שאול לוין שתיעב את החורף התאושש לגמרי כשבא האביב. הערבים היו עדיין קרים, אבל השמש החורפית במהלך היום גרמה לו לחייך, בלי סיבה הנראית לעין. סוף-סוף חלף חג הפורים השנוא עליו, והוא חלם על פריחה, על שקיעות קסומות ועל ימים טובים יותר.

אביב בפארק האגם בראשון לציון (מקור)

שאול היה פקיד די זוטר בעירייה, ולא חלם אפילו על עלייה בדרגה. הוא ידע שאין לו כישורים פקידותיים מיוחדים; בעצם, לא היו לו כישורים מיוחדים בשום שטח. תמיד יצר רושם שהוא בהחלט מרוצה, ועמיתיו הסבירו ששביעות הרצון שלו נובעת מהעובדה שלא היה לו שום שאיפות. שאול עצמו הודה בכך. הוא פשוט רצה להחזיק מעמד במחלקה שהעניקה לו איזו אחיזה בחיים הממשיים.

שנים רבות עמל במחלקה על העתקת מספּרים וחיבור דו"חות. מעולם לא התלונן וגם לא הפריע לאף אחד. הייתה אמנם תקרית עם שכנתו לחדר אירית יעקב, שטענה שהוא קילל אותה בדרך לשולחן העבודה שלו. נערך בירור, המתלוננת פרצה בבכי והודתה שבדתה את הסיפור. שאול חזר לשולחנו, ולא דיבר שוב על אירית מטוב ועד רע. קשה לומר שהוא היה אהוב או אפילו אהוד על עמיתיו. הם פשוט לא התייחסו אליו, לטוב או לרע. התקרית הייתה אולי פיקנטית על רקע רצינותו הנצחית של שאול, אבל בהדרגה הפכה לאתנחתא קומית.

לאִמו הוא לא סיפר דבר. אביו כבר נפטר, ואִמו הייתה חולה מאוד ומרירה. הוריו עברו ייסורי תופת במחנות ריכוז נאציים, אבל בעיקר היו המומים משכניהם בסלוניקי, שאפשרו את פינויָם מבתיהם ללא מחאה נראית לעין. האם, רחל לוי, איבדה את אמונה באדם בכלל ובסלוניקאים בפרט. היא קצת כעסה על בנה, ששינה את שמו ל"לוין" כדי לשאת חן בעיני האשכנזים. שאול חשב ששינוי השם היטיב עִמו, ועזר לו לברוח ממחלקת הניקיון למשרה פקידותית נעימה ולא קשה במיוחד. הוא גר עם אִמו בקומת הגג של בית יפה ברחוב הירשנברג, אבל  בשנים שקדמו למותה כבר התקשתה לטפס במדרגות וכמעט שלא יצאה מהבית. הנאצים הרגו את אחיותיה, הוריה ואחיה והיא נישאה לסמי טוב הלב כדי שלא להישאר לבדה. כך נולד שאול, שאולי הנחיל לה אכזבות רבות אבל היה שאר בשרה היחיד אחרי שסמי נפטר.

שאול היה תלמיד די בינוני בבית הספר היסודי, ותמיד עטה על פניו ארשת תמימה וקצת אדישה, ואיכשהו פסע בין הטיפות מבלי להירטב. פעם נפצע קצת בפניו בחצר בית הספר, האחות חבשה את פניו המדממות, וכשחזר לכיתה זכה מיד לכינוי "שאול בעל הצלקת". שאול לא מחה; הכינוי הזה בכל זאת האציל עליו איזה ייחוד, שלא היה לו מעולם. שאול בעל הצלקת האמיתי היה גיבור-על שכונתי, שחי בשכונת התקווה ולתקופה קצרה גם בכרם התימנים. האגדה המכוננת עליו סיפרה שפעם נגח בחמור והרג אותו. היכן התרחש הדבר, אי שם בשנות השלושים? תלוי את מי שואלים. אנשי בני יהודה דיברו על שכונת התקווה, אוהדי שמשון נשבעו שזה קרה בכרם ואנשי הכוח תל-אביב היו מוכנים להישבע שהזירה לנס הזה הייתה שכונת שפירא שלהם. שאול התלמיד שאל פעם את מכרו מצפון תל-אביב, שטען שמדובר רק באגדה אורבאנית: לא היה ולא נברא אלא משל היה. שאול קצת כעס. סיפור הרואי אחד בלבד היה קשור בשם הפרטי "שאול", ועתה מנסים להכחיש גם את זה.

בתוך זמן קצר הצלקת נעלמה, וגם הכינוי שניתן לו התאדה לשמי האביב. שאול הגיע איכשהו גם לבית הספר התיכון, השיג תעודת בגרות קצת אפרורית, והצבא שלח אותו לקצין העיר למכור כרטיסי קולנוע לחיילים. זו הייתה עליית מדרגה. חיילים שהגיעו מהשטח לחופשה קצרה התחננו לכרטיסים ושאול עשה כמיטב יכולתו למענם. הוא התרועע קצת עם ניצה, פקידה בלשכתו של הקצין ואפילו הלך איתה לסרטים. הוא השתגע על קולנוע וגם על ספרים. בספריות העירוניות כבר הכירו אותו. היה לו טעם משובח, והוא קרא את תומאס מאן, את פרנץ קפקא ואת לב טולסטוי וזכר פרקים שלמים בעל-פה. "עילוי לא מדופלם" קראה לו ניצה. היא העריצה אותו בסתר, אבל לא היו בו שום ניצוץ שיעיר את תשוקתה. אחרי הכול, היא גדלה בבית דתי ולכל היותר התירה לו למשש קצת את גופה, מבעד לבגדים.

מקץ כמה חודשים זנחה אותו. היא הכירה איזה צנחן בתור לכרטיסים בקצין העיר, ושאול קיבל ממנה במשרד רק פירורי מידע, שהעידו על כך שהצנחן קיבל ממנה הכול. שאול ציפה לכך אבל בכל זאת חלחלה ללבו קצת מרירות. "יכולת להיות קצת יותר יפה, כמו אבא שלך", אמרה לו אִמו. שאול נעלב אבל רק חייך. היא נהגה לעלוב בו לעתים תכופות, ולאו דווקא מתוך טוב-לב סלחני. ההערות המושחזות שלה, שלוו לעתים גם בעקיצות בשפת הלאדינו, ביטאו אכזבה גדולה מבנה שהיה רכרוכי מדי לטעמה. שאול לא האמין לה כאשר האיצה בו למצוא בחורה ולהתחתן. הוא ידע שהיא תתקשה מאוד להסתדר בלעדיו בקומת הגג, ובלי שכנוֹת מארץ הולדתה.

לימים הסתגל שאול גם לפקידוּת, וגם לשגרה שלא הציקה לו כלל. הוא קרא כל יום והרבה, ובדמיונו ראה ארצות זרות, מלחמות הרות גורל, וגם את הזוהמה והעוני בערים רבות באירופה. הוא אהב במיוחד את צ'ארלס דיקנס, ובדמיונו נסע מלונדון לפאריס בספינה ואז במרכבה כדי להציל אסירים פוליטיים מהגיליוטינה. העברית שבפיו הייתה משובחת ומדויקת, אבל זה רק האדיר את המוניטין שלו כ"תימהוני".

לעתים ראה את ניצה ברחוב, החליף עִמה כמה מילים אבל לא שאל אותה אם באמת נישאה לצנחן.

ערב אחד הלך להצגה ראשונה בקולנוע ציון, וליד הקופות פגש גבר לבוש הדר, בחליפה ובעניבה תואמת. האיש אמר לו שהוא מתפעל מאוד מאהבתו לקולנוע, הוא כבר מכיר אותו מביקוריו התכופים בציון, והציע לו עבודה נוספת כמחלק כרוזים לקראת הבחירות מטעם "הציונים הכלליים". שאול התפעם מהאיש והסכים מיד. הוא עבד קשה בשעות אחר הצהריים והערב, ואת הכרוזים שלו (שאותם לא קרא מעודו) קיבלו תושבי עירו באדישות אדיבה. איש לא שנא או אהב את הציוֹנים הכלליים שהיו חזקים בתל-אביב או ברמת גן, אבל לא בעירנו. אחרי שבועות אחדים הסתבר שמישהו הלשין על שאול. הוא זומן לחדרו של מנהל מחלקת המנגנון, ששאל אותו על קשיי הסתגלותו למִחשוב שנכפה עתה על המחלקה. שאול הודה שהוא מתקשה מאוד ופוּטר לאלתר. איש לא הזכיר את חלוקת הכרוזים, אבל אפילו אדם תמים כמו שאול הבין את הסיבה.

שאול קיבל פיצויים, הלך למשרד הפנים וחזר לשמו המקורי, לוי. הוא בילה את כל שעות היום בספריות, לעתים הגיח מהן והלך לקולנוע. כאשר נפטרה אִמו הוא התקשה מאוד לישון בביתו. אחרי הצגת הלילה בקולנוע (ההצגה השנייה, כך קראו לסרטים שהתחילו בתשע בערב) התחיל לישון ברחוב, ורק לעתים רחוקות הלך לביתו להתקלח. כאשר ניצה חלפה על פניו ברחוב ולא הכירה אותו הוא הבין שעליו לחזור הביתה. שם גם מת מסיבה לא ברורה, מקץ עשרה חודשים של הסתגרות מוחלטת. כמה מחבריו לשעבר מהעירייה ליוו אותו עד הקבר, והופתעו לראות את האישה היפה והמטופחת, שבכתה שם חרישית. הם אפילו דיברו עליה כמה ימים, עד שזִכרו של שאול לוי נמחה לגמרי מתודעתם.

• פורסם בכל העיר, 1 אפריל 2016

Share on Facebook