יום ראשון 7 בפברואר 2016, 27 יום בכלא במצטבר.
תא 6, כלא 6, פלוגה 600
השעה: אחת וחצי בלילה. המפקדת נעמדת בצוהר התא ומעירה אותי לשמירה. אני לובשת את המדים ועוברת חיפוש גופני מלא כולל גלאי מתכות. אני יוצאת עם שותפה לשמירה של ארבע שעות מול כביש ריק ממכוניות. הזמן עבד לאט וקר לנו מאוד. לפחות פה מותר לדבר, לשיר ולצחוק בחופשיות יחסית.
תאיר קמינר בהפגנה שנערכה בפתח הבקו"ם בתל השומר
ביום כניסתה לכלא הצבאי, 10/1/16 (צילום: מסרבות)
חמש וחצי בבוקר, נגמרת השמירה. סיפרה, שלשות, להצניע שרוכים ולכפתר כפתורים. צריך לשאוג: "כן הפקדת!" ו"בוקר טוב המ"פ!". להסתובב לאחור, נוח, "שתיים, שלוש, סגור!". שוב דום. מבט תמיד לחזית.
שש בבוקר. נכנסות לחדר האוכל בדממה. חובה לאכול גם אם את לא רעבה. אנו עומדות מול שולחן האוכל של הסגל. אסור להסתכל עליו, יש להסתכל לחזית. אסור להשמיע קול כשמזיזות את הכיסא, אסור לדבר ואסור אפילו לחייך. אם את רוצה משהו מצדו השני של השולחן יש להרים יד לעובדת המטבח. מי שמסיימת חובשת כובע, שמה ידיים על הברכיים ורגליים על הקרקע. מי ששמה כובע- לא זזה יותר. הייתי ברורה? כן המפקדת!
שבע בבוקר. הפסקה. "למה את כאן?", "סירבתי להתגייס לצה"ל". לא כולן מאוד אוהדות לרעיון, אבל מצאנו מחנות משותפים. כל הבנות כאן שונאות את המדינה והצבא. "אל תעשי שירות לאומי", הן אומרות, "למדינה הזאת שדופקת אותך כל הזמן ואז שולחת אותך לכלא, לא מגיע דקה מהזמן שלך". בתחילה ציפיתי להיות שנואה ומסומנת, אבל דווקא השיחות האלו הן אוויר לנשימה. אחר כן אנחנו מנקות את התא.
8:00 – דקת קריאה. אנחנו יושבות בתא ולא רשאיות לרדת מדיגום. אסור לישון או לשים רגליים על המיטה. מותר לשבת ולראות טלוויזיה. טלוויזיה, הופתעתי לגלות, יש בכל תא בכלא שש. מותר גם לדבר בשקט. אני קוראת ספר.
12:00, ספירה עם הסמלת ותדריך נוסף לקראת חדר אוכל. לאחר מכן בהפסקה ממשיכה השיחה הקודמת – למה אני פה?
לא פשוט בכלא: התאים הלא נוחים, היחס הנוקשה מהמפקדות, הניתוק מהטלפון הסלולארי ומהעולם בכלל. המשמעת, הקור, העייפות, הפחד להיתפס ולהיענש על כל שטות כמו כפתור בפתוח בחולצה, הידיעה שאת נעולה מאחורי סורג ובריח ואת לא יכולה ללכת. כל אלו קשים, אך החוויה הקשה מכל עד כה הייתה דווקא בשיחה עם חברותיי לתא אשר טענו שצריך להרוג את כל הערבים, "לעשות להם שואה". אתם ודאי מדמיינים שיח מתלהם או מריבה מתלהטת, אבל הדברים נאמרו ברוגע ותחת שיקול דעת, בפיהן של בנות שהכרתי כנחמדות וחכמות. אולי אני תמימה מידי? זו הייתה סיטואציה מפחידה.
עדיין עולות בי צמרמורות. אני חייבת להמשיך להיאבק, כי הבנתי שהמצב חמור משתיארתי. לפעמים ק שה לזכור ולהפנים שאני לא כאן כי עשיתי משהו רע, אלא כי בחרתי להיאבק אל מול משהו נוראי. אני חלק מקבוצת אנשים שאכפת להם מהמדינה ומבני אדם. המאבק שלנו ארוך אך אסור לנו לעצור עד שנצליח. אני חלק מהמאבק לסיום הכיבוש. חלק ממאבק למען השלום. למען דמוקרטיה ושוויון. ולכן, אני משוכנעת שאני החיילת הכי מחוייכת בכלא.
- תאיר קמינר מסרבת לשרת בצבא כיבוש והיא נשפטה פעמיים ונשלחה לכלא הצבאי 600 בגין סירובה
כלא צבאי זה לא בית הבראה
אכן כן, כלא צבאי רחוק מלהיות ג'מבורי או
מחנה קייט לבני הדור השלישי. כמי שישב
מספר חודשים בהתקוממות הראשונה
הן בכלא 4 והן בכלא 6 עלי לציין בהכנעה
שאל מול הסבל של העם הפלסטיני, הניגף
כבר חמישה עשורים תחת מגפי ההתנחלויות
והצבא, ישיבה בכלא היא משימה קלה יחסית
מעצם היותה זכות גדולה.
מרנין לב ומחייה נפשות ממש! שמחתי מאוד לשמוע על יחסן של האסירות המזרחיות למדינה. שאפו!!! בחוש לא שכיח סרבניות הסרבנות האפורה (אותה יש להעלות על נס,לסרבני מצפון אין כל חשיבות),אומרות המזרחיות הללו למדינה הגזענית שניקנקה את הצורה להוריהן ודפקה גם את חייהן שלהן , לכי תזד–ני!!
כל אימת שאני קוראת על ביטון או מועלם מעיירת קיפוח שנפל חלל בהגנה על יצורים כמו אביב גפן או איתי טיראן,ליבי נכמר ומתרסק לרסיסים ממש.
היתואר צדק פיוטי נעלה מכך ששני היצורים האלה שלא שרתו בצבא,דווקא הם יפלו חלל,בהגנה על המזרחים מעיירות הקיפוח. שניים המהווים דוגמה עילאית למי שגזרו את כל הקופונים האפשריים מהמדינה בלא לתרום מאומה.
לא שהייתי רוצה חלילה שמישהו יהודי או ערבי יהרג,אבל אם זה קורה חלילה…
בקצרה,דברי האסירות מהסרבנות האפורה ריגשו אותי ביותר!
אווה חדד גם אני נגעל מאותם יפי נפש אומנים שלצבא לא הלכו אבל אל תעשי חשבונאות מי נלחם למען המדינה אשכנזים/ מזרחים השבוע נפטר יאנוש בן גל גיבור ישראל שנלחם כתף אל כתף עם גיבור ישראל אביגדור קהלני שהגנו בגופם מול הסורים
איך אתה מעיז להשוות בין יאנוש וקהלני,שהצילו אותנו משליטה,לבין שני היצורים המאוסים המוזכרים לעיל!.כולי פליאה ותמיהה על כי אתה תומך באי צדק משווע שכזה. כיצד אתה מסתייג ברוב חוצפתך שאם כבר יש חלילה דקורים או הרוגים,אין בכך צדק עליון של ממש , אם מי שלא שרת,לא בגלל מצפון או בגלל שהמדינה גילתה יחס מזוויע כלפי הוריו וכלפיו, דווקא הוא יהא זה שיקריב את.חייו למען העניים והמעונים.
אני הופכת והופכת בתגובתך ומסרבת להאמין…
אין ספק שמעצביה של ה"מדינה המזדיינת" (שהיא באמת מזדיינת) היו אשכנזים (מנוולים) ברובם. אולם התחשה הברורה היא שגם אם האחוזים היו 50-50 בהנהגת המדינה או אפילו שהרוב שם היה מזרחי, ברור שגם אז פניה של המדינה היו כפי שהן ללא שום הבדל משמעותי. זה בסדר ואפשר לחוש מיאוס, אפילו נקמה אם תרצי, (מרוב עצבים או מרוב תיסכול) אבל מותר וראוי גם להתפכח מן האופי הציוני-יהודי (ללא קשר למוצא העדתי). לו היית מתפכחת מהריטואלים הציוניים-יהודיים היתה זו נקמה (שכלית ורגשית) ראויה הרבה יותר מאשר למאוס בגפן או טיראן עד קץ הימים. לא חבל? גם אני הרגשתי מיאוס למשל, אל המתנחלים (חולי הנפש הדפוקים עד העצם) אבל ברור לי שהאשמה אינה בהם אלא שזוהי המדינה הציונית (על כל המחנות והעדות) ואין לה שום מובן אחר, וגם לעולם לא יהיה לה מובן אחר. העם היהודי התאבד ממזמן ולא חייבים לקנות את הסחורה הציונית המטורפת ולחגוג אותה ולהעלותה על ראש שמחתינו. (אווה, אני יודע שאני מדבק לקיר).
כל הסרבנות הזאת היא בון-טון של אשכנזים. מוזמנים לבדוק. בחיי, לא צחוק
בהכללה יותר רצינית אפשר להגיד שכל השמאל מאופיין במובהקות אשכנזית. זה לא רק אוכלוסיית הסרבנים שמוטה באופן בולט לאשכנזים. הזהות הנגררת: אשכנזי => שמאל שומט את כל הדיון הערכי של השמאל כי אם נקלף את הקליפה נגלה שמדובר בקבוצת לחץ אתנית בדיוק כמו כל שאר הקבוצות. ש"ס של אשכנזים חילונים בעיקר ממרכז הארץ השבע ומעוד כמה קיבוצים.
את בחרת לא לשרת בצה"ל. את יכולה לקרא לו בכל שם שתרצי (כולל "צבא הכיבוש"), אבל השם שלו הוא "צ ה ל"- ולעולם תזכרי (גם בעוד 50 שנה- כשתתפקחי או לא) – שסירבת לשרת בו..
יכול להיות שאת ודומייך חושבים שאתם נורא מוסריים וצודקים, אבל אין לכם מושג מה זה להגן ממש על המדינה (כלומר על משפחתכם) מפני צבאות חופש ושחרור כמו חמאס, חיזבאללה ודעאש…
גם לך (אני חושב) ברור מה יקרה כאן, אם לא יהיה צה"ל.
באופן אישי אני לא אסלח לך, לא עכשיו ולא אף פעם. כנראה שלא רק אני יודע מה יקרה אם כולם יבחרו להיות "מצפוניים" כמוך .
אני שואל את עצמי אם אני בעד או נגד הסרבנות שלך ואין לי תשובה. אם היית אביך הייתי לוחץ עלייך לא לסרב. לפי שעה עדיין אי אפשר להכיר את המדינה והחברה הישראלית מבלי לעשות צבא. להכיר את המדינה לעומק, מבפנים, זו המשימה החיונית והקריטית ביותר לגבייך, אשת הציבור העתידית. סרבנות ממש לא זרה לי, אבל מצד שני איך אומרת יהדותנו: "כל המוציא את עצמו מהכלל כופר בעיקר".
http://www.israblog.co.il/98991
אני בטוח שרבים מקוראי הגדה השמאלית מאחלים לך הצלחה. נקווה שתאירי באורך על צעירים רבים.
אבל איני מ בין מדוע את ״יוצאת עם שותפה לשמירה של ארבע שעות מול כביש ריק ממכוניות״, ואינך מסרבת לבצע את הפקודה. כל טוב תאיר!
את מעוררת בי תקווה שיבוא היום והדמוקרטיה תחזור והכיבוש ילך, כי יהיו מי שישמרו על המולדת האהובה שלנו
זה ברור שנשים דתיות או טוענות שהן דתיות לא הולכות לצבא וגם לא מוכנות להתנדב לשרות בקהילה.ןזה מתקבל כמעשה נכון. אז למה בחורה חילונית לא יכולה לשרת בקהילה במקום בצבא. זה רק מפני שהיא לא תומכת בכיבוש. זה נורא.
תאיר, הילדות בנות ה-18 האלו עדיין לא למדו לכבס מילים. הן שרות את שיר הרוח והציפורים ועלי העצים. הן אומרות את מה שמהדהד באוויר הדחוס ממטולה ועד אילת. את מה שכולם חושבים, בשקט.. הן משקפות ומתרגמות את רחשי העצים האלו ואני מציעה לך לדבר איתן יותר. לצערי הרב, ככל הנראה את לא תצליחי ללמד אותן שום דבר. תלמדי מהן מה שרים העצים כשאת לא שומעת.
שימו לב לתגובה של שירה. ממש מהלב.