על מִשבּתו של איש חסר בושה, על חמלה ועל איבה. אהוד אולמרט, ספק מטאור, ספק משל על אודות קורותיו של הדור השני למייסדי המדינה ובוניה. סיפור עצוב
1. אישי
במהלך השבוע ישבתי מול הטלוויזיה וראיתי משחק של קבוצת הכדורגל המובילה בליגה הספרדית, ברצלונה. המשחק היה נהדר, אמנות צרופה שגירתה את בלוטות הדמעות בעיניהם של שרופי כדורגל אמיתיים. אחרי המשחק קראתי באיזה אתר אינטרנט שראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט יקבל טלוויזיה עם מספר ערוצים מוגבל, ולפי הפירוט באתר הסקתי שהוא לא יוכל לצפות בערוצי הספורט שמשדרים את ליגות אירופה בכדורגל. ידעתי שאולמרט הוא חולה כדורגל ממש כמוני והבנתי באורח עמוק את רוע הגזֵרה. כמעט שכחתי שהוא העליל עליי שאני אוהד חמאס, והשמיץ עורך לשעבר בכל העיר כעבריין. ידעתי שהוא דמגוג שמסוגל גם לשקר, גם מתוך ניסיון אישי. אולמרט כאיש ימין מוכשר, ידע היטב לטשטש את הגבול בין תמיכה של חבריי בשמאל ושלי במשא ומתן אפילו עם חמאס, לבין אהדה לארגון דתי-לאומני. זו הייתה דרכו ולאיש מאיתנו אין סיבה לאהוד אותו במיוחד. "בטח תתחיל לרחם עכשיו על אולמרט כפי שעשית בזמן פרשת אריה דרעי"', אמרו לי אנשים קרובים ויקרים ללבי. יש בזה משהו. לא הייתי יורק על מצבתו של האיש הנאלח ביותר בציבור הישראלי, וגם לא על סורגי חלונו של אסיר, שהיה רגיל לפגוש שועי עולם ולבסוף הגיע לתהומות של ביזיון, סחי ומאוס שאין דומה להם.
אהוד אולמרט עם דונלד רמספלד, 2006 (מקור)
אף פעם לא האמנתי בו או בקסמו האישי, חרף העובדה שחברים טובים שלי התרשמו מאישיותו. אבל אנשים כמו דן מרגלית ואפילו נחום ברנע נשבעו בשמו. מרגלית, כדרכם של חוזרים בתשובה, שכח לימים את חברותו ההדוקה עם אולמרט, את הנסיעות המשותפות לחו"ל ואת הנגישוּת להתרחשויות פוליטיות חשובות שהשיג בזכותו, ושפך עליו קיתונות של ארס. אמנון דנקנר המנוח אהב אותו ולחם את מלחמותיו הבלתי-צודקות. אולמרט אמנם עבר תמורה פוליטית. כבר באזכרה בשדה בוקר ליד קברו של דוד בן-גוריון (2003) אמר דברים שהתפרשו כזניחת חלום ארץ ישראל השלמה. מכאן נובעת פרשת האִתרוּג המבישה, כאשר התגלה שיעורן של פרשיות השחיתות הבוטות והחצופות, שבהן אולמרט היה מעורב.
רוב הפרשנים מהמרכז נטו להגן על אולמרט כיוון שהוא היה עתיד "להביא שלום".
מעולם לא האמנתי בשטות הזאת. אולמרט נשא ונתן עם ראשי הרשות הפלסטינית בחסות אמריקאית, אבל הערבים ידעו ואפילו ראשי מחלקת המדינה האמריקאית הבינו, שלאולמרט אין שום מנדט לעשות ויתורים כלשהם, ושאין לו גיבוי להתמודד עם המתנחלים, שלא לדבר על פינויָם ההמוני. בכל זאת התגייסו למענו אנשים כמו אמנון אברמוביץ' או ברנע מתוך אמונה תמימה שהאיש אולי קצת מושחת, אבל הוא יביא שלום. זו הייתה טעות כפולה: לא היה לו כוח פוליטי להגיע לסיכום קביל של המגעים עם הפלסטינים; מעשי השחיתות שלו לא היו זניחים אלא מסיביים. יש לקוות שפרשנים מדיניים ופוליטיים בכירים ילמדו משהו מהפרשה. תאמינו לי, שניסינו להנחיל להם את הלקח הזה.
2. ראש ממשלה טוב?
רבים סבורים, עד עצם היום הזה, שאולמרט היה ראש ממשלה מצוין. הוא נהנה, כמובן, מההשוואות עם יריבו המר בנימין נתניהו וגם עם אהוד ברק הכושל והמכשיל. לדעתי, הוא עסק בניהול של הכיבוש ולא בניסיונות אמיתיים לחיסולו, ויזם מלחמות כושלות, פחות או יותר. בכך אולמרט איננו אשם בלעדי. אולמרט, שאיש חכם הוא, מעולם לא הפנים את הלקח האמיתי מכל מה שקרה בארץ מאז מלחמת 1967. ישראל איננה יכולה לנצח במלחמה אלא רק במערכה צבאית, שפירותיה נרקבים במהירות עצומה. שום ועדה משפטית או פרלמנטארית איננה מסוגלת לשנות את האמת הזאת. ניתן אולי לנהל את המערכות הצבאיות טוב יותר, לשפר את הלוגיסטיקה ואת התנהגות החיילים בקרב שמא יגרמו נזק הסברתי חסר תקדים לישראל, ונזק ממשי שלא יישכח לפלסטינים. אבל גם נפוליון בונפרטה הראשון, גאון צבאי ואיש מדינה מחונן, סירב להבין שלא ניתן להביס את רוסיה (1812). הנתונים הגיאוגרפיים, הדמוגרפיים ולאחרונה גם המדיניים הם חד- משמעיים: רק הערבים ושותפיהם יכולים לנצח, לבודד את ישראל, להרעיב אותה ואולי אפילו, חלילה, להשמיד אותה; ישראל לא תוכל להשמיד את העולם המוסלמי, וכל מדינאות, בהקשר הישראלי של המונח, חייבת לחתור לשלום ולמנוע מלחמות קטנות או גדולות.
את הנתונים האלה סירב אולמרט להפנים. הוא גם לא קלט את מצבו הטרגי: כשהיה לו סיכוי להשפיע על הכרעות מדיניות היה שבוי באגף חשוכי המרפא של ארץ ישראל השלמה; כאשר הגיע לעמדת ההשפעה האולטימטיבית ברשות המבצעת של ישראל, הוא לא הצליח לגייס כוח פוליטי ברשות המחוקקת ואפילו בסיעתו, כדי לחתום על הסכם שלום קביל. אולמרט מדבר אנגלית טובה, אבל עולמו נשאר צר כקוף מחט. מסטודנט צעיר וכמעט חסר כל מבנימינה, הוא הפך לפוליטיקאי עשיר וקיצוני ("שטח משוחרר לא יוחזר") ואחר כך לאיש האגף המתון של המרכז הלאומני. בשֹורה חדשה לא שמענו ממנו.
3. "כל העיר"
בעיתון שלנו מתחו ביקורת נוקבת על התנהלותו של אולמרט, והוא שנא אותנו בלהט גדול. היו לנו עיתונאים מחוננים וחרוצים שחשפו את נסיעותיו הרבות לחוץ לארץ ("אולמרט בשחקים") את השחיתויות הקטנות והגדולות, את הנהנתנות של "ראש העיר" באחת הערים העניות ביותר בישראל. חרף העובדה שהאיבה כלפיו לא הייתה אישית סברנו שאסור לתת לשחיתות לחגוג במסדרונות בית העירייה ואולמרט גילם בעינינו את חיסולו של טוהר המידות כנורמה בעירנו. בינתיים, אנחנו רואים שאישים גרועים ממנו יושבים ליד שולחן הממשלה. ב"כל העיר" רצינו בעיקר להילחם נגד השחיתות ולא רק נגד אולמרט. הצעדים שאולמרט נקט נגדנו היו מעשה שחיתות כשלעצמו. הוא הטיל חרם מודעוֹת בלתי חוקי ובלתי מוסרי על העיתון המקומי הכי טוב בעיר והצליח לגרום לנו נזק רב. עם זאת, כשהיה ראש ממשלה לא עסק בהסתה נגד הציבור הליברלי והשמאלי הישראלי (הוא עשה זאת בעברו כעסקן פוליטי צעיר) ויש לזכור לו לטובה את מלחמתו ברחבעם זאבי, שהתרועע עם אנשי העולם התחתון.
4. הבושה
האם עלינו להתבייש בכך שראש הממשלה לשעבר יושב בכלא? בהחלט לא. הוא חטא, ולא אנחנו. העונש שקיבל אינו דרקוני אלא מידתי. אבל מותר לנו להצטער על סבלו, כמו שהצטערנו על גורלו של דרעי, ולהמשיך להיות אנושיים גם עכשיו.
- פורסם בכל העיר, 19 פברואר 2016
לא הנהנתנות, לא השחיתות, לא השקרנות ולא היהירות הן מאפייניו המחרידים ביותר של האסיר אולמרט, אלא היותו פושע מלחמה מתועב, שבמקום להישפט בארץ על עבירות פליליות היה עליו לתת את הדין על פשעיו בבית הדין לפשעי מלחמה בהאג. הוא הנושא באחריות לתועבת "מלחמת לבנון השניה" שבה היכה הצבא הישראלי הענקי, המגושם והכושל באזרחי לבנון כדי שהם ילחצו על ממשלתם החלושה שתיאבק בחִזבאללה למען ישראל. זו לא הפרשנות שלי אלא דבריו של פושע המלחמה אולמרט עצמו, בעיצומה של מלחמת הפשע הזאת. כמובן, לישראלים לא איכפת אם ערבים חפים מפשע נהרגים ("ערבי טוב הוא ערבי מת" כידוע), אך ידיו של פושע המלחמה אולמרט מגואלות בדם 33 החיילים הישראלים שנהרגו בפעולה הקרקעית שעליה הוא החליט משהתברר כי המלחמה הנתעבת שלו נכשלה, ופרט להרס נורא בדרום לבנון וסבל ללבנונים האומללים, היא לא הישגה את יעדיה והכרחי לסיימה. מטרת הפעולה הקרקעית הייתה להשיג "תמונת ניצחון" – שלא הושגה. אולמרט סיפר כי קיבל את ההחלטה על הפעולה הקרקעית לאחר לבטים ממושכים כשהוא פוסע הלוןך ושוב בחדרי ביתו. שלא במפתיע גם זה היה שקר מכוער: הוא צפה אז במישחק כדורגל.
אכן. מדובר בפושע מלחמה יהודי מתועב. מקומו הראוי – להישפט בהאג. כמובן שהחלאה הזו אינה יחידה במנטליות היודונאצית השורצת בישראל.
לא מקובלת עלי דעתך שהעונש שאולמרט קיבל הוא "מידתי". כולנו יודעים שאולמרט יצא זכאי ממעורבות בפרויקט הולילנד למרות שמהעדויות השונות, לא דווקא המשפטיות, עלה שהוא היה הרוח החיה, ההשראה, הסמכות, שתחת חסותו כראש העיר ניתן האור הירוק לאלה שבסוף הורשעו, שהמפלצתיות של מה שנבנה אמורה להיות רשומה על שמו בטאבו, שהכסף שקיבל אחיו היה רק הטבה אחת מרבות שהוא קיבל מדכנר. כולנו יודעים שהוא צריך לשבת בבית סוהר לשארית ימיו, ולא מעכשיו אלא מלפני שנים, כולל חילוט כל כספו ורכושו.
השאלה האם היה זה אולמרט, או שמא היתה זאת המממנת העיקרית של "הצבא המוסרי בעולם" — ארה״ב, עוד נדונה, וההיסטוריונים טרם הגיעו להסכמה. על-פי עדות ג׳ון בולטון, שהיה השגריר של ג׳ורג׳ וו בוש באו"ם, עודדה ארה״ב את ישראל לתקוף בלבנון. כך הוא אמר: "רצינו שישראל תביס את חיזבאללה… ולכן לא אילצנו אותה להסכים להפסקת אש מיידית… אני גאה במה שעשינו". לכן השאלה החשובה היא: מדוע כל ראש ממשלה ישראלי מסכים לתקוף את השכנים במקום לעשות עימם שלום.
אולמרט הוא אדם עם הרבה מאוד קסם, כריזמה ולהטוטי לשון. הוא אמן. אם לא הייתי עובדת תקופה ארוכה עם בוס כזה (להטוטן על שהתחזה לאמא תרזה!) הייתי מאמינה לו שהוא באמת רוצה רק טוב. אני מתפלאת איך קוסם כזה סיים בכלא וביבי ההרבה פחות מוכשר, עושה לופים על אותו כיסא כבר רבע מאה. יכול להיות שמדובר בכישרון עצום ללהטוטי אחד-על-אחד אבל הכישרון מתעמעם מול אומה שלמה.