לא ישיגו את עצמאותם. גם במלחמה הא-סימטרית שלנו בה ישראל משתמשת בעיקר באמצעים צבאיים, ינצחו בסופו של עניין הפלסטינים ויקימו את מדינתם.

Share on Facebook