ביום ראשון השבוע טלפן אליי חבר שלא ראיתיו מזה זמן רב. בדרך כלל הוא מתקשר רק בערבי חגים כדי לברך, אבל הפעם היה בקולו גם רעד עצבני, כמעט כועס. "קראתי את הטור שלך", אמר, "ורציתי לחתוך לעצמי את הוורידים. הניתוח שלך נכון, אבל המסקנות אכזריות מדי. הקריאה היא ממש מרפה ידיים".
ייאוש ותקווה (ציור: אבלין דה מורגן)
קשה להיות במקהלת המעודדות, כאשר הקבוצה שלך מפסידה בכל משחק. אני לא מאמין שהשליחות של הכותבים היא לייפות את המציאות. לכן אדם אופטימי מעצם טבעו כמוני נאלץ לנהל מאבקים פנימיים קשים. האם התקווה הקלושה שהדברים ישתנו בצורה מאסיבית בחברה הישראלית מצדיקה לפזר דברי נוחם ועידוד בכמויות מסחריות, מבלי לבדוק את האמת הטמונה בהם? בעיניי, זה נראה חסר טעם. אופטימיות רדודה עלולה להתבדות במהירות רבה ואז הייאוש הוא מר וצורב יותר.
לאליטות הישראליות יש הרבה מה להפסיד מהידרדרות המצב. רמת החיים של הציבור המשכיל היא גבוהה יחסית, והקשר עם המערב הוא חיוני בעבורה. אם הקנאים המטורפים בימין יצליחו לערער את הקשרים שלנו עם ארצות הברית ועם מערב אירופה, תיפגע מאוד איכות החיים שלנו. האיום הוא גדול, עד שאנחנו נוהגים להדחיק בשֹורות רעות ומחפשים קורטוב של נחמה. אני לא מוציא את עצמי מן הכלל הזה. בכל התבטאות שפויה אני מחפש תובנה חדשה, או בעל-ברית במאבק על השלום ועל השוויון. ההשמצות מצד ימין מעניינות פחות, כי בשלב הזה לא האויב הימני-קיצוני מפחיד אותנו, אלא האדישות והרפיסות של המרכז הלאומני. אם קיים פוטנציאל אמיתי לפשיזם במדינת ישראל, ישועתנו לא תבוא מבוז'י הרצוג או מיאיר לפיד.
הציבור השפוי מבקש מאיתנו פתרונות. אנחנו לא חייבים לאף אחד שום דבר, שכן האנשים המצפים לנסים היו חלק מכל התהליכים שהביאו אותנו אל סף התהום. אין טעם לבוז להם או להתפעל מעצמנו. אם יגיע האסון, ניאלץ לשאת בכל תוצאותיו, ובכי מר לא יצילנו. האופק הוא באמת קודר, אבל עשרות אלפי הנאורים יכולים לפעול כדי למחות מהחברה שלנו את כתם הגזענות. כל פעילות פוליטית, תרבותית או חברתית נגד הגזענות תעזור לנו לטהר את נפשנו מהארס הממאיר שבא מהרבנים בהתנחלויות וגם בתוך הקו הירוק. פעם קראתי ספר שכתב גרמני, אמנם אנטי-נאצי אבל לא איש שמאל, שבו תיאר בין השאר את מה שעבר על אביו נשוא הפנים במחנה דכאו ליד מינכן. הוא וכמה מחבריו לחמו במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נהנו ממעמד של גיבורים ונשאו את צלב הברזל, כאות להקרבתם למען המולדת. כל זה לא עזר להם בדכאו: כאשר נפנפו בצלב הברזל שלהם אל מול קלגס נאצי מטומטם למחצה, האיש פשוט הלם בפניהם באגרופו. מקץ כמה דקות הפכו מגרמנים לאומיים אמידים וגאים לאבק אדם. איש מהם לא היה יהודי, אבל הטיפול בגסטאפו מחק מהם במהירות את צלם האדם.
לכן אין טעם לסמוך על המכנה המשותף היהודי שיש לנו עם אנשי הימין, אם הם ישתלטו על המשטרה ועל שאר זרועות הביטחון. נבואות ורודות לא ימנעו או אפילו יעכבו את הרגע שבו נשמע דפיקות גסות על דלתותינו. ההכנה הנפשית והאסטרטגית תאפשר לנו להתנגד בצורה מתוחכמת, לחשל את הכלים וללמוד כיצד יש להיעזר בידידינו הרבים בעולם החיצוני. יחד עם המכנה המשותף המדומה, היהודי, נשיל מאיתנו גם את "הציונות". הציונים יכולים להיות בני שיח לוויכוח ואף לפעולה משותפת; נגד הפשיסטים והניאו-נאצים יש להילחם בכל האמצעים.
ברור שניאלץ לבחון מחדש את עמדתנו החשדנית כלפי החרם הכלכלי נגד מדיניות האפרטהייד והתוקפנות. רבים מאיתנו יושבים על הגדר כבר שנים בנושא הזה, ואני יושב איתם על אותה גדר. זה לא יימשך עוד זמן רב. הצורך לנקוט עמדה הוא אקוטי, המצב מחריף ופלוגות הסער של הימין משתוללות בעידוד דיסקרטי של השלטון. התהליך הזה וגם פראותה של שרת המשפטית איילת שקד, מחלישים את ההתנגדות לכיבוש ולהתנחלויות.
אם הגעתי לתיאור מייאש של המצב הרי שהימין הצליח להביס אותנו בחזיתות רבות. מהניתוח הפוליטי נובע, שיש לנו בכל זאת שני יתרונות קבועים על הימין ושאותם יש לטפח בכל מחיר: אנחנו יכולים להדק את שיתוף הפעולה עם המגזר הערבי הגדול; ויש לנו אופציות לפעולה ברחבי העולם שהימין לא יכול אפילו לחלום עליהן. הפנמתן של האופציות האלה יכולה להניב מתווה רחב של פעילויות שיפגעו אנושות בממשלת הכיבוש. אדם כמו עמירם גולדבלום, למשל, יכול לייסד מעין משרד חוץ חלופי של מחנה השלום, כדי לפעול ברחבי העולם לקידום המאבק בכיבוש ולרתום רבים לסייע להסברה נגד ממשלת הימין. לכך יש לגייס דוברי אנגלית, ספרדית וצרפתית, שלרבים מביניהם יש קשרים הדוקים עם התקשורת, אנשי הרוח, האמנים והפוליטיקאים בכל העולם החופשי. בשלב הבא יהיו למשרד החוץ החלופי גם נציגויות בערים חשובות בעולם. המשימה העיקרית היא להפריד בין היחס לישראלים לבין העמדה כלפי הממסד. סיכויי ההצלחה של המאבק הזה הם מצוינים, ויספקו לנו נשק אדיר נגד דיכוי המחאה הפוליטית בתוך ישראל.
על היתרון השני אני כותב כבר שנים רבות, ומציע לכולנו לבחון היטב את הנתונים. האזרחים הערבים הם כוח אדיר במדינה, ויש לשתף איתם פעולה במאבק. כבר הוכח שמי שאיננו מוכן לשתף פעולה עם "הזועביס", סופו שיחבור לימין בכל נושא מהותי. הדבר היחיד שנשאר לנו מ"מורשת רבין" היא החלטתו להסתמך על האזרחים הערבים ועל נציגיהם בכנסת כדי לקדם את ההסכם עם הפלסטינים ועם שאר מדינות ערב. זהו ההישג העיקרי של הסכמי אוסלו. בהמשך התרענו נגד מעשיו של אהוד ברק בזמן אמת אבל האוזניים היו ערלות. עתה עלינו לחשל את הברית עם הערבים מחדש. כיוון ש"יש עתיד" וסיעת הרצוג במפלגת העבודה כבר עם שתי רגליים בימין, מרצ חייבת ליצור מחדש דרכי עבודה לשיתוף פעולה יהודי-ערבי. יש בהנהגת הרשימה המאוחדת תומכים רבים בפעילות פוליטית משותפת עם יהודים. דב חנין הוא חלוץ ההולך בראש המחנה, אבל רבים אחרים יכולים ללכת בעקבותיו.
ניצול שני היתרונות הוא לכן אפשרי וגם הכרחי. ייתכן שמאמץ רעיוני משותף יצליח לפלס דרך גם לציבור המזרחי הרחב. המדיניות שהצעתי כאן יכולה לנחול הצלחות צנועות בשלב הראשון ולאיים על הממסד בשלבים הבאים. יו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן כבודו במקומו מונח, אבל את הרשת לאיסוף שותפים לדרך יש לפרושׂ בתוך החברה שלנו.
- פורסם בכל העיר, 1 ינואר 2016
הרוב המכריע של הציבור המזרחי לא ילך איתך . מרביתם מתעבים את האליטות שאתה מדבר בשבחן.
אמנם אין מקום שאין בו אליטה או הגמוניה. ואולם להגמוניה האשכנזית הארורה והגזענות קרה תהליך שדפק לה את הצורה,מבחינת השכבות המוחלשות. מהגמוניה משרתת ומגויסת בכל מאודה,בשנות הארבעים והחמישים,היתה להגמוניה דקדנטית ופרזיטית,החיה על חשבון המזרחים האומללים.
אף שלרוב המכריע של המזרחים אין שום קשר רגשי לחוליגנים מגוש אמונים ודומיו,הם מתעבים עוד יותר את ה"שמאל" האשכנזי.
האם יש בידי אי מי פתרון לחידה?
שש מאות אלף היהודים שהקימו את המדינה ב-48-9 היו ברובם המכריע אשכנזים כי התנועה הציונית שיזמה את המפעל היא תנועה אשכנזית. מיעוט הספרדים ("מזרחיים" לא היה מוכר) השתלבו יפה פחות או יותר ובהם גם עשירים מופלגים עד היום.
המזרחיים הובאו לכאן אחרי המלחמה מטעמים ציוניים (ואין כאן סתירה) כדי לעבות את הרוב היהודי וכדי למלא את השטחים שנותרו ריקים אחרי שהפלסטינים טוהרו מהם. ישראל לא היתה מדינה סוציאליסטים מעולם ו"בתחרות החופשית" לאשכנזים היו כל היתרונות לגבי המזרחיים.
יתר על כן, לבורגנות הזעירה האשכנזית ניתנה ההזדמנות להיחלץ ממעמדם הנמוך על גבם של המזרחיים. בניהם תופסים כיום את המעמד הבינוני הגבוה, בעלי מקצועות חופשיים, באקדמיה וכו' ואת מקומם כמעמד בינוני נמוך תופסו המזרחיים, שהחל מהכיבוש של 67 התחילו לעלות בסולם על גבם של הערבים מהשטחים (ופועלים זרים).
ל"אשכנזים" יש עניין לייצב את מצבם המבוסס ע"י פתרון הסכסוך וויתורים לערבים, בעוד שהמזרחיים רואים בכך בגידה, שע"י כך יצטרכו להתמודד בתחתית עם הערבים ללא הפריבילגיה שהציונות מעניקה להם כיהודים. מסיבה זו הם ברובם תומכים בימין האשכנזי לא פחות.
כמה הערות על ניתוח נכון ואמין בעיקרו: 1. אנו נמצאים כבר בשלב מתקדם יותר מכפי שחיים מציין. כיום חוזות עינינו במאבק בין פלוגות הסער לתשתית הארגונית שהופכת במהירות ל'פלוגות המגן'. אנחנו בהחלט קרובים מאוד להכרעה בין שלטון טרור חום לשחור. מה ניתן עדיין לעשות? כל ההצעות שהועלו הן טובות וחשובות אבל אם לא נצליח להקים כוח משלנו שיסיר את איום הטרור של הצל ודומיו מאספות, הפגנות, פעילים שלנו נתקשה לעצור את הטרור הלאומני. על כך כבר עמד בזמנו הסופר איגנציו סילונה (ראה האל שהכזיב). רוב האנשים למרבה הצער הם כעדר כבשים שמתיישרים בקלות עם מי שנתפס כחזק. אם איננו מסוגלים להגן על פעילינו די ברור לאיזה כיוון יטופף לו העדר.
רוב האנשים למרבה הצער הם כעדר כבשים שמתיישרים בקלות עם מי שנתפס כחזק. אם איננו מסוגלים להגן על פעילינו די ברור לאיזה כיוון יטופף לו העדר.
מסכים איתך 100%
אחי מה קורה איתך?
איך אתה מעיז להשוות בין היהודים שהם הקורבנות העיקריים של המשטר הנאצי לבין הגרמניים.
איך אתה שם את יהבך בערבים בארץ ישראל שהתמיכה שלהם בתנועה האיסלמית היא יותר מ 33%. (לא אחוז מקרי).
שכאמור תנועה זו דוגלת בחליפות איסלמית בארץ ישראל.
מתנהלת מלחמת תרבות ומלחמת דת בין האיסלאם לבין העולם המערבי כאשר מדינת ישראל נמצאת בחזית המלחמה הזו בגלל המיקום שלה.
ראיתי ראיון במהלך המלחמה האחרונה שהייתה בעזה עם ערבים ישראלים שהילדים שלהם לומדים בביה״ס מעורב. ההורים אמרו שהיהודים לא מבינים את הערבים שהיהודים תופסים את החמס אירגון טרור ואילו הם הערבים רואים בחמס אירגון שיחרור, וזה נאמר ממי שהם לכאורה בעד חיים משוטפים כאן בארץ ישראל. באמנת החמס יש עידוד של הרג של יהודים, החמס מאשים את הציונים בכל הפשעים של האנושות במאתיים השנים האחרונים.
אני כאיש ימין זקוק לך ולקול הליברלי שלך ושל חבריך. השדה שבו אנו מנהלים שיח מתווכחים יהיה שומם ללא הקול שלכם. במסורת היהודית תמיד היו דעות מנוגדות וסוטרות וזה היה המנוע לדעתי בהתפתחות של חשיבה אנושית מקורית ומעניינת.
אתה תמיד תהיה אחי כי אני זקוק לך ולקול ש
ולקול שלך ברגעים הקשים וברגעים הטובים.
שבת שלום
"על תהיה אחי ואל תדפוק את אחותי" (במקור "גיסי" אבל כאן מתאים "אחי").
החמאס הוא ארגון שרוצה לשחרר את פלסטין מהכיבוש הציוני גם באמצעות טרור. לכן ההוא ארגון שחרור וגם ארגון טרור ואין בכך כל סתירה. האצ"ל והלח"י היו ארגוני שחרור (מהבריטים) וטרור נגד בריטים וערבים. בכלל, את הטרור הגדול ביותר, מלחמה כנגד אזרחים, ביצעו כאן ההגנה, הפלמ"ח ואח"כ צה"ל כשטרנספרו מכאן למעלה משבע מאות אלף אזרחים פלסטינים.
בתנאים של כיבוש זר הארגון הלוחם זוכה לרוב התמיכה של הציבור לא משנה מה האידיאולוגיה שלו. כך הקומוניסטים זכו בתמיכה בכל הארצות שהיו כוח לוחם נגד הנאצים ונגד הקולוניאליזם.
בעלי הברית החשובים ביותר לכל מי שחותר לשלום ולשוויון ונגד הפלייה וגזענות הם הפלסטינים אזרחי ישראל וגם בשטחים שהם המופלים והמדוכאים ולהם אינטרס בשלום ושוויון.
המתכון ההרסני ביותר לשלום ולשוויון הוא החיבוק עם "האחים" כדוגמת "המחבק מהדרום".
התנועה האיסלמית אינה אויב ככל שתתחזק הסולידריות בין יהודים לערבים, ככל שיתחזק "החיבוק עם האחים" כך יתרבו האויבים לא רק בתנועה האיסלמית.
"אל" כמובן במקום "על" – טעות הקלדה
מר ברעם,
ברית עם האזרחים הערבים לא הייתה ולא תהיה.
מי שרואים את עצמם, מסיבות כאלה ואחרות, קודם כפלשתינאים ואחר כך ערבים מוסלמים ובסוף ״ישראלים״ אינם ולא יוכלו להיות לעולם בני ברית של מי שמגדירים עצמם יהודים ציונים.
יש כאן ניגוד אינטרסים ברור ושוני תרבותי – אידיאולוגי – דתי שאינו ניתן לגישור.
לא פלא, שרק אתה ושכמוך מעלים אפשרות שכזאת.
וכן, הזועביס הם אויבים מרים.
לא מפני שהם ערבים, או חלילה מוסלמים, אלא בשל היותם תומכי טרור מובהקים ( לא מתנגדי כיבוש, טרור) אשר מתעטפים באצטלה של דמוקרטים שוחרי שלום כאשר בתוכם מפעפעת לאומנות וקנאות דתית.
אתה יכול לראות את עצמך כדמוקרט אולם מסיבות רבות אינך כזה; מי שתומך במוחמד ברכה – זה שמלווה במסירות את השייח המסוכן ראאד סאלח לכל הדיונים ותומך בו בגלוי – לא יכול להיות, מבחינה אובייקטיבית, דמוקרט חילוני כשם שמי שהשתתף בחתונת השנאה, גם באופן פאסיבי, לא יכול להיתמם לעצום עיניים למתרחש סביבו.
אם עזמי ("ידידך״) בשארה יושב כתף אל כתף עם נסראללה אז כנראה שאתה צריך להחליף ידידים או להכיר בעובדה שאתה לא משדר אמינות, כלל ועיקר.
נאה דורש נאה מקיים
דרום! אין השוואה מוצדקת יותר מאשר בין גרמניה 1932 – 1933 וישראל 1014 – 2015. אם ההיסטוריה תחליט לחזור על עצמה ב 2016 נחזה בליל הסכינים הארוכות.
אחד העם,מה זה כל האכלולי שתו לי של ה"שמאל" האשכנזי,שהיה לבכיין ורופס.
כמעט הייתי אומרת שמנוניות מבחילה ,(כך ארתור קסטלר על ישעיה ברלין).
ויש עוד חוליגנים המעיזים להפנות את האכלולי שתו לי כלפי המזרחים ומכנים אותם בבונים.
מה קרה ל"שמאל ז" האשכנזי שהיה מגויס ותורם בכל מאודו בשנות הארבעים והחמישים לטובת הכלל,שהיה ברבות השנים למיילל ומזיל דמעות יומם וליל (וראה לעניין זה את "מאמריו ".של הכסיל הרוקד תדיר טנגו עם עצמו,גדעון לוי). בכיינות מגעילה בלא שום הצעות ריאליות (אין מדובר בפנטזיות), ליציאה מן השליטה על עם אחר.?
זו השאלה ואין בלתה. זאת משום האשכנזים שולטים שליטת ברזל,אכזרית ומרושעת לרוב,ובידיהם לשפר את המצב,באם הוא בכלל ניתן לשיפור…
בדרך כלל אני קוראת מאמרים של חיים ברעם וחושבת לעצמי איפה הוא חי? באקווריום? אבל הפעם קראתי והופתעתי. יופי של מאמר עם ניתוח מצוין של המצב ושל הדחיפות. ההבנה שהימין הוא לא פרטנר וש"יהודי" הוא לא מכנה משותף ולא יספק הגנה (אולי הגנה מינימלית, שיכניסו אותך לכלא אבל לא ירצחו אותך על המדרכה ברחוב), זו כבר הבנה מזהירה.
ראיתי לפני כמה זמן את התוכנית "מחוברים" והופתעתי לראות את אחמד טיבי יושב לו שמח וטוב לב ואוכל ארוחת בוקר עם חנוך דאום. חבר נוסף של חנוך דאום הוא גדעון לוי שחגג את ראש השנה במעלה אדומים. עם אנשים כאלו לא יהיה שום שינוי ולא מלחמה אמיתית בפשיזם. להגיד לא לפשיזם ולחשיבה הגזענית היא להיות לחלוטין לא מקושר לאף אחד שמזוהה עם הימין. מה שאומר נתק, רגשי לפחות מרוב אוכלוסיית ישראל. הם למעשה "האויב" שאיתו לא אוכלים ארוחת בוקר, לא חשוב כמה הוא משעשע וחמוד.
אני מודה שהכתבה בה חיים מהלך אימים על אוירת ״סוף העולם ״ וסיפה של מלחמת אזרחים שעשעה אותי מאד. אם חים הוא דוברו של הסמול הרי הוא מייצג נאמן של ניתוקו המוחלט מהמציאות.
על איזו מלחמת אזרחים הוא מדבר ? מספר תומכי הסמול הרדיקלי בקרב הציבור היהודי אינו עולה על אחוז אחד, לא מעטים מהם הם בני גילו של חים. רובם אף שונאים אחד את השני כך לדוגמא באתר הנוכחי אווה חדד ואלי אמינות שונאים אשכנזים דניאל קלטי בז לספרדים
בטטה ברח מהארץ
אז מי ילחם חים ? אין פלא שאתה מוכן לשתף פעולה עם ראא'ד סאלח. אבל הוא לא זקוק לל ולא סופר אותך .
אל תדאג חים אף אחד לא ירדוף אותך אתם קטנים מידי עלובים וחסרי כל חשיבות