לפני כמה שנים השתתפתי כמרצה בערב נחמד לכבוד ספר חדש של אמיר גוטפרוינד. היה נעים במשכנות שאננים בעירנו, וכל הנאספים היו חובבי ספר אמיתיים שבלעו בצמא כל מלה על הספר ועל הסופר. גוטפרוינד עצמו היה משתתף פעיל, הקשיב לדברי הביקורת המעטים ולדברי השבח הרבים בחיוך שובה-לב. השבוע, ארבע שנים אחרי מות רעייתו הראשונה, נפטר הסופר מאותה מחלה ממאירה שהפכה לשכיחה כל כך, ממש כמו מגיפה.

אמיר גוטפרוינד (צילום: מוטי קיקיון)

האם מותר להתאבל על "גבר אשכנזי לבן", שהיה גם מקסים וסופר מוכשר, חרף ועדות הצנזורה של האינטלקטואלים המזרחים? למען האמת, זה לא כל כך איכפת לי. אני שופך דמעות על אנשים שנגעו ללבי ומתו בטרם עת, מבלי לבקש רשות מאף אחד. כיוון שאינני מבקר ספרותי, אוכל לסכם רק את התרשמותי האינטלקטואלית ואת ההתרגשות מקריאת ספריו. הוא היה צעיר ממני ביותר מעשרים שנה, יליד הארץ מהזן החיפאי. כמו אבי מלר ומודי בראון הוא היה שייך למחנה האדום בחיפה, ומאמין גדול בהבדלים לכאורה בין המחנה שלו לבין הליכוד ולווייניו. הוא גם היה סופר שנון וחד לשון, שחיבבתי ממבט ראשון.

בשבוע שעבר, בהפסקת המשחק של הפועל קטמון ירושלים נגד הפועל רמת-גן, הופיע לפתע בוז'י הרצוג ביציעים שלנו עם פמליה די גדולה. כולם היו לבושי הדר, ונראו בדיוק כמו צעירי הליכוד מלפני שלושים שנה. קבלת הפנים הייתה מתונה. לא הריעו אבל גם לא קיללו. רק חבורה נחמדה של אוהדי רמת-גן קראו לעברו "ליכוד ב'" ושבו מיד את לבי. לא היה לו שום עניין במשחק, ואחרי סיבוב מלכותי קצת נלעג פנה ללכת יחד עם מלחכי פנכתו. אני לחייב לומר ששאבתי עידוד מהאירוע הזה. רוב אוהדי הפועל משני המחנות ביציעים קיבלו חינוך מפא"יניקי מובהק, אבל התקשו לבלוע את הבלופים על אודות הרצוג, "מנהיג השמאל". איש מובהק של אהוד ברק ושל פואד בן-אליעזר, ידיד המתנחלים ואויב הערבים, מה לו ולשמאל? לפוליטיקה הישראלית פתרונים.

שוחחתי אחר כך עם כמה ידידים, שהסכימו איתי שמפלגת העבודה, היא המחנה הציוני, לא יושיעו אותנו מביבי נתניהו ומבני הבליעל שעושים איתו יד אחת. בערב הקשבתי לחדשות (שלא כדרכי) ושמעתי שוב את דברי ההבל של ועל חברי הכנסת אורן חזן ויינון מגל. אין טעם להסתיר זאת, יש מנוולים רבים בכנסת, רמת הדיון במליאה ממש מביכה, ונוח לכולנו להתרכז בהם כדי להתבשם מצדקתנו ומהרמה המוסרית שלנו, מול בני העוולה האלה. אבל כדאי לזכור שלא הכהניסטים סיפחו את ירושלים ואת רמת הגולן, לא הם חוללו את מעשי הטבח בכפר קאסם וביום האדמה, ולא הם (אלא אהוד ברק) בנו התנחלויות רבות בשטחים הכבושים. האיבה כלפי חולי הרוח בימין מקהה את ההתרשמות ממעשי העוול של המרכז הלאומני. עד שלא נשתחרר מהתסמונת הזאת לא נשתחרר מההגמוניה של הימין ומשלטון המתנחלים ברשות המבצעת.

כמה מחבריי האופטימיים יותר עדיין מקווים לשנות את מפלגת העבודה מבפנים, וזוהי משימה בלתי אפשרית. אחרים מחברים קינות שוברות-לב על מצבנו ומביעים ייאוש מוחלט מהיעדר חלופה מציאותית לדרכה של מדינת ישראל בעשורים האחרונים. באורח אישי, אני מאמין שהייאוש משתק ומרפה ידיים. האלטרנטיבה למצב הדברים היא לא רק פוליטית אלא גם תרבותית. עלינו לבנות מערכת חינוך מקבילה ולטפח ערכים משלנו. את המשא הזה (אני חוזר בפעם האלף בכוונת  מכוון) יכולים להרים רק אנשי שמאל נחושים בשיתוף פעולה שוויוני עם הציבור הערבי והמזרחי. ניתן לעשות זאת רק אם נפסיק לבזבז כוחות גוף ונפש על הנושא האלקטוראלי. הרצוג, או שלי יחימוביץ', הם בהחלט אנשי ליכוד ב' בנושא הביטחוני-מדיני, ושונים מהליכוד (אולי) רק בנושא "ההסברה" הזניח. הסברה כנה רק תבאיש את ריחנו עוד יותר. מוטב להשקיע מאמצים בשינוי התשתית, בחינוך לאזרחות טובה, בהחרמת הכיבוש במישור הכלכלי והצבאי, בטיפוח אחוות העמים גם בימים אדומים וקשים לעם כולו.

לשמרנים הלאומנים עלינו להתייחס כמו אל יריב קשה שאסור לשתף עימו פעולה. בפשיסטים הדתיים והחילונים עלינו לראות אויב מר, המאיים על חירותנו ומסכן את ילדינו. הפתק בקלפי ביום הבחירות אינו מיותר, אבל אין בו די. על המאבק ברחוב, בבתי הספר ואפילו בגני הילדים אסור לנו לוותר. אם יש עתיד, הוא טמון רק במאמץ החינוכי הזה. יש לנו עדיין כוחות יצירתיים ותרבותיים, וכדי לגייס אותם צריך לחדש את האמונה בשינוי. הרצוג תחת נתניהו זו סיסמה ריקה, לא שינוי אמיתי. ברגע שנפנים את האמת הזאת נוכל לחדש את המלחמה על עתידנו בכוחות רעננים. כדי להשתחרר מהמלכוד של הקונפליקט לכאורה (ההגדרה המבריקה של אחי הצעיר מנחם) יש לתת גט סופי גם לסופרים של תנועת העבודה, אנשים כמו א.ב יהושע ועמוס עוז. ניתן לקרוא את ספריהם בהנאה אבל אסור לראות בהם מורי דרך. תומכי אהוד ברק בעבר או בהווה לא יכולים להתוות לנו דרך חדשה במדיניות ובפולמוס התרבותי. כוחות חדשים צומחים עתה בציבור המזרחי בפרט והישראלי בכלל, ומאמר קצר של קובי ניב הוא מאלף יותר מכל ההטפות של הדור שקדם לו.

בנתיב החדש שלנו נכלול גם דרך חדשה לשוויון כלכלי-חברתי ומגדרי, הצעות מרחיקות לכת לפתרון הסכסוך ולשינוי הכרחי של התרבות הישראלית, עם פתיחות רבה לבשורות התרבותיות מהמזרח. קצת חייכתי כשקראתי את הביקורת על סימפוזיון קרל מרקס, על כך שכל המרצים בו היו גברים אשכנזים. אחרי הכול, גם מרקס עצמו תואם את ההגדרה הזאת. אבל לגופו של עניין, הביקורת מוצדקת, שכן חשוב מאוד שהציבור המזרחי יהיה מעורב בדיונים האלה, ויתרום לגיוון ולפוריות שלהם. הדברים אמורים, כמובן, גם באזרחים הערבים. הפעילות המסועפת של השמאל בדיון על התרבות היא חיונית ועשויה לחשל את הברית בין גופים ואישים מכל הגוונים. יבוא יום שהצעירים הישראלים ינערו את חוצנם מהדמגוגיה הלאומנית והדתית, ויבחרו בשפיות מדינית וברדיקליות חברתית. את התשתית לשינוי הזה יש לבנות כבר עתה.

אני משוכנע שהשמאל צודק יותר ונאור יותר מאשר יריביו ושיש בידו להרוס את עולם הערכים הישן ולבנות תחתיו עולם חדש. זוהי משימה מרתקת ומלהיבה הרבה יותר מאשר הייאוש המר והמסתגר בתוך עצמו. כדי להתמודד בזירה הישראלית הכללית עלינו לבנות את העולם הפנימי שלנו. אם נכיר בערך עצמנו, נחדש את הגאווה בכינוי "שמאל" ואפילו "שמאלנים", אולי ננחיל לדור החדש עולם טוב יותר.

• פורסם בכל העיר, 4 בדצמבר 2015

Share on Facebook