אין מושג ששובה לב כלכלי יותר מאשר "תחרות". אצל כלכלנים זו מילת המפתח. ברית המועצות התמוטטה כלכלית בגלל שלא היתה שם תחרות. הקפיטליזם מצליח כי הוא מטפח תחרות. התחרות, מסבירים המומחים, מביאה למחירים נמוכים ולייצור יעיל (במינימום תשומות). קוראי "הארץ" ו"דה מרקר" יודעים כי מתווה הגז הוא גרוע כי הוא מנציח את המונופול של זכייני הגז. חברת חשמל היא בעייתית בדיוק מאותה סיבה. ועוד לומדים הקוראים כי במקום שאין בו תחרות חובה על הממשלה לעודד תחרות.
וכך, למשל, באותו "מתווה גז" שבו מי שמצא גז הוא מונופול הציעו חכמי התחרות כי כל אחד מהשותפים במונופול ימכור בנפרד את חלקו בגז. וכך במקום לעמוד מול מונופול נשכני תתייצב ישראל מול תחרות עזה בין יצחק תשובה, יגאל לנדאו, נובל אנרג'י. בנימין נתניהו עובד כידוע בצמוד לשלדון אדלסון שמצידו חבר של נובל אנרג'י ולכן אין פלא שההצעה התחרותית לכאורה נדחתה. אבל מה היה קורה אילו היתה מתקבלת? הנה תחזית המבוססת על סקירה שפרסם בימים אלה משרד האוצר על מה שקורה בענף יבוא המזון. בארץ יש עשרות יצרנים ולא מעט יבואנים. אין כל סיכוי שבמשק האנרגיה יהיו אי פעם כל כך הרבה ספקים. אם יש ענף שבו כמות הספקים היא הגדולה ביותר הרי זה ענף המזון.
והממצאים הם:
מדד מחירי המזון עלה בשנים 2004-2012 ב 36% בעוד מדד המחירים לצרכן (כולל הדיור האימתני) עלה ב 21%. רווחיות יצרני המזון עלתה בשיעור ניכר. והפלא הנוסף: רווחיות יבואני המזון היא ממש בעננים. בעוד שב -2005 היא היתה 4% עתה היא 12%. אפשר לטעון, בהסתמך על הנתונים האלה, שככל שיש יותר תחרות – הרווחים והמחירים עולים. חברת חשמל – מונופול שנוא – מפסידה כמעט כל השנים.
אז, מדוע חברת חשמל מפסידה ומאות יצרני ויבואני מזון מרוויחים הון? כי חברת חשמל היא מונופול וככזה היא לא יכולה לקבוע את מחיר החשמל. מחיר החשמל נקבע עד היום בידי רשות ציבורית עצמאית. כעת הממשלה מתכננת להכפיף את הרשות למשרד האנרגיה ויש לשער שהתמונה תשתנה. היא תשתנה כי הפוליטיקאים אוהבים תאגידים, ובמיוחד גדולים. וכך יובל שטייניץ ששמח להיות העבד של יצחק תשובה, יהיה גם העבד של חברת חשמל. לטובת המשק, כמובן.
זה צד אחד של התמונה. הצד השני הוא שבענף כמו המזון, שבו לכאורה תחרות של מאות ספקים, איש לא מדבר על פיקוח. יש שוק חופשי. יש תחרות. יש יעילות. ולמעט כמה מוצרים בפיקוח – אין מעורבות ממשלתית. והפלא ופלא: גם עם התחרות הענקית הזו המחירים עולים. וזה לא הכל: גם הרווחים עולים. ומה לא עולה? שכר העובדים אצל יבואני המזון. אבל זה, כמובן, לא שייך לסיפורנו.
בין האקדמיה ובית הכנסת
מאיפה יודעים הכלכלנים שתחרות מוזילה מוצרים? הסקירה הכלכלית של האוצר מלמדת כי זה לא בא מניתוח המציאות. זה בא מהדת. הדת הכלכלית שלומדים באוניברסיטה המציאה "מצוות". תחרות היא מצווה. וגם אם כתוב בספר המצוות, שבתחרות אף יצרן לא יכול להעלות מחיר. אז כתוב. ושלא יספרו לכם מעשיות כאילו מי שעושה את הכסף הגדול בסיפור המזון הם המשווקים. סקירת האוצר עסקה ביבואנים.
האם משמעות הניתוח היא שיש להטיל פיקוח על מחירו של כל מוצר? בהחלט לא. אבל אפשר לחשוב על הסדרים חברתיים שישימו קץ לבלוף הקיים ולפיו ריבוי ספקים מבטיח יעילות. למשל חוק הקובע כי כל ספק חייב במחיר אחד. אם שופרסל במודיעין מוכרת בקבוק מים בשני שקלים – זה יהיה המחיר בכל הארץ. ואם שטראוס מוכרים לרמי לוי אקטיביה במחיר 3 שקלים, אז זה המחיר שישלם גם בעל המכולת השכונתית. ואם בנק לאומי פוטר מעמלות לקוח אחד – הוא יחויב לפטור עמלות את כל הלקוחות. ומכיוון שלעשירים ולחזקים יש כוח מיקוח מול ספקים, המחיר הזול שהם ישלמו – יחול על כולם. ועד אז נהיה שבויים בידי שרלטנים כלכליים נוסח נתניהו ושטייניץ ו"דה מרקר" שמנסים להפעיל על המציאות שלנו הגיגי דת ממוחם הקודח.
- פורסם בבלוג של גדעון עשת
חוקי הדיאלקטיקה חלים על העולם כולו וגם על הכלכלה.קיימת בכלכלה הקלאסית סתירה כביכול הנובעת מכך שללא ספק קיימות "יתרונות לגודל"בכל פעילות חברתית או כלכלית בחסכון בהוצאות כפולות ומכופלות אבל מצד שני,בכלכלת שוק,תחרות עשוייה להוריד מחירים ולשפר שירות או מוצרים.מדובר בשני מפלסים של הכלכלה ה"קלהסית",רמת המיקרו(המפעל הבודד) ורמת המקרו(הכלכלה כולה).שני הדברים הוכחו במחקרים רבים מלאי נוסחאות ומודלים מטמאטים מבוססים על עקרון השינויים הקטנים (דיפרנציאליים) היוצרים את הרציפות של חישובים שוליים (MARGINAL)
המאפשרית בניית נוסחאות עם נגזרות(דיפרנציאליים) וגרפים מרשימים ואלגנטיים. אבל בין מגדלי השן של האקדמיה לעולם המציאותי פער עצום. יש להדגיש שהנחות הבסיס של הכלכלה הקלאסית הן של שקיפות מלאה,יחידות קטנות הפועלות ומתחרות זו בזו לפי כללי החוק והצדק,אי התערבות של גורם חיצוני לשוק(EXTERNALITIESׁ)כגון ממשלות וכ"ד.לצערנו,העולם האמיתי שונה לחלוטין ואף אחת מהנחות יסוד כאלה מתקיימות ולכן לא פלא שכלכלנים מפספסים כל כך הרבה וטועים כנ"ל.
האמת שקצת התאכזבתי … בדרך כלל אני מאד מעריך את מה שמר עשת כותב, אבל הפעם הוא צריך להתעשת. הניתוח מאד שטחי, הרי התחרות בתחום הסלולר הורידה את המחירים ביותר מחצי. השאלה היא לא האם תחרות מורידה מחיר או לא, אלא האם יש תחרות אמיתית או מראית עין של תחרות. אם 5 משפחות שולטות במשק, ו״מתחרות בינהן״ אז המחירים מאמירים ומאמירים. גולן טלקום לא היה חלק מהברנז׳ה ולכן הייתה, לצנינים כמובן בעיני הביג-פייב, תחרות אמיתית (שגם היא תיגמר בקרוב עת מכירתו לסל-כלום). יש ענפים שבהם תחרות פחות מתאימה – כמו בריאות, חינוך, ויש תחומים שבהם היא כן מתאימה – סלולר, שוק החלב, פירות וירקות. ולפעמים יש החלטה אסטרטגית מתי לאפשר תחרות ומתי לא. מהממשלה שלנו אל לנו לצפות לכלום. מדובר בחבורה של אנשים בינוניים (במקרה הטוב), שמוחזקים על ידי טייקונים (במקרה הטוב) והאינטרסים שלהם זה קצת כמו בריאלטי הישרדות. קיצר, המאמר נראה כאילו נכתב בתור לקופה בסופר …
לדני :
ומה אתה מצפה שהעקרון של הפעילות הכלכלית הוא מקסום רווחים ותועלת הפרט הבודד ולא החברה? ואז,כדי להגדיל רווחים ברור שהתחרות מהווה מכשול. תבין שיש כאן סתירה בין תועלת הפרט הבודד ותועלת החברה כולה. לגישור (כביכול) בסתירה בסיסית זו מיועדת הממשלה אבל מה לעשות כשהממשלה מונעת מהסרדות של עצמה בלבד (ראה את ביבי למשל)
אני לא מסכים איתך. תחרות בעולם התרופות הביאה לפיתוח של תרופות רבות מצילות חיים, שאחרת, ללא תחרות, וללא הרצון למקסם רווחים ספק אם היו מפותחות. יש עוד אינספור דוגמאות לטכנלוגוית (חלקן מצילות חיים, וחלק משפרות דרמטית את איכות חיינו) שפותחו אך ורק לתועלת אישית של מקסום רווחי החברה, ובסוף תרמו לתועל החברה כולה. אני לא חסיד של תחרות פרועה, ואכן יש תחומים שבהן תחרות היא הרסנית – באופן כללי בכל נושא מתן שירותים (שמעורבים בהם בני-אדם) לפרט בחברה. אבל תחרות בענף ייצור הפלאפונים בין סמסונג לאפל? למי אכפת? למה להגביל את זה? תחרות מי ימצא תרופה ראשון לאיידס ויעשה מילארדים? יאללה – למקומות היכון צא!
לגבי פיתוח תרופות למשל, יש אפשרות של פיתוח תרופות על ידי יוזמה ציבורית (קרי המדינה). לשם כך, המדינה צריכה לגייס מדענים מצויינים. לשם כך, היא צריכה לשלם להם שכר מכובד. אבל אני מניח שאתה מסוג האנשים שמצדדים גם בשכר שיוויוני לכולם – למנקה ולפרופסור (או לפחות פער קטן). ולכן בדיוק אי אפשר כיום לפתח תרופות בצורה ציבורית. היעדר שכר תחרותי במגזר הציבורי (ואני מדבר על תחרות לפי שווי שוק, ולא תחרות לפי מי התקמבן ומביא מקורבים ושולט על השיבר וגוזר קופון שמן על גב הציבור בלי לתרום הרבה), מונעת כניסת אנשים איכותיים למגזר הזה. עוד דוגמה מצויינת היא תחום ההוראה שמושך אליו את התחתית ולא העידית של האקדמיה הישראלית.
לדני: הטיעון שלך חסר ולקוי: תעשיות התרופות מונעות על ידי עקרון הרווח בלבד ולפי כמה חולים זקוקים להן.קיימות תרופות למחלות נדירות שלא משווקות בגלל שכמות החולים הזקוקים להן קטנה ולא כדאי להן. על זה קיימים מחקרים רבים ולא קשה לבדוק . אינני טוען שתחרות היא כשלעצמה רע אלא כשהיא מונעת בעקרון הרווח בלבד. תחרות טובה כל עוד קיימת בגבולות מסוימים,כמו כל דבר אחר בחברה מתוקנת. תחרות ללא גבולות הנה הרסנית אפילו במשטר קפיטליסטי.בכלכלה הקלאסית קיים מושג של "תועלת שולית" (תועלת היורדת ככל שהכמות גדלה).בתחרות ללא גבולות התועלת של כל השחקנים קטנה וכולם מפסידים.זה הוכח גם בפועל וגם בתורת המשחקים.
לגבי פערי השכר: תסביר לי איך מנהל חברה גם כשמפסידה כסף מקבל שכר פי 300 מרופא או ממהנדס? אני לא מציע שכר 100 שווה לכולם,אבל גם לא הטירוף של ניצול "תחרות" (שקרית ולא אמיתית) לניצול התמימות של כולם.
לא פי 300, בא נהיה צנועים – פי 7-8. נניח שהמנקה מרוויחה 6000 שקל לחודש, אז מדען מצויין צריך להרוויח 40-50 אלף שקל לחודש. עכשיו לך תמצא לי מדען אחד מצויין שמרוויח סכום שמתקרב לזה בשירות הציבורי … אה כן – הוא נמצא בסטנפורד או ברקלי …
אני שמח שהסכמנו שתחרות כשלעצמה היא דבר בריא. אשמח לדוגמה של תרופה מצילת חיים שפותחה בעשרים השנים האחרונות במסגרת ציבורית.
המשך לדני:
הדוגמה שלך על סמסונג מצוינת כי מוכיחה בדיוק להיפך= תחרות ללא גבולות גורמת ליצירת מונופולים וריכוזיות. תבדוק ותראה שזה המצב.