לפני זמן קצר ביליתי זמן איכות בספריית "יד בן-צבי" וקראתי במשך שעות ארוכות עיתונים ושבועונים משנות החמישים. הרמה הטכנית, האיורים והתמונות היו ירודים, המאמרים נוסחו בשפה מליצית וארכאית ועיתוני הממסד לא היו ביקורתיים די הצורך. פה ושם העליתי חיוך על השפתיים ונהניתי מהקוד הפנימי של הכתבים והעורכים, שהשתדלו לשמור על שפה נקייה אפילו במאמרים שדנו בנאצים. "ידיעות אחרונות" נחשב אז לצהוב ורודף סנסציות, אבל לעומת הגישה ההיסטרית והלאומנית של היום העיתון היה נקי ואפילו אנין דעת. בעיקר בלט היעדרם של הטיפשים. ההתבטאויות של כל הפוליטיקאים, אלה שאנחנו מסכימים איתם או דוחים אותם בכל לבנו, עסקו בענייני מדינה, חברה וכלכלה.
שער העיתון 'ידיעות אחרונות', 31/3/940 (מקור)
היום הגזענות מחלחלת מכל פינה, עברייני פֶּה מוּעדים, כמו רוב חברי הכנסת של הליכוד כולל שרים, מפזרים את הרעל הממאיר שלהם בכל אתר, וידוענים מענף הספרות או המסעדנוּת מנצלים את הבמה שניתנה להם כדי להוריד עוד יותר את רמת הדיון כמעט בכל הנושאים. קחו למשל את מר יונתן רושפלד, שף שהפך איכשהו לידוען, שעורר סערה בחוגים שמגיבים באורח שיטתי על כל שטות שאנשים כמוהו פולטים. רושפלד טען ש"מסעדה זה קצת כמו זונה. היא מזדקנת ואז היא פחות יפה, ואז יש לה חורים בשמלה, ואז הזמן עושה את שלו ואתה כבר לא רוצה לבוא אליה יותר".
בעיתונות של פעם לא היו מתייחסים לבעלי מסעדות מתוסכלים, והתואר "מסעדן" טרם הומצא. גם ספָּרי הצמרת לא היו מעצבי שיער, אלא חלק מהמעמד הבינוני התחתון, ציבור עמלנים לא מאורגן שלא זכה לכבוד רב בחוגים ציוניים-סוציאליסטיים, ששלטו אז בחברה ובמדינה. הסנוביזם של המעמד הפרולטארי המאורגן באיגודים מקצועיים היה אולי בוטה, אבל כך חסכו לנו הרבה דברי הבל המצוטטים בתקשורת ממש בכל יום. ראש עיריית ירושלים ניר ברקת קורא בגלוי לאוהדים מהמרכז להצטרף לתנועת הליכוד מהימין הקיצוני, ולא זוכה לשום תגובת גינוי מתומכיו הרבים מהשמאל הציוני בעירנו. דיברתי על כך עם כמה חברים ממרצ, וכולם אמרו שברקת הוא "טיפש" ולכן מנעו ממנו ביקורת חריפה. אני לא משוכנע שהביקורת הזו היא מוצדקת. ברקת גורם נזק רב, דווקא משום שהתעמולה שלו היא מתוחכמת. כאשר רפול (רפאל איתן המנוח) כינה את הפלסטינים "ג'וקים הכלואים בבקבוק" התעוררה שוב סערה בדרג השכונתי פלוס, אבל גם אז פטרו את רפול מעונש כלשהו בטענה שהוא "מטומטם". בהדרגה הרגילו את הציבור להתבהמות של פרנסיו, והוסיפו לה כיסוי הולך וגובר של סתם בני אדם שלא ניחנו בתבונה רבה במיוחד. הרבנים הוסיפו לתמונה העגומה הזאת נופך משלהם. מפַאתוות האוסרות על "גויים" לחיות בארצנו, ועד הטפות לסלחנות טוטאלית כלפי יהודים שרצחו ערבים. בדרך כלל הניסוח של דברי האיוולת האלה הוא די עילג, אבל אנחנו כבר לא צוחקים. הציבור החילוני מתחיל להבין שמאות אלפים מקשיבים לארס ההבלותי של הרבנים, ושיש לזה תוצאות לא רק בהתבטאויות ברחוב ובתקשורת, אלא גם בקלפי. הפיצול בקרב הסיעות הדתיות- לאומניות מהגוון הפשיסטי פוגע בהן שוב ושוב מבחינה אלקטוראלית, אבל לא הם עוד יאמצו אסטרטגיות פוליטיות יעילות יותר.
מצעד הטיפשות לובש צורה קצת אחרת ברשתות החברתיות. הבלוגים הם עוד חצי צרה, לעומת התגובות המכונות טוקבקים. רוב המגיבים הם לאומנים קיצונים, חלקם מנוערים מכל השכלה ותרבות, ולעתים הם מעוררים גלי צחוק בקרב הקוראים. אלא שלא הייתי מזלזל באף אדם. התגובות מבטאות במידה רבה הלכי רוח בדעת הקהל הישראלית, ומי שלא מפחד הוא כנראה אמיץ באופן מיוחד. רוחו של מאיר כהנא מרחפת מעל התבטאויות רבות. בעיקר הצליח הימין הקיצוני לכלול את "השמאלנים" בקבוצת השנואים שלו, שבראשם עומדים הערבים. גם כאן משמשים הטמטום והרשע בערבוביה. חלק מתחושת הניכור של רבים וטובים מהחברה הישראלית נובע משליטת הבּוּרות הפופוליסטית-לאומנית על חלקים רבים מדעת הקהל. מה שהיה פעם לא מקובל או לא תקין פוליטית, הפך עתה ללשון ביבים רווחת מאוד ובכל מקום.
כשקראתי את דברי ההסתה של השר יריב לוין נגד ארגוני זכויות האדם רטנתי בלגלוג ואפילו צחקתי. אחר כך קראתי אותם מצוטטים בהסכמה רבה באתרים ימניים וניטראליים. כאשר יוזף גבלס נשלח לברלין (1928) על ידי אדולף היטלר כדי לארגן את התעמולה הנאצית, גבלס רטן: "ברלין מלאה קומוניסטים, יהודים והומואים" הטיח בלשון הזהב הגסה שלו. היטלר כפה עליו לצאת לבירה, וגבלס הצליח להסית ואפילו לגרום לפוגרומים ולשריפת ספרים, עוד לפני שהנאצים עלו לשלטון בשנת 1933. ההסתה הימנית היא מסוכנת לא רק לדמוקרטיה, אלא לשלום הציבור. יגאל עמיר נולד ממנה, ויבואו בעקבותיו עוד אחרים.
הוולגאריות של הדיון הציבורי פוגעת בשמאל ובכוחות דמוקרטיים אחרים, ולא בימין. המפלגות הלאומניות, הדתיות והחילוניות, וגם מפלגות המרכז דואגות להטיח עלבונות בנציגים הערבים, ובכל מי שמעז לתמוך בהם. שליחי הימין והמרכז הלאומני בתקשורת האלקטרונית נוהגים במתנגדי שלטון אמיתיים בגסות ובגבהות לב. אם יאיר לפיד ובוז'י הרצוג הם "שמאל" הרי שהשיח הציבורי הופך לנואל. הטיפשות הכרוכה בעיוות המינוח היא גם דרך לסרס את ההתנגדות האמיתית לממשלה ולעומדים בראשה. אלה הם "טיפשים נגדנו ולא טיפשים לטובתנו", אם לנקוט במינוח של ולאדימיר איליץ' לנין.
ראשי התעמולה הערבית ודוברי החרם נגד ישראל אינם מתלוננים על צבא השוטים ששולט כיום במשרדי הממשלה. כל העסקנים שהכפישו את השמאל ואת המאבק לקיים את זכויות האדם משרתים שלא בטובתם את אויבי המדינה. מי צריך אויבים כאשר שֹרת התרבות שלנו מתגאה בכך שאיננה קוראת את צ'כוב, ושרים אחרים מביעים בגלוי את שמחתם לאיד אחרי פיגוע הדמים בבריסל. כפי שכתבתי כאן לפני שנים רבות, השנאה ל"גויים" תמיט עלינו אסון ותשמן את גלגלי החרם הכלכלי והתרבותי על ישראל. בזמנו היה אחמד שוקיירי, תעמלן בשירות הפלסטינים, אסון מהלך להסברה הערבית. הוא הסביר בגלוי, כמה שנים אחרי אושוויץ, שמטרתו היא גירוש כל היהודים והטבעתם בים. תעמלנים מקצועיים כמו משה שרת ואבא אבן, עטו על הצהרותיו כמוצאי שלל רב. אם זוהי המדיניות הרשמית של הערבים, חשבו אז באירופה, לא נוכל לתמוך בה כי האנושות לא תסבול עוד מסע לרצח מאורגן של היהודים. בשנים האחרונות נדדה רוחו של שוקיירי למסדרונות משרד החוץ הישראלי, לישיבות הממשלה ולמשכן הכנסת. אם לא נעצור אותה לא תהיה לנו תקומה.
- פורסם בכל העיר, 8 אפריל 2016
גבלס ושוקיירי מגחכים מהמקום בו הם נמצאים .
דע את המשוגע…
הם יבואו תיכף ויגידו שהכל עניין יחסי ושהטיפשים אינם באמת טיפשים אלא שהם רק חושבים אחרת ("סולם ערכים שונה") ולכן אינם ראויים להקרא כאן כטיפשים אלא דווקא אלה הנחרדים מן המצב הם הטיפשים… מדובר בטקטיקה תעמולתית בזויה, שנשמעה עשרות שנים, והצליחה במרוצת הזמן לרכוש לה מאמינים גדולים ברובו של הציבור. עובדה מדעית היא שהנטייה הטבעית של מרבית בני האדם היא אל הזבל, השגעון והטיפשות-שם טמון כיף וריגוש גדול. בכדי להפחית את הסיכוי שבני האדם יתפלשו עד צוואר במעיינות השגעון והרוע נדרש מפעל חינוכי-תרבותי (חברתי, משפחתי) שיציע לציבור מגיל צעיר אלטרנטיבות וגם דוגמה אישית ממקור בעל השפעה. אולם כשלאורך זמן אין בנמצא מאמץ בכיוון זה (כי כל המאמצים הולכים לצבא, לעבודת אלילים, לקורבנות, לנעלות) אז הטוב אשר בבני האדם בעצם עובר הזנחה, או הזנחה פושעת, והסחף הטבעי אל הזבל תופס תאוצה. כך אדם נאלץ להסיק שקבוצה שלימה לבסוף השתגעה זאת משום שהטיפשות כבר אינה טיפשות, הרוע כבר אינו רוע, והפשע אינו ממש פשע. שימו לב שבשביל המשוגעים הרבים "הכל יחסי" ולמעשה המצב ס-ב-ב-ה…זהו סימפטום חשוב בשגעון.
בשביל לתרום לדיון בקרב קוראי "כל העיר" לא מספיק שתגיד שלפיד והרצוג הם לא שמאל, עליך לנסות לתת הגדרה משלך לשמאל. שמאל זה מר"צ? לדעתי לא. שמאל זה אורי אבנרי? לדעתי לא, בעיניי שמאל זה קודם-כל סוציאליזם, התחרותיות הקפיטליסטית לא מאפשרת סולידריות. זכותך לחשוב אחרת, אבל אם אתה משתמש במושגים האלה שמאל וימין אז חובתך לכתוב מה אתה חושב.
http://www.israblog.co.il/98991
אחמד שוקיירי, תעמלן בשירות הפלסטינים, אסון מהלך להסברה הערבית. הוא הסביר בגלוי, כמה שנים אחרי אושוויץ, שמטרתו היא גירוש כל היהודים והטבעתם בים. לא רק אחרי אושוויץ אלה גם בימי ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים . אני זוכר את נאומי ההפחדה של קול הרעם מקהיר. מכובדי חיים דבר לא השתנה גם היום כאשר אתה שומע ורואה את תעמלוני הרשות הפלסטינאית בשפה הערבית . הסגנון אותו סגנון הרי היהודי חזירים בני חזירים ומצווה להרוג אותם ואת זה מלמדים ומצגים בפני הילדים הקטנים בתקשורת ובחינוך הפלסטינאי . רוח של אחמד שוקיירי עדין מרחפת אצל אנשי הרשות הפלסטינאית ברמאללה ובעזה .