מתוך הרצאה בכנס מרקס ה-9 שנערך ב-27 וב-28 בנובמבר 2015 במכללת הגדה השמאלית
אתחיל בציטוט של אודרי לורד משנת 1983. "בתוך הקהילה הלסבית אני שחורה, ובתוך הקהילה השחורה אני לסבית. כל מתקפה על אנשים שחורים הוא סוגיה גאה, מפני שאני ואלפי נשים שחורות מהוות חלק מהקהילה הלסבית. כל מתקפה נגד לסביות וגייז הוא סוגיה שחורה, מפני שאלפי לסביות וגברים גאים הם שחורים. לכן: אין היררכיית דיכויים".
מדרג דיכויים, או היררכיית דיכויים, משמעם, בקיצור רב מאד, שבדיוק כפי שהחברה מתעדפת אנשים בהתאם לפריווילגיות שלהם ואף מקצה להם את הכלים לשמר אותם, כך החברה והשיח מובנים לתעדף דיכויים קונקרטיים, ולשם כך, שוקדים על כלים—פיננסיים ורטוריים כאחד—שיאפשרו את שימור התעדוף הזה.
למה כוונתי ב"תעדוף"? תעדוף דיכויים, משמעו שדיכוי אחד שווה יותר – כסף, תשומת-לב, רחמים, התגייסות לתיקון בחקיקה אם על ידי תקצוב, אפליה מתקנת או הסדרת גישה לבתי-המשפט – מאשר דיכוי אחר. משמעו, אם נחזור לרגע לציטוט הפותח של לורד, שאני עשויה להיות אישה, נפגעת נפש וביסקסואלית, או אישה שחורה לסבית – ורוצה ומעוניינת לפעול למען כל הסוגיות האלה, אבל בפועל אין לי פנאי, כוחות נפש ובעיקר כסף לפעול למען כל האג'נדות הללו. פירושו שעלי לשאול את עצמי, שאלה שרבים יכנו צינית, לאיזו אג'נדה לתעל את מעט המשאבים שיש לי על מנת לקצור את התשואה הגדולה ביותר.
כדי להמחיש איך נוצר מצב שבו קבוצה אחת מצליחה במקום שבו קבוצה אחרת נכשלת, אסקור שתי קבוצות שסובלות או סבלו מהדרה דומה, ואת המאבק שלהן להיטיב את מציאות חייהן. לצורך השוואה, אני מציעה להציב את הקהילה הגאה בשנות השבעים (תחילת המאבק הגאה לשוויון) מול קהילת "חולי הנפש" בשנת 2015. כלומר: נשים וגברים הסובלים ממחלות נפש הניתנות לייצוב וניהול תרופתי דוגמת סכיזופרניה, מאניה-דפרסיה ודיכאון.
נקודות הדמיון כדלהלן:
1. חברי שתי הקהילות סבלו וסובלים מסטיגמה שאין דבר בינה לבין נטייתם המינית או מחלת הנפש שלהם. הומוסקסואלים ובמידה מסוימת גם לסביות נחשבו לטורפים מיניים, deviants, בעלי תאבון מיני מוגזם, ותויגו כפדופילים העלולים להדביק בנגע שלהם את הסובבים אותם. גברים הומוסקסואלים תויגו ועדיין מתויגים כנשיים, כמי שמתלבשים בצורה נשית, בעלי מניירות נשיות וכמי שמרגישים בנוח יותר בחברת נשים. נשים לסביות תוארו באופן גורף כגבריות, בעלות שיער קצר, סט התנהגויות גבריות וכמי שמקיימות מערכות יחסים בדפוס "הטרוסקסואלי", בין נשים גבריות לנשים נשיות. המילה "הומו" (וגם המילה "לסבית") עדיין משמשת כקללה על ידי ציבורים רבים, כמו גם ההתייחסות לקיום יחסי מין אנאליים כאקט משפיל ("שיזיינו אותך בתחת").
חולי נפש לעומת זאת נתפסים כאלימים, בעלי בוחן מציאות לקוי, מפגרים, מטורללים, לא-אמינים ולא-אחראים—סטיגמה המוחלת גם על בני משפחתם. בכינוי "חולי נפש" זוכים: הורים שרצחו את ילדיהם, שמאלנים עוכרי ישראל, ואפילו ישי שליסל שדקר למוות את הנערה שירה בנקי במצעד הגאווה השנה. "חולה נפש" הוא כל אדם שהתנהגותו איננה רציונלית. אפילו האישה הצועקת בלב קניון הומה, שאת התנהגותה אין לנו שום דרך להבין על סמך הנתונים שבידינו, תתויג באופן אוטומטי כחולת נפש.
2. גם הומוסקסואליות וגם מחלת נפש מהוות סטייה מהמטא-נרטיב החברתי המקובל: האדם הממוצע כפי שהחברה מספרת לנו שהוא צריך להיראות, מנהל אורח חיים מסוים: הוא לבן, נוצרי וסטרייט, ובישראל: יהודי-אשכנזי ציוני שמתגייס לצבא בגיל שמונה-עשרה כדי לשרת את המדינה, יוצא לטיול הגדול, חוזר כדי ללמוד לתואר וכן הלאה וכן הלאה.
חריגה מהמטא-נרטיב מביאה אתה לרוב גם משבר אישי קשה וגם תיוג חברתי. אדם שנכשל לעמוד בציפיות החברה ממנו—בחור צעיר שבמקום לחזור מהצבא ולנסוע לחו"ל פיתח הלם קרב; אישה צעירה שהחליטה לצאת מהארון ולקיים מערכות יחסים מיניות ורומנטיות עם נשים במקום להתחתן ולהביא ילדים לעולם—צפויים לעמוד בפני בקורת קשה. למשבר הזה מתלווה גם משבר אישי, נוכח כישלונו של הפרט לממש את ציפיות החברה ולעתים גם את ציפיותיו שלו מעצמו, כפי שהוכתבו לו על ידי הסובבים אותו.
3. גם במקרה של קהילת חולי הנפש וגם במקרה של הקהילה ההומו-לסבית, מדובר באנשים שלשוני שלהם אין השפעה על התנהלותם היומיומית: נטייה מינית איננה מדבקת כפי שמחלות נפש אינן מדבקות. נטייה מינית לא משפיעה על כושר התעסוקה בדיוק כפי שמחלת נפש הניתנת לניהול ומאוזנת על ידי תרופות לא משפיעה על כושר התעסוקה. נטייה מינית איננה משפיעה על בוחן המציאות של האינדיבידואל, וכך גם לא מחלת נפש המטופלת ומאוזנת תרופתית.
4. הומוסקסואליות, כמו סכיזופרניה, מאניה דפרסיה ודי כאון, תוארה עד לפני עשורים לא רבים כמחלת נפש על ידי ה-DSM Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders – מדריך מחלות הנפש שתפקידו ליצור שפה אחת וסט אחיד של קריטריונים לאבחון מחלות נפש. החל מ-1952, שנת יציאתו לאור של ה-DSM, ועד 1973, תוארה הומוסקסואליות כסוג של "הפרעת אישיות סוציופתית" ובפרט: תת-סוג של הפרעת אישיות פסיכופתית בתוך הקטגוריה הרחבה יותר של הפרעות אישיות. ההכשרה היחידה לדיאגנוזה הזו, של סטייה מינית (sexual deviance), היא כי ההתנהגות המינית הרלוונטית "ייחודית לסטייה המינית הספציפית ואיננה סימפטומטית לתסמונות נרחבות יותר, כגון סכיזופרניה ותגובות אובססיביות" (APA, אגודת הפסיכיאטרים של אמריקה, עמ' 38, 1952). על קטגוריית הסטיות המיניות נמנו הומוסקסואליות, טרנסווסטיזם, פדופיליה, פטישיזם וסדיזם מיני, כולל אונס, תקיפה מינית ויצירת מומים – APA). למעשה, האזכור האחרון להומוסקסואליות ב-DSM נמחה מהמדריך ב-1987.
5. חולה נפש הבוחר לצאת מהארון—בדומה לגבר או אישה גאים לפני שלושים או ארבעים שנה (ובמקומות מסוימים גם בימינו אנו)—מסתכן בהתרחקות מידית של חברים ובני-משפחה, באפליה במתן שירותים חברתיים, באובדן תעסוקה, בפיטורין, וכן ביחס מזלזל, מתנשא ומקטין.
חולי נפש כמו גם נשים וגברים הומואים ולסביות הם עניים יותר, חשופים יותר לאלימות ונוחים יותר להידרדר לזנות ולשימוש בחומרים ממכרים. חברי הקהילה הגאה סבלו ולצערי עדיין סובלים במקרים רבים מאלימות משטרתית. חולי נפש סובלים מאלימות מוסדית במסגרת בתי החולים והמחלקות הפסיכיאטריות שתפקידם לטפל בהם. במילים אחרות, בשני המקרים עומדים בפנינו שני ציבורים ששניהם: מספרים סיפור אחר מהנרטיב הסייניסטי או ההטרונורמטיבי המקובל. שני ציבורים שסובלים מסטיגמטיזציה שאין לה קשר עם המציאות, ובעקבותיה מאפליה המחמירה את מצבם ומאלצת אותם לשלם מחירים חברתיים, תעסוקתיים, חוקיים ופיננסיים. שני ציבורים שאובחנו או מאובחנים על ידי הפרופסיה הפסיכיאטרית, ונאלצו או נאלצים כתוצאה מכל אלה להסתיר חלק מהותי בזהות שלהם.
היום, 46 שנה אחרי מהומות סטונוול, בעיני רבים יריית הפתיחה של המאבק הלהט"בקי -נישואים גאים מותרים על פי החוק בארצות הברית. מתליית הומוסקסואלים עברנו לקיום מצעדי גאווה, פתיחת מרכזים גאים, וחינוך לסבלנות כלפי נוער גאה. בישראל ישנם חברי כנסת גאים ובמקום לנהל מאבק על עצם הלגיטימציה של מורה הומוסקסואל להחזיק במשרתו, הקהילה הגאה בארץ נאבקת על הלגיטימציה של זוג הומוסקסואלי לקבל תמיכה בשירותי פונדקאות, בדומה לזוג הורים הטרוסקסואלי. בטלוויזיה צפינו ואנחנו ממשיכים לצפות בייצוגים לא-סטריאוטיפיים של גברים ונשים גאים—אפילו בעברית—ותל אביב מושכת אליה תיירים גאים מכל רחבי העולם.
המאבק של הקהילה הגאה לשוויון זכויות בהחלט לא הושלם ובפני הקהילה הגאה עדיין עומדת דרך ארוכה ומלאת חתחתים עד להשגת שוויון מלא בחקיקה וביומיום, אבל קשה להתווכח עם העובדה שהמאבק הגאה נחל וממשיך לנחול הצלחה גדולה מאד.
לעומת זאת, חולי הנפש רחוקים מלהוות קהילה מגובשת. הצעת חוק להשוואת קצבאות הנכות לשכר המינימום העתידה לעלות להצבעה בכנסת בתחילת דצמבר, תוך התנגדות הממשלה, עשויה אולי לשפר את מצבם, אך להוציא עמותה אחת המופעלת על ידי נפגעי נפש למען נפגעי נפש וקידום תכנית "צרכנים נותני שירות", כלל הפעילויות שתכליתן לקדם ולשפר את איכות חייהם של חולי הנפש נעשות על ידי גופים מטעם: מטעם משרד הבריאות. מטעם ארגון הפסיכולוגים. מטעם עצמם.
בואו ונבדוק את רשימת הגורמים שאפשרו את הצלחת המאבק הגאה, אך מסכלים את צמיחתו של מאבק דומה לזכויות חולי נפש:
א'. קיומה של קבוצה חוץ-ארונית (לרוב מכורח. טרנסים, נערים הומוסקסואלים מחוסרי בית) פעילה.
ב'. תקופה (סוף שנות השישים, תחילת השבעים) המשלבת אלמנטים של הטרדה מתמשכת, התנכלות משטרתית ועוינות, לצד אווירה של אקטיביזם פוליטי בכל התחומים (החל בתנועה לזכויות האזרח, עבור במאבק במלחמת וייטנאם וכלה בתנועת ילדי הפרחים) כתנאי להיווצרות תסיסה פוליטית ואתה פעילות פוליטית.
ג'. שבירת המטא-נרטיב/שילוב הנרטיב הגאה במטא-נרטיב החברתי: אחת ההצלחות המסחררות של המאבק הגאה היא שבירה לפחות חלקית של הפרה-דיספוזיציה לפיהם אישה ביסקסואלית או גבר גאה לא יכולים להיות גם מישהי או מישהו מן הישוב.
ד'. הגם ששורשי הסטיגמטיזציה ההומוסקסואלית קרוב לוודאי נטועים עמוק יותר בהיסטוריית התרבות המערבית (החל ב"כל השוכב משכב זכר מות יומת", עבור בדה-לגאליזציה של הומוסקסואליות בימי הביניים והעת החדשה, וכלה בסיווג ההומוסקסואליות כמחלה נפשית), מחלות נפש הן קרוב לוודאי מפחידות יותר.
הומוסקסואליות איננה מדבקת וכך גם מחלות נפש, אבל מחלת נפש עשויה לפרוץ גם בגיל ארבעים ומשבר נפשי עשוי להתחולל גם בגיל שמונים. חיילים שחזרו מן הקרב בגיל עשרים עלולים לחוות הלם קרב גם עשר ועשרים שנה לאחר מכן. נטייה מינית אלטרנטיבית מתגלה, לרוב, בגיל הנעורים ותמיד מוגבלת לאדם שמחזיק בה.
ה'. לקהילה ההומו-לסבית הייתה סיבה למפגש ספונטני. כדי לנהל חיים נורמליים צריכים אנשים הומו-לסביים לקיים מפגש עם הדומים להם. בין אם לצורך מפגשים מיניים רנדומליים או לצורך קיום זוגיות, ובטח ובטח לצורך קיום חיי קהילה, אנשים קוויריים זקוקים לאנשים קוויריים על מנת לקיים חיים קוויריים.
חולי נפש לעומת זאת לא זקוקים לחולי נפש אחרים כדי לממש את עצמם כנפגעי נפש ולו מפני שהאופציה של קיום חיים לא שפויים, מחוץ למה שמכתיבה לנו הנורמה הסייניסטית, כלל אינה קיימת לעת עתה.
ו'. הבדל אינהרנטי נוסף בין חולי נפש לאוכלוסייה הגאה קשור בצבירת הון מטריאלי והשימוש בו: חולי נפש משתמשים ברווחיהם מעבודתם על מנת לטפל בעצמם. אפילו בהינתן רמת סבסוד מינימלית מהמדינה, עליהם לרכוש בסבסוד הזה תרופות ופסיכותרפיה על מנת להמשיך לכלכל את המעגל שבו הון מעבודה ממשיך לשמש לרכישת תרופות ופסיכותרפיה וחוזר חלילה. חולי נפש הנסמכים על קצבה מוגבלים לסף רווחים מסוים מעבודה, אם ירוויחו למעלה ממנו תישלל קצבתם.
גברים ונשים הומוסקסואלים ולסביות המשוחררים מהמשוואה הזו חופשיים לתעל את כספם לאוסף מטרות אחרות: ביניהן—הסברה, קידום מעמד האוכלוסייה הלהטב"קית, יצירת מאגר ידע קווירי, איסוף תרומות וכן הלאה וכן הלאה.
ז'. וכמובן, ההבדל החשוב ביותר: חולי נפש, מעצם מחלתם, נטולים את כוחות הנפש העומדים לרשות חברי הקהילה הגאה. הכוחות הללו מוקדשים לרוב למאבק במחלת הנפש, לטיפול בה ולהתגייסות לטיפול במשברי היומיום.
רגע לפני סיום, אני מבקשת לחזור לציטוט הפותח של אודרי לורד: "כל מתקפה על אנשים שחורים הוא סוגיה גאה, מפני שאני ואלפי נשים שחורות מהוות חלק מהקהילה הלסבית. כל מתקפה נגד לסביות וגייז הוא סוגיה שחורה, מפני שאלפי לסביות וגברים גאים הם שחורים. לכן: אין היררכיית דיכויים". ללורד כאדם פרטי עמדה ועומדת הזכות לומר שאין היררכיית דיכויים והאמירה הזו נכונה שבעתיים במקרים של תחלואה כפולה והצטלבות דיכויים. אבל בעולם שבו הכרה בדיכוי שווה להון סימבולי, מטריאלי וחוקי, המציאות היא שמי שיבכה חזק יותר, מי שישקיע יותר משאבים בתעדוף פרוסת העוגה שלו, יזכה לתשואה גבוהה יותר.
לכן הפתרון איננו שמיטת הקרקע מתחת לרגלי ההיררכיה, אלא הכרה בקיומן של תחלואות כפולות ודיכויים מצטלבים כמיקומים בתוך ההיררכיה. לכן הפתרון הוא תעדוף דיכויים. לא מפני שמעתה ואילך נלך ונבדוק מי סובל יותר ומי מדוכא יותר: סבל אי אפשר למדוד. אבל עלויות מחייה, עלויות טיפול, עלויות מזון, תחבורה ותרבות אפשר גם אפשר. אפשר לפעול למען מטרות המשותפות לכמה קבוצות (בכל מה שנוגע לשינוי שיטת התקצוב, פעולת הועדות השונות בכנסת, קשרי הון שלטון). אפשר לפעול למען התמורה שתהיה האפקטיבית או הגבוהה ביותר, למען הציבור משולל הפריווילגיות ביותר או למען התמורה שתתחלק בין כמה שיותר אנשים מכמה שיותר קבוצות. אפשר להנגיש את שירותי הביטוח הלאומי לכל מי שזקוקה להם. אפשר וצריך להשוות את קצבת הנכות לשכר המינימום. אפשר לפעול למען דיור ציבורי. אפשר, צריך ויפה שעה אחת קודם.
"במקום לנהל מאבק על עצם הלגיטימציה של מורה הומוסקסואל להחזיק במשרתו, הקהילה הגאה בארץ נאבקת על הלגיטימציה של זוג הומוסקסואלי לקבל תמיכה בשירותי פונדקאות, בדומה לזוג הורים הטרוסקסואלי" = כלומר: "איזה יופי, לא רק הטרוסקסואלים, רשאים לנצל, בסדיזם קולוניאלי אלים ונבזי, נשים עניות, חסרות-כל, מנפאל ומהודו! גם הומואים יכולים!! איזו התקדמות, כמה נפלא!!"
לקרוא ולהקיא.