דבריו של ח"כ דב חנין (חד"ש – הרשימה המשותפת) בכנס מרקס ה-9 שנערך בגדה השמאלית בתל אביב, ב-27 בנובמבר 2015.
המילים בכותרת הרצאה זו נלקחו מתוך התזה ה-11 על הפילוסוף הגרמני לודוויג פוירבאך של קרל מרקס – "עד היום הפילוסופים רק פירשו את העולם, אך העיקר לשנותו". אמירה זו היא נקודת המוצא הערכית של הפרויקט המרקסיסטי.
ח"כ חנין בעת הרצאתו בכנס מרקס (צילום: הגדה השמאלית)
מרקס ואנגלס פוגשים זה את זה בהבנה כי העולם החברתי של זמנם הוא עולם לא צודק. פרויקט השחרור הפוליטי של המהפכה הצרפתית נבלם מול חומות הקניין הפרטי ואי השוויון. מתוך עמדה מוסרית, הציב מרקס את המטרה העיקרית שלו – שינוי העולם. מאז אנחנו, המרקסיסטים, מחפשים את הדרך לשינוי מתוך ניתוח המציאות הדיאלקטית, הסתירתית. סתירות אלה הן גם המנוע של המערכת, אך גם, כפי שמרקס זיהה, מייצרות את היסודות לשינוי חברתי ופוליטי. מרקס זיהה את מנוע השינוי במלחמת המעמדות.
קורות ימי כל חברה הם קורות ימי מלחמת המעמדות, נכתב בפתח המניפסט הקומוניסטי. לא נאמר שם שיש רק מאבקים מעמדיים. יש עוד עימותים חברתיים. מגוון של מאבקים במגוון של נושאים. הוא לא מזלזל בהם. אבל המאבק המעמדי הוא עבורו העניין סביבו החברה מתפתחת.
לזהות את קו ההתנגשות
אם נסתכל על המרקסיסטים הגדולים, שכרכו פרקטיקה בתיאוריה, נראה שכל אחד מהם הצביע על קו ההתנגשות המעמדית בחברה שלו. אצל לנין הפרויקט המעמדי הושתת על חזית אינטרסים בין הפועלים לאיכרים. זה הפרויקט הפוליטי של מהפכת אוקטובר. אנטוניו גראמשי באיטליה ניתח את הקונפיגורציה של המאבק המעמדי במדינתו. בחיבור בשם "השאלה הדרומית" הוא הראה ששלטון הבורגנות באיטליה חי על ברית פוליטית, מה שהוא כינה "בלוק היסטורי", בין הבורגנות של הצפון לאיכרי הדרום נגד הפרולטריון הצפוני. כך נותר הפרולטריון האיטלקי בעמדת מיעוט, והמסקנה הפוליטית הייתה שצריך לגבש בלוק אלטרנטיבי, של שינוי. המפלגה האיטלקית כשלה בפרויקט זה, וכך עלה הפשיזם לשלטון. אביא עוד דוגמא: מאו צה טונג, שיישם את המהפכה הסינית כמהפכה איכרית, אחרי שמעמד הפועלים הסיני העירוני הוחרב בידי הלאומן צ'אן קיי שיק.
מה שמעניין בדוגמאות אלה הוא המכנה המשותף, לפיו מהפכנים מבקשים לראות בחברותיהם את קווי ההתנגשות הקונקרטיים וכך ליצור כוח שיוכל לקדם את השינוי המהפכני. נקפוץ לכאן ועכשיו. אחד המאפיינים של הקפיטליזם המאוחר הוא האופן בו הוא מפרק מבנים חברתיים בעזרת הגלובליזציה וההגמוניה הכלכלית ואידיאולוגית שלה. עלינו לעשות היום את מה שמרקס עשה אז – לאתר את סובייקט השינוי בחברה שלנו. מעמד העובדים הוא ודאי סובייקט שכזה. אך מעמד העובדים הישראלי הוא מורכב וחלש. הוא גדול מאוד, אך מפורק. האתגר הוא גיבוש בלוק היסטורי חדש בו מעמד העובדים משמעותי, אך לא בלעדי.
חברה פצועה
יותר מכל חברה אחרת בעולם, החברה הישראלית סובלת מהמון פצעים עמוקים ואמיתיים מעבר למימד המעמדי: הפצע הלאומי של הפלסטינים, וגם של היהודים, הפצע העדתי הנובע מכור ההיתוך שפעל למחיקת מסורות ותרבויות, פצעים מגדריים בנובעים מחברה פטריארכלית, ועוד. זה יהיה טיפשי ומתנשא להתעלם מפצעים ממשיים של בני אדם. תפקידנו הוא להבין את התפקיד הפוליטי הקונקרטי של פצעים אלה.
רוב הפצעים האלה מנוצלים כמנגנונים לשימורה של המערכת. הפצע המזרחי, אמיתי מאין כמותו, הוא מנגנון משמר, כפי שהוא מנוצל בפוליטיקה בישראל. פצע זה התעצב מול אליטות ממסדיות של תנועת העבודה, שנתפסת (לא בצדק) כחלק מהשמאל. זה הבסיס לבלוק ההיסטורי המחזיק את הימין בשלטון. אם לא נדע לפרק את הבלוק הזה, ולא רק בהתנגדות, אלא בעזרת פרויקט פוליטי אחר, לא נוכל להתקדם. שינוי פוליטי שמאלי לא יכול להתעלם מכל אותם פצעים, אלא לחבר אותם למהלך של שינוי, במקום מהלך של שימור.
יש בעיה נוספת, מהותית, והיא חולשתו של המאבק המעמדי בארץ. מעמד העובדים מגובש פחות ממה שהיה יכול להיות, ולכך אחראי היסטורית תנועת העבודה (מפא"י/העבודה) אשר כמו כל סוציאל דמוקרטיה איינה את הרעיון של המאבק המעמדי. גם ברגעי השיא שלה, המקסימום שתנועת העבודה יכלה להציע זה פוליטיקה של חסות, של בחירות. שתי הבעיות האלה הן בעיות רציניות בפרויקט שלנו. מצד אחד ריבוי הפצעים, ומצד שני – חולשת המעמד.
אז איך מצליחים?
המסקנה המעשית היא שניתוח מעמדי אינו עומד בסתירה לפצעים הזהותיים של האנשים. ניתוח מעמדי נכון מבקש לבנות בחברה בלוקים היסטוריים עם מדוכאים ממגוון סיבות.
ברמה המעשית, מניסיוני האישי, אומר שהפרויקט הכי מעניין שהייתי מעורב בו הוא "עיר לכולנו", שהייתה תנועה שרצה למועצת עיריית ת"א-יפו, ואני הייתי מועמדה לראשות העיר. הפרויקט הזה ניסה לייצר בזירה העירונית חזית או בלוק של כוחות, שבדרך כלל לא מצליחים להתחבר.
את הניסיון הזה לא בחנו מספיק. הוא לא היה הבלחה פוליטית מרגשת אלא דוגמא למהלך פוליטי. עיר לכולנו זכתה בהצלחה גדולה ובניצחון בתל-אביב שמדרום לירקון, באמצעות חיבור בין אוכלוסיית "רוכבי האופניים" – צעירים ממרכז העיר, עם נטייה לרדיקליות, לבין ציבור אחר, מדרום וממזרח העיר. ציבור מזרחי, מסורתי, דתי, לא שמאלי.
הפרויקט הזה הצליח, למרות שהקמפיין שניהלנו היה אידיאולוגי שמאלי, ולמרות הכוחות שעמדו נגדנו. הדבר המעניין הוא לנסות להבין את מה שניסינו לעשות – ליצור בלוק. אני עדיין חושב שבחיי הפוליטיים זה היה הניסיון הכי משמעותי. צריכים להאמין שזה אפשרי, וללמוד מהשגיאות. זו המשימה שלנו.
חבל שחנין לא בחר לסיים עם הלקח של סיפור "עיר לכולנו" אלא בחר לסיים את העלילה בבחירות 2008. אזכיר כי סופו של סיפור "עיר לכולנו" לא היה בשנת 2008 אלא בשנת 2013 כאשר בראש "עיר לכולנו" עמד נציג "אותנטי" של דרום תל אביב, אז הצטרף הארגון לחגיגת ההסתה הגזענית נגד המהגרים בדרום תל-אביב ולבסוף מצא עצמו בקואליציה עם חולדאי, סופו הבלתי נמנע של כל מי שמעדיף קיטש פולקלוריסטי בכסות רדיקלית על פני ניתוח מעמדי של החברה.
לנוכח הניסיון ההיסטורי ברוסיה, סין ואיטליה רצוי שהדיבור על בלוקים היסטוריים יתקיים על רקע ההבנה שלמפלגות קומוניסטיות אין דבר להציע להון הפיננסי ולא למי שחלומו הוא לקבל נתח גדול יותר מעוגת השלל האימפריאליסטי. זהו היבריס של ממש לחשוב שמי שהאינטרס שלו זהה לזה של הבורגנות יצטרף לבלוק מהפכני אם רק יעמידו כמה נציגים עם רקע דומה בראש אותו בלוק.
ארץ בה בני שני הלאומים, ובני כל הדתות והמעמדות, יוכלו לחיות בשלום זה לצד זה. אנו חייבים להציע את התקווה לחיים ללא גזענות, ללא שנאה, ללא כיבוש, גזל והתנחלות כדבר רצוי ואפשרי, כסיסמא לביצוע — כהמשך לכרוז שלנו "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים العرب واليهود يرفضون أن يكونوا أعداء". הנסיון מוכיח שזה יכול להיות הפתיח למהלך שמתקבל בציבור, למרות (ואולי בגלל) שזה מהלך הפוך לכיוון שאליו מוליכה ממשלת הניצול, מיסודם של בעלי ההון-שלטון, הגזענות והכיבוש. בהמשך אנו חייבים להציע מהלך חיובי: במקום "מסרבים להיות" להציע לציבור "רוצים להיות ידידים". אין מדובר רק בשינוי סמנטי – או בהיפוך לשוני. זה הקונטקסט שאותו אנו חייבים להקים: להציע את החיבור כדבר חיובי, הפוך לדרך הימין. (כשהימין מדבר על "ירושלים המאוחדת", הוא מציע זאת כאילו שניתן לחבר בין הסוס לרוכבו, בין השליט לנשלט, בין הכובש לנכבש). אנו רוצים לחבר חיבור אמיתי בין בני-אדם שווים, בעלי זכויות שוות. ליצור חזית דמוקרטית לשלום ולשיוויון. קדימה חד"ש!
מאמר חשוב ביותר.
אני מתנצל ומצטער שלא יכולתי להגיע לכנס אך חושב שלכנס חייב להיות המשך כל השנה,כל הזמן,,כי רק דיון פתוח,מתמשך ועקבי יכול להביא לתוצאות. אתמקד בנושא המרכזי שמעלה דב והוא מלחמת מעמדות.ביטוי זה כמו אחרים במילון המרקסיסטי נראים היום מיושנים בגלל שטיפת המוח בקשר ל"אחדות" של שיתוף מעמדות לכאורה כנגד אוייבים משותפים מבפנים או מבחוץ. שותפות ההון-שלטון עושה כל מאמץ לשכנע שכולנו צריכים להתאחד כנגד אויבים חיצונים אך גם במקרה שאויבים כאלה קיימים,הכוונה היא לטשטש את הגבולות בין ה"אוייבים השונים" כך בסוף לא יודעים בבירור מי השותף ומי האויב. תוך בלבול שכזה, חלק מהאויבים יכולים לישון בשקט.לדעתי חייבים לחזור ולהסביר את מונחי היסוד של המרקסיזם בשפה חדשה,עכשוית,ברורה ומובנת לאור המציאות של היום. למשל,במקום "מלחמת מעמדות",הייתי מדבר ומסביר למה קיימים ניגודי אינטרסים בין בעלי ההון לעובדים,בעקר בתקופה הנוכחית בה שיעור הרווח היורד של בעלי ההון בענפים יצרניים
מפנה אותם לספקולציות,תרגילים פיננסיים ופטורי עובדים במאמץ לשמור על שיעורי רווח גבוהים.
מקווה להמשך פורה ורציני לדיון כזה.
ישראל עברה את הנקודה בה זה אינו ידוע ברבים שמדובר במנגנון של פשיעה. כיום הטקטיקה הציונית-אימפריאליסטית היא כיצד שורדים, וחוגגים, כשמספר גדל והולך של בני אדם מבינים זאת. כשרואים דוברים מטעם, הן מהעבר והן מההווה: אבא אבן ואחרים מן העבר – וקשקשן, "מסבירן", דוחה אחר ושמו מרק רגב, מן ההווה – מזבלים את המוח בסרטונים של יוטיוב זה מזכיר שקרנים מתודרכים היטב וחדורי דחפים אפלים. ישראל מרשה לעצמה לרדת לרמה כזו כי היא מחשבת שעומד מאחוריה מנגנון אימפריאליסטי שלם שלא יכול לקרוס. את הפרה הזו ישראל חולבת עשרות שנים והיא צפויה להמשיך לחלוב. הוויכוח הפוליטי בישראל הוא בעצם בין שני מחנות עיקריים: המחנה שטוען שחייבים להמשיך באותו הכיוון המטורף (ימין) והמחנה השני שרוצה למתן במקצת את הדרך כי הוא חושש מתוצאות של חליבת-יתר של אותה הפרה (השמאל-הציוני). בדיקה פשוטה תגלה שזה בעצם אותו המחנה.
אני מוצא לנכון להודות ליוזמי הכנס ומארגניו, שבעבודה התנדבותית הוציאו מתחת ידיהם שני ימים מעשירים במגוון נושאים. יש לחתור, שבכנס הבא תהיה השתתפות גדולה יותר של מזרחיים וערבים.
אני מעלה הצעה למחשבה , שלכנס הזה יהיה המשך במהלך השנה ולא לתחום את האירוע החשוב והמוצלח ב-ד' אמות של כנס חד שנתי.
שרשרת הניצול בחברה הקפיטליסטית יורדת מלמעלה למטה, ההון הפיננסי מנצל את בעלי ההון התעשייתי אלו את העובדים והעצמאים הקטנים וכו' ויש לכך ביטוי גם בלבל הפוליטי והתרבותי. כלומר מאבקים בתוך החברה קיימים לאורך ולרוחב אלא שיש רק מאבק אחד שהוא מהפכני וקורה תיגר על יסודות הסדר החברתי והוא בין המנוצלים-מדוכאים שאין להם כל סיכוי להשתלב בשיטה לבין השיטה עצמה.
במציאות הקולוניאלית ציונית הישראלית הערבים הם המעמד המהפכני, לעולם אינם יכולים להשתלב בחברה היהודית, למרות שחלקים גדולים פחות או יותר היו מעוניינים להשתלב בה, שהרי המדינה הציונות היא יהודית בשביל יהודים.
כל זמן שדב חנין חבר במפלגה ערבית (שבמהותה היא אנטי ציונית) הוא ידחה בשעת מבחן ע"י כל אותם נאבקים (בתוך השיטה הציונית) שהוא יחבור אליהם ארעית וזמנית עפ"י נסיבות קוניוקטורליות.
כך הוא עשה ב"עיר לכולנו" שדחה את ערביי יפו לטובת "הבלוק ההיסטורי"
ל"המטרה": הייתי מודה לך אם תסביר לי איך "כל בני כל המעמדות יוכלו לחיות בשלום זה לצד זה".
למשל,תשובה, שכבר יש לו מספיק כסף גם לנכדים של הנכדים שלו כ"כ נלחם על זכויות היתר של מתווה הגז, כאלפי עובדי קבלן לא מספיקים להביא מספיק אוכל לילדים שלהם.
ל"מעדן חלב": הצירוף הנפוץ מידי של מושגים כמו "טקטיות ציוניות-אימפריאליסטיות" בפיהם של גופים כמו אירן,חיזבאלה, מגיני זכויות אדם למיניהם וכאלה הקוראים לעצמם "שמאל" כביכול, כשאין להם כל זכות וכל מושג מה זה שמאל, ממשיך במיטב המסורת של מנגנוני התעמולה הנאצים. ולמה?
כי המטרה של צירוף זה הוא להפוך את תנועת השחרור הלאומי של עם מדוכא במשך אלפי שנים,עם הכוחות הריאקציוניים ביותר בעולם ובכך,להכפיש,לשלול ולבטל אותו.הציונות,כמו כל תנועת שחרור לאומי אחרת,גם הפלסטינאית, טעתה ואף ביצעה פשעים שיש לגנות אותם בכל החריפות.אבל מפליא
שהצירוף המגונה והשקרי הזה מודבק אך ורק לתנועת השחרור של העם היהודי. ברור, ש"מעדן חלב"
יוכל לטעון להגנתו,שהעם היהודי לא קיים ,אבל עמדה זו לא תתקבל בברכה על ידי הנאצים,ועליו יהיה להחליט איך לטפל בפרגידמה זו.
אשר, הבעיה היא שלא תיתכן תנועת שחרור לאומי שלא הופכת בסופו לתנועה לאומנית שבה הביטחון והשחרור של אחד, בא על חשבון גזל גירוש ואסון לשני. את זה הבינו הציונים בתחילת המאה ה-20 על בשרם בביצה המוסרתי של אירופה. הם באו ארצה בדיוק כדי לא לחזור על הטעויות של תנועות השחרור הלאומיות באירופה שרק יצרו עוד מאותו תבשיל סרוח של המשטרים הקודמים. אבל, מציאות לחוד וחלומות לחוד. למשל, אחד הדברים שעשו החלוצים, בתמימות, זה התעקשות על עבודה עברית. מתוך כוונה טובה, הם דחו את הערבים ומנעו שילוב טבעי ואורגני של יהודים וערבים יחד ככח עובד. זו כמובן רק דוגמה אחת. לבסוף באה השואה וטרפה את כל הקלפים. לכן, במובן מסויים הציונות הפכה לעוד תנועה לאומנית, כמו אלה שחגגו באירופה במאה ה-20. החלום הציוני היה יפה, אבל המימוש, כפי שהיה כמובן ניתן לצפות מראש, היה כרוך בסבל, גזל, ונישול של מי שלא היה ״מדוכא אלפי שנים״.
לאיתן:
מצטרף לפנייתך לקיים דיונים במהלך כל השנה.אי אפשר לדון על הכול ביומיים ומפגש הדעות והעמדות הוא הבסיס גם להבנה טובה יותר וגם לפעילות.
ל: מרקסיסט" בסימן שאילה (?):
סימן השאילה ממש במקום הנכון. הטענה שה"ערבים הם המעמד המהפכני "וכל מה שכתבתה כולל הביקורת על דב חנין הוא כאילו לקוח מספר מתקונים לבישול מהפכני. אם היתה באמת מרקסיסט הייתה צריך להבין שאין מעמד מהפכני ללא תודעה מעמדית. לצערי הרב לערבים אין תודעה מעמדית אלא תודעה לאומית במקרה הטוב ולאומנית-דתית במקרה הרע. לפני כול צריך להבין מהוא מעמד: מעמד מוגדר לפי המקום בתוך תהליך הקיום הכלכלי הקיומי של החברה.הערבים הישראלים ופלסטינאים ממוקמים בתוך מעמדות שונות,כולל בעלי הון אם כי כולם סובלים מאפלייה לאומית-דתית
אבל עובדה זו לא אומרת שאין בתוכם ניגודים מעמדיים. אגב,אותו דבר קורה אצל היהודים הישראלים
כשהסיכסוך הלאומי מבלבל אותם ומעמיד אותם מול אוייב לא נכון שהוא העם השני ולא המעמד השני.
לכן,סימן השאילה ליד שמך נמצא בדיוק במקום הנכון וגם מסביר עד כמה טיעונך אינם מרקסיסיטים
בחברה מעמדית קיימים ניגודי אינטרסים כאמור. אלא שרק ניגוד אחד עקרוני מגדיר את המעמד שיש לו פוטנציאל מהפכני, זה שכל הווייתו מנוגדת לאינטרסים שמניעים את השיטה
במדינות הקפיטלסטיות המפותחות המעמד הזה מאובחן לרוב בתקופות של משבר עמוק היות שכל המעמדות שותפים פחות או יותר לניצול האימפריאליסטי גלובלי.
במדינות קולוניאליות קל לאבחן את המעמד הזה . שם אין כל ספק שהשסע המעמדי העיקרי עובר בין מהגרים קולוניאליסטים לילידים מה שהופך אותם לכוח-מעמד מהפכני שחותר למוטט את השיטה הקיימת (לאו דווקא לסוציאליזם), בדרא"פ של האפרטהייד היו גם פועלים לבנים אלא שהאינטרס שלהם היה קרוב יותר לאינטרס של מעבידיהם מאשר לאינטרס של הילידים משום שנהנו קודם כל ממעמדם כלבנים.
ישראל הציונית היא מדינה קולוניאלית. לכן המעמד שמערער בעצם קיומו על השיטה הקולוניאלית הציונית הם הפלסטינים. לכן, הפועל הפלסטיני קרוב יותר לבורגנות שלו מאשר לפועל היהודי ולהיפך.
מר פרויליך כציוני כופר מראש כי ישראל מדינה-חברה קולוניאלית. לכן כ"מרקסיסט" הוא מחפש את הניגוד המעמדי מתחת לפנס. לגביו סימן השאלה (?) לא קיים הוא מרקסיסט בעל עין אחת (!)
ל"מרקסיסט" בסימן שאילה:
הנוסחאות של המגיב מנוגדות באופן מוחלט לגישה המרקסיסיטת בכך שהן כאילו לקוחות מספר מתקונים קבוע ומדוקדק.למשל " רק ניגוד אחד עקרוני מגדיר את המעמד שיש לא פוטנציאל מהפכני".מתברר שהמציאות מציגה לנו מצבים שונים ואף מפתיעים דורשים חשיבה ובדיקה מחדש,אבל עבור ה"מרקסיסט" (?) הטיאוריה (נכונה או לא),חשובה יותר מהמציאות. הדוגמה של דרום אפריקה מאלפת עוד יותר:""האינטרסים(של הפועלים הלבנים) היה קרוב יותר למעבידיהם מאשר של הילידים" לטענה זו אין כל בסיס כי לפועלים לא משנה מי דופק אותם ,אם הוא לבן או כושי או סיני ומנוגדת ליסוד אחדות מעמד הפועלים מכל העמים(כפי שמרקס קרה"פועלים כל העמים התאחדו!).לקינוח,המשפט"ישראל הציונית היא מדינה קולוניאלית".שוב,קודם קובעים "אמיתות אבסולוטיות" ואחר כך מנסים לפרש מאלה את המציאות:"לכן,המעמד שמערער… הם הפלסטינאים " .ה"מרקסיסט לא מבחין בין מעמד ללאום ומכאן הבלבול שלו. מעמד היא הגדרה כלכלית על פי אופן ומיקום בתהליך הייצור.לאום זו הגדרה שונה לגמרהי ויתנן סתירות בין הגדרות אלה.ה"מרקסיסט"בסימן שאילה חייב לעשות סדר בכתיבתו וגם באופן חשיבתו לא מרקסיסטית
מתנצל על טעויות כתיב ועוד משפט:
יתכנו מצבים בהם הסתירות בין עמים או לאומים תהינה חזקות מסתירות בין מעמדות ולהיפך.אבל גם במקרה זה או האחר,ובעקר בשלב האחרון והסופני של הקפיטליזם,סתירות בין מעמד העובדים ובעלי ההון בתוך כל עם מחריפות ואף משפיעות על הקונפליקט בין עמים שונים. זה מעגל קסמים של סיבה-תוצאה ולהיפך. זה ההבדל בין חשיבה דיאלקטית לחשיבה מכאניזיסטית.
"דברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי הימים של מלחמת מעמדות".
כלומר מה? למי שכתב את המשפט הזה לא נודע על מלחמות לאומיות, דתיות, וכו'?…
"…הקיצור, מדכאים ומדוכאים שרויים היו בניגוד גומלין מתמיד, נלחמו מלחמה בלתי פוסקת, עתים נסתרת, עתים גלויה…"
כלומר הניגוד בין מדכאים למדוכאים הוא שמאפיין את השסע המעמדי, ויש למעמדות ולמאבק ביניהם צורות שונות, לעתים נסתרות ולעיתים גלויות.
את הניגוד הזה צריך לאבחן בכל תצורה חברתית ולא בכל תצורה חברתית הוא בין פועלים למעבידים.
להגיד שבדרא"פ ובקולוניות בכלל הניגוד הוא בין פועלים למעבידים ולא בין קולוניאליסטים לילידים זה כבר צחוק מהעבודה…
ואיך מאבחן אבחנה מדעית-מטריאליסטית ה"מרקסיסט" מהגרים שמתנחלים במקום מיושב ע"י ילידים תוך דחיקתם בכוח בתמיכה של אימפריה?…
ועוד משפט מאותו מחבר: "עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי"
לכן, הציונות איננה תנועת שחרור לא ליהודים ובוודאי לא לערבים. מימוש מטרתה (מדינה בעלת רוב יהודי) מותנה בדיכוי (וסילוק) הילידים הפלסטינים שגם התנגדותם למטרה הציונית היא בלתי מותנית.
מי שאמון על חשיבה דיאלקטית לא יתקשה בניתוח הזה…
היום שיתוף פעולה בין קבוצות שונות הוא הכרח להצלחה לשינוי חברתי כלכלי ואקולוגי בעולם
כך עולה גם מדבריו של דב חנין . איך עושים זאת?
אני מלמדת קורסים ללימוד שיטות ללמוד איך עושים זאת.
למעוניינים anatiasia@gmail.com
למרקסיסט?
לא טענתי שבדרום אפריקה ובקולוניות הנגוד היחידי הוא בין פועלים למעבידים. אם תקרא טוב,תראה הסבר ברור שהניגוד היה מורכב,דיאלקטי . ניגודים בחברה הם לא "פשוטים" וכוללים מרכיבים שונים.לדוגמה,בארץ,הניגודים המעמדים שהיו מלווים במוצא של המהגרים(מזרחיים,אשכנזיים).בארה"ב הניגוד המעמדי המלווה באפלייה הגזעית נגד השחורים. הסכסוך הישראלי פלסטינאי מורכב מאוד וכולל גם אלה וגם אלה ובנוסף מציאות גאופוליטית ודתית קיצונית ביותר.אני דוחה טענתך שקיום מדינת לאום לעם היהודי מותנה בדיכוי הילידים,באותה מידה שמדינה לעם הפלסטינאי לא חייבת להתבסס על דיכוי היהודים או הנוצרים. כמרקסיסט,אני מצפה ממך גישה אחרת וגם להבין שמדינה בקפיטליזם היא כלי ניצול ודכוי ולכן "פתרון" ללא סוציאליזם אינו קיים גם לא לדיכוי לאומי,גזעי,דתי או מיני.
המשפט היחידי שאני מסכים אתך הוא ש"עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי" ולכן הדיכוי של הפלסטינאים (בתוך ישראל וגם בשטחים)אינו מאפשר לעם היהודי להיות חופשי .
אנא תהיה מרקסיסט ללא סימן שאילה.
מוטב שאתה תקרא "טוב":
"בחברה מעמדית קיימים ניגודי אינטרסים כאמור. אלא שרק ניגוד אחד עקרוני מגדיר את המעמד שיש לו פוטנציאל מהפכני, זה שכל הווייתו מנוגדת לאינטרסים שמניעים את השיטה".
אז מי שמתחמק מהמסקנות המתחייבות מניתוח דיאלקטי אמיתי בורח אל "המורכב הדיאלקטי".
אגב, זו מהות הבורכוביזם, השקפת עולם אידיאליסטית-מטפיסית תוך כדי שימוש בטרמינולוגיה מרקסיסטית.
כך מדינת לאום לעם היהודי "שנופלת מהשמיים" אינה מותנה בדיכוי הילידים הפלסטינים. אבל במציאות הממשית הדיאלקטית התנגדות הילידים שהיא פועל יוצא בלתי מותנה לפעילות הקולוניאלית-ציונית תוביל בהכרח לאן שהובילה.
נו, ומה יצא מ"עיר לכולנו"???
בדיוק מה, שאני, אישית, ניבאתי כבר ב-2009 (ואחרים = כבר ב-2008), שיקרה: כל אנשי-הימין הכדאיניקים, הגזעניים והאופורטוניסטיים מדרום ת"א, חברו לחולדה – וגנבו, את קולותיהם של מתנגדיו הנאורים, אל הגועליציה שלו… בְּדִיּוּק כבגידתהּ של "מרצ".
ולעניין שינוי-העולם (וישראל בפרט): די כבר עם הפרספקטיבה הצרה שלכם, על "לאום מול מעמד", זה הרבה יותר מזה.
על כלל בני-האדם, להיות טבעוניים.
על כלל בני-האדם, לפעול למען הגנת-הסביבה (לרבות הפסקה מוחלטת, של כל שימוש שהוא, בדלקי-מאובנים = לרבות גז!! – ומעבר מלא, בישראל, לאנרגיית-שמש).
על כלל בני-האדם, להיות שוויוניים = לא להשלים עוד, עם דרישות ערביות/חרדיות ממפגינות, ש"יכסו עצמן", או ש"לא יניפו, את דגלי-הגאווה"!!
לדניאל: כשאתה מדבר על "כלל בני האדם" אתה פשוט נופל ,בל לדעת, ברטוריקה הדמגוגית של בעלי ההון ומשרתיהם בממשלות המדברים על "כלל בני האדם". תגיד לי בבקשה: מה משותף לתשובה ועוד כאלה ולפליט המתגורר ברחוב בדרום תל אביב? או לעובד שמפטרים אותו בגיל 50 אחרי שעבד 20 שנה באותו מקום? או לאם חד הורית המטפלת ב3 ילדים ולא מספיק לה לקנות שניצלים אלא פעם בשבועיים?. כשאתה כותב ש"על כלל בני אדם להיות טבעוניים" אתה שוכח שכמה מליוני ילדים מתים בעולם כל שנה מרעב. הרי הם "טבעוניים "על כוחם !!. מספיק לעשות סיבוב בהרצליה פיתוח ומשם לעבור לדימונה או לטירה או לאחת ממחנות הפליטים בגדה כדי להבין איכן אנו חיים. רק צריך לפתוח את העיניים ואת הלב.
ל"מרקסיסט?": אני מסכים בהחלט לציטוט שלך ש""שרק ניגוד אחד עקרוני מגדיר את המעמד שיש לו פוטנציאל מהפכני" ואני משלים: וזה מעמד הפועלים והעובדים. אבל זה בדיוק מה שאני טוען: נידו עקרוני זה הוא הניגוד המעמדי ולא משנה מאיזה לאום,תרבות,דת,מדינה,רשות ,גזה,מין או כל דבר אחר. וזה בדיוק מה שטען בורוכוב,שבגלל המבנה המעמדי-כלכלי של העם היהודי (כפירמידה הפוכה)
הרחק ממעמד הפועלים והחקלאים,כשעסוקו הוא ב – "לופט גשפטן" הוא זה שגרם לאנטישמיות ואף הרחיק את המוני היהודים מתנועות מהפכניות. ומעניין שתופעה זו הולכת ומתעצמת בארץ, דבר שמוכיח שוב ושוב, שבורוכוב צדק בכך שציונות ללא סוציאליזם לא תוכל להתקיים,ובארץ יש בריכה מעבודות הכפיים שהופכות ל"עבודה ערבית" או "עבודה שחורה". השקפת עולם בורוכוביסטית הנה מרקסיסתית ודיאלקטית והוא אף פעם דבר על "מדינת לאום לעם היהודי שנופלת מהשמיים",להיפך הנכון. "התנגדות הילידים" נובעת מהמבנה המעמדי של אותם הילידם,שגם הם "לא נפלו מן השמיים"
מוכן לכל בקורת על בורוכוב,אבל קודם,אל תזייף ואל תעוות מה שהוא כתב,אם בכלל קראתה אותו.
מתנצל על טעויות הכתיב הרבות(כותב תוך נסיעות)
כדאי להציע לאשר פרוילך לפתוח אתר משלו במקום להתנחל בהגדה השמאלית באין סוף תגובות
הנקראות כבמשחק פינג פונג לכאן ולכאן – למעשה, זו היא חובת המערכת למנוע הפיכת מדור
התגובות ל"צ'אט" משורשר.
לעצם הענין הנחותיו של פרוילך מענינות אך העונים לו צודקים לא פחות ממנו ואת השגותיו בתפזורת יכול היה לנסח במאמר שהמערכת בוודאי הייתה מפרסמת ברצון.
מעניינת, אגב, העובדה, שמרבית המגיבים, אינם מורשים לפרסם תגובות-בהמשכים… מלבד אי-אלו שכן… כי SOME ARE MORE EQUAL THAN OTHERS…