"רַק מִלָּה אַחַת בְּעִבְרִית חוֹדֶרֶת אֶל עוֹרְקַי אֶל נִשְׁמָתִי בְּגוּף כּוֹאֵב בְּלֵב רָעֵב – כָּאן הוּא בֵּיתִי". המשפט "אֵין לִי אֶרֶץ אֲחֶרֶת" מנחה אותי. זו תשובתי למטיחים לכתובתי מלים קשות. להם נותר לי לענות רק במילותיו של אהוד מנור ז"ל – "אֵין לִי אֶרֶץ אֲחֶרֶת, גַּם אִם אַדְמָתִי בּוֹעֶרֶת … לֹא אֶשְׁתֹּק, כִּי אַרְצִי שִׁנְתָּה פָּנֶיהָ, לֹא אֲוַתֵּר לָה, לְהַזְכִּיר לָה, וְאָשִׁיר בְּאָזְנֶיהָ עַד שֶׁתִּפְתַּח עֵינֶיהָ". כן, לא אשתוק, לא אוותר, אזכיר יום-יום לארצי עד שתפתח את עיניה, כי שליטתנו על עם אחר היא אינה מוסרית, זו שליטה קולוניאלית, שמתלווים לה גילויים אכזריים.
שריפה בכרמל, 2010
סבא רבא שלי, כשבא בשלהי המאה ה-19 מביאלסטוק לארץ, צעדיו הראשונים כיוונו אותו לירושלים. הוא נשק לאבני הכותל, עלה להר הבית, ביקר במערת המכפלה ובקבר רחל. רק לאחר מכן עשה את צעדיו עם רעייתו וילדיו כדי להקים בית במושבה הראשונה שהוקמה על גדות הירקון ושם נטע פרדס אתרוגים ובוסתן. גדלתי בבית, שפעמה בו כמיהה עזה לכל רגב מהאדמה בה חיו אבות האומה. אך בבית הזה בצד קיום מצוות והתמסרות טוטאלית ללמוד תורה לצד עבודת אדמה הבשילה גם הכרה, שעל פני האדמה הזו חי עם נוסף. לעם הזה יש מסורות שיש לכבדן. בקרב רבים מהם פועמות אמונות דתיות שונות משלנו ויש לדעת לכבדן. אל העם הזה אין להתייחס בעוינות ובהתנשאות, כפי שמתריס בכאב רב כבר ב-1891 אשר צבי גינצברג (אחד העם) במאמרו "אמת מארץ ישראל".
המאמר "אמת מארץ ישראל" לא נכתב על ידי אויב הציונות, אלא כתבו בדם לבו בשר מבשרה של ההנהגה הבכירה ביותר של התנועה הציונית. מתוך לב כואב כותב אחד העם: "אנחנו מתהלכים עם הערבים באיבה ובאכזריות, משיגים את גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סבה מספקת ומתפארים כי כן יעשו ואין איש אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזו".
אחד העם במאמרו חוזר ושונה בדברי אזהרה "לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים", בכאב אני כותב, שגם לנו ישנה אחריות רבה לכך, שבעם הארץ החי לצדנו בארץ הזו קם פרץ של חמת שנאה, פרץ שלבש לבוש סכינאי אימתני, שאינו מבחין בין דם לדם, רוצח וטובח ללא רחם. פרץ שלבש לבוש של שנאה, שממדיה אינם אנושיים. חובה עלינו לנהל את חיינו בארץ הזו ברוחו של אברהם אבינו, כפי שהוא הילך בכבוד עם יושבי הארץ, בני חת, בבואו לקנות מהם חלקת קבר – "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם… וַיָּקֹם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתָּחוּ לְעָם הָאָרֶץ, לִבְנֵי חֵת" (בראשית כ"ג, 4-7) . הכבוד כלפי יושבי הארץ הזו זיכה את אברהם בהכרתם "אֲדוֹנִי, נְשְׁיא אֱלֹהִים"
בהיאחזות הראשונה של אברהם אבינו בארץ הזו יש את כל ביטויי הכבוד לכל אדם החי כאן. יש שיח ושיג מכבד "וַיְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי-חֵת לֵאֵמֹר", לא בכוח משיחיות דתית ולא בכוח עוצמה צבאית. יהיה זה עוול להדביק מפלצתיות דעא"שית למאבקו הצודק של העם הפלסטיני לכינון מדינה. בימים טרופים אלו שסכינאות היא אחד מכלי התגובה של החברה הפלשתינית, אסור לנו לתת למרחץ הדמים הזה להשתולל, עלינו לעשות הכל כדי להגיע להידברות כנה ואמתית, המציגה בפני העם הפלסטיני את התקווה להקמת מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל.
כשם שלי אין ארץ אחרת, כך עלינו להפנים שגם לפלשתינאי החי כאן אין ארץ אחרת.
בגלל אותן הסיבות שאתה מונה, עזבתי – ועליתי לְאֶרֶץ אֲחֶרֶת. איני יודע אם אחזור, כי המדינה שאותה עזבתי התבהמה – התקרנפה, וגם לא נראה שהיא תחזור למיטבה.
למגיב מס 1 שלום
אני בחרתי להישאר בארצי ולהמשיך להיאבק על דמותה הארץ, ארצם של כל ילדיה, יהודים וערבים, ארץ שמפסיקה להפריט את עצמה לדעת. גם בשלהי העשור השמיני לחיי, אני אופטימי.
ומה עוד יש בעולם היום?
הרייך של וול-סטריט = כולו אותו דבר. ארה"ב, האיחוד האירופי, קנדה, אוסטרליה… כולן התמלאו, בגל אדיר של גזענות ניאו-נאצית ופרו-נאצית גלויה. בארה"ב (האומה הפושעת ביותר בתבל), אוטוטו, הפסיכופאט הזה, טראמפ, יהיה לנשיא. כמעט כל ארצות האיחוד האירופי, הן כיום ניאו-נאציות בגלוי ובמוצהר וגם בצדיקה האחרונה, גרמניה, פגיד"ה הופכים, מרגע לרגע, ליותר ויותר פופולריים. אוסטרליה כולאת פליטים, במחנות-ריכוז, קנדה נהיית יותר ויותר שמרנית ואסלאמופובית, כבר מזה עשור תמים… וכל הנ"ל תומכות, בהתלהבות, בצבא עונדי צלבי-הקרס באוקראינה. אפילו בוונצואלה, ניצחו, השבוע, כוחות-החשיכה.
בהתחשב בכל זה, אין שום סיבה רציונאלית לחשוב, ש"הדשא של השכן ירוק יותר" ולכן אני, אישית, בוחר להישאר בארץ, בהּ נולדתי (אותהּ ממילא אינני מסוגל לעזוב, מן הבחינה הנפשית, הגופנית והרגשית כאחת). כי לא רק המדינה הזאת התקרנפה, אלא כל האנושות כולה.
בחודשים אחרונים מתגבשת תנועה רצינית הצומחת וגדלה גם אצל חלק מהפלסטינאים תחת השם "שתי מדינות,מולדת אחת" גישה זו שונה מה"פתרון" של שתי מדינות לשני עמים, המנסה להפריד בין שני עמים שכבר חיים האחד בתוך השני, ומה"פתרון" של מדינה אחת דו-לאומית,ויש בה חלק משתי פתרונות אלה. ברור שגם בפתרון ביניים זה יש בעיות וקשיים רבים מאוד,ללא פתרון מלא ובטוח,אבל נראה שהוא הפתרון המעשי ביותר,כוון שהוא הקרוב ביותר למצב הקיים היום בפועל,עם הבדל "קטן" אחד: יש בו ניצוץ של תקווה, דבר שלא קיים לא בכל הצעה אחרת וכמובן לא בהעדר כל הצעה וקבלת הגורל הנוראי של המשך האיבה ושפיכות דמים מיותרת.
איתן , קבל ממני ברכה שומרית מימים רחוקים "חזק ואמץ".
לא מזמן סיימתי לקרוא את ספרו המאלף של עמוס אילון ״הישראלים״. ואז הבנתי שני דברים: א. איזה חטא נוראי חוטאת מערכת החינוך בדרך שהיא מלמדת עאלק-״ציונות״, וב. עד כמה רחוקה מדינת ישראל מהעקרונות שאותם טבעו האבות המייסדים במאה ה-19. הם מאסו בלאומיות ובלאומנות שפשטה באירופה, במשטר הצאר המדכא ובמכבסת המוסר הבורגנית של גרמניה. הם רצו להקים פה בארץ חברה אוטופית, חברה אזרחית שתהיה באמת אור לגויים. השואה הגיעה וטרפה את הקלפים, החלום האוטופי שהחל קורם עור וגידים הפך בין ליל למבצע הצלה של שארית הפליטה שבו כל האמצעים כשרים להשגת המטרה. ומאותו רגע, נמתח קו ישר למקום שבו אנו נמצאים כיום. ממליץ בחום לקרוא את הספר שנכתב בשנת 1972. כמובן – לא לבעלי לב חלש.