אראל סג"ל היה תמיד לאומן ובית"רי, אבל בניגוד למה שחברי הטוב קובי ניב כתב, הוא לא ממש "דוחה באישיותו". ניב יודע להבחין היטב בין סלידתו מסג"ל לבין הסאטירה שכתב על ח"כ סתיו שפיר. מותר לצחוק גם על אנשי שמאל בסגנון מוחצן (סאטירי) ולא רק על אנשי ימין. אני בעד להשיב מלחמה שערה, ולא בוחל בביזוי דעות פשיסטיות, שמטרתן להגן על החזקים ולשפוך את דמם של החלשים. כמיעוט בחברה לפחות בשלב ההיסטורי הנוכחי, יש לשמאל אינטרס מובהק להגן על הזכויות הדמוקרטיות. לא נוכל לעשות כך, אלא אם כן נימנע מלתקוף שיטות פעולה של הימין שהן זהות לאלה שלנו. אני לא חושב ששפיר שייכת לשמאל, שכן היא חלק מהצבא של יצחק בוז'י הרצוג, שמנסה להיות חוד החנית במאבק של הימין והמרכז הלאומני נגדנו, אבל היא לא הייתה ראויה לסגנון המתקפה של סג"ל. כל זה לא גורע דבר מזכותו לעשות סאטירה בטלוויזיה שמתמקדת בח"כ שפיר. המצוקה שלנו בזירה הפוליטית והחברתית גורמת לנו להגיב ברגשנות מופרזת. הציבור שלנו אינו צופה בסג"ל, וההיסטריה שאחזה בכמה מגיבים רק מחזקת את האיש.

אראל סג"ל מתחפש לסתיו שפיר (צילום מסך מתוך סרטון של ערוץ 20)

יש בינו לביני סוג של היכרות שטחית, ולפני שהפך דתי הייתה לו פתיחות מעניינת לרעיונות של השמאל, מבלי לאמץ אותם. לעירית לינור שחברה עתה בגלוי לימין הקיצוני, יש זכות לחופש דיבור בכל כלי התקשורת שמוכנים לתת לה במה. נכון שאני סולד ממנה מאז ומתמיד, וכמו שיש לה חופש דיבור, לי יש חופש סלידה. קצת תמהתי על כך שעו"ד ארי שמאי משייך את עצמו לימין ואף נוקט לשון של גוף ראשון רבים ("אנחנו", "נגדנו"). גם לו יש זכות מלאה להגדרה עצמית, ואם יופיע ביציע המזרחי של טדי בתלבושת צהובה-שחורה זה רק ישלים את התהליך. מותר להם לאמץ דעות שהן מחרידות ובלתי אנושיות בעיניי, אבל גם לנו בשמאל יש זכות לקרוא להן בשמות הולמים.

גדעון לוי מ"הארץ" הפך כבר מזמן לשק החבטות של אנשי הימין והמרכז. המומחה לאתיקה פרופ' אסא כשר טוען ש"טורי התעמולה של גדעון לוי אפילו בתור תעמולה טובה הם מגוחכים, עלובים, חסרי כל ערך". מי שכותב בסגנון כזה על אחד מהפובליציסטים הטובים ביותר במדינה, איבד את זכותו לכבוד, ולוי אכן השיב לו כגמולו. מסתבר שסבו של כשר רכש ב-1926 חלקת אדמה בגוש עציון, וזה אמור לאפשר למתנחלים לעשות בקרקע כרצונם באין מכלים. הטיעון הזה תמיד הרגיז אותי. אם לנו יש זכויות בגוש עציון, מה לנו כי נלין אם הפלסטינים טוענים לזכויות לאומיות וקרקעיות בקטמון, בטלביה, בצפת, בטבריה, בבאר שבע, בחיפה ומאות אתרים אחרים? לוי מגיב בחריפות, מציין ש"כשר כבר הכשיר הכל, כל שרץ וכל פשע מלחמה, מפצצות זרחן ועד להרג המוני של ילדים בעזה". בכך הוא עושה עבודת קודש, חושף היטב את הצביעות. אחרי שנים רבות לוי קלט, שדווקא אנשי המרכז הלאומני המתחפשים לעתים ל"שמאל" הם המסוכנים ביותר.

לכן לפולמוס עם איש הימין סג"ל יש אולי ערך, אבל הוא איננו מכריע בוויכוח הלאומי, ואילו כשר הוא חלק מהסכנה האיומה שרובצת לפתחנו. לא מעשי ליצנות יטו את הכף, אלא טיעונים "מוסריים" של אנשים ליברלים בעיני עצמם. האתיקה של תומך מלא או חלקי בכיבוש, כמוה כאתיקה האסתטית של אוהדי הפשיזם בחוגים השמרניים-לאומיים באירופה בין שתי מלחמות. הרצוג הוא אויב השמאל והמחנה הדמוקרטי, בדיוק כמו מירי רגב. הוא יותר מסוכן, כיוון שאנשים תמימים עדיין רואים בו גורם חשוב ב"שמאל הישראלי". אינני סבור שאנשי שמאל עקביים משניאים את השמאל על הציבור הישראלי. דווקא הצביעות של תומכי ההפרטות במסווה של "סוציאל-דמוקרטיה" גורמת נזק ממשי. עד שהאופוזיציה כביכול לא תסביר לציבור את מהות האסון שייגרם כאן בהיעדר הסכמי שלום מציאותיים, היא לא תהיה אמינה ולא תזכה לתמיכה רחבה. הרצוג היה שייך לסיעה הלאומנית בתוך מפלגת העבודה, אבל שום נורת אזהרה לא הבהבה כאשר נבחר לראש המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. אני משוכנע שיותר חברים בוועידת המפלגה תומכים בעמדותיו של הרצוג מאשר באלה של השמאל העקבי. הוא לא מנהיג, אלא מוּנהג, וחלק מהאספסוף של המרכז הלאומני מאופיין ברדידות מחשבתית מדאיגה. מי שמחכה לישועה מכל אלה יגיע לשוקת שבורה.

רגב מצִדה מעליבה את הסופרים, בזה לאמנים, סותמת מקורות תקציביים ללהקות תיאטרון. המציאות של הכיבוש והתרת דמם של אנשי השמאל היא יצירה משותפת של הספקטרום הממסדי כולו, למעט מרצ, והצהרותיו של חבר הכנסת אילן גלאון נגד בל"ד וחד"ש מוכיחות, שגם על חלק מאנשי מרצ קשה לסמוך בעִתות מצוקה ומתח פוליטי פנימי.

הליצנים המוטרפים של הימין הקיצוני סיפקו תמיד אתנחתא קומית בדרמה הגדולה שבה אנחנו צופים בעיניים כלות. סג"ל חבש פאה נוכרית ואמר כמה דברי הבל שעליהם כבר התחרט; לינור הייתה תמיד בדיחה בתור נציגת השמאל בתוכניות אירוח בטלוויזיה; כמה נציגי ימין איימו על ארצות הברית ועל מדינות אירופה הדמוקרטיות; איש ימין קיצוני מאוד כמו דני דנון נשלח לאו"ם כשגריר ישראל. כל אלה הן זוטות. ליבת המדיניות ההרסנית טמונה בהפקעת הקרקעות, ברצח אזרחים כולל נשים וילדים, בהפעלת חיל האוויר להרג אזרחים. רגב ולהקתה בתקשורת אינם אלא ניצבים בחזיון העצוב הזה. כמו מקהלה יוונית הם מלווים את הטרגדיה אבל אינם יוצרים אותה.

פרופ' כשר הפקיע את המצפון הלאומי, ניכס אותו לעצמו ובעצם הקים התנחלות ששמה "אתיקה" כדי לסכל את מחאתם של עשרות אלפי ישראלים טובים נגד הזוועות שאנחנו מעוללים לאחרים ובסופו של התהליך גם לעצמנו. לאומנים דתיים לומדים קולנוע ותיאטרון, עוברים קורסים יוקרתיים בצבא ורגש הנחיתות הישן שלהם (שתואר בצורה נהדרת בספריו של חיים באר) נעלם ללא שוב. הדמוקרטיה היא שטח מרעה נהדר למערערים עליה, ונקודת זינוק מדויקת למקעקעיה. יש להבין ולהפנים שאין שום דרך לגיטימית לעצור את הקִדמה בקרב הציבור הדתי-לאומני. הם עכשיו הגורם המוביל בחלק הציוני של החברה הישראלית. רק אם נכיר במצב הזה (מבלי לערער כלל על זכותם של הדתיים לקנות דעה ולהתקדם במסלולים שנחשבו עד לפני שנים אחדות לחילונים לגמרי) נוכל אולי לחשל מחדש את הכלים האינטלקטואליים למלחמת התרבות החדשה. עלינו ללמוד מחדש את מציאות חיינו. אם הקרקע תישמט מתחת לרגלינו היום, לא יהיה לנו שום מִדרך כף רגל גם בעתיד.

• פורסם בכל העיר, 11 מרץ 2016

Share on Facebook