השאלה הזאת איננה מוזרה כל כך. קריאה נרחבת של עיתונים ואתרים חברתיים מניבה מסקנות בלתי צפויות: אנשי הימין דואגים בדיוק כמונו, ואולי אפילו יותר. תוך כדי שהם ממיטים עלינו אסון בלתי הפיך, גם הם מקוננים על מר גורלם. אולי גרסה חדשה, תמוהה משהו, של "יורים ובוכים" מבית מדרשו של השמאל הציוני ז"ל.

מנחם בגין, מנהיג אחוז בפחד השלטון

כבר בשנת המהפך הגדול, 1977, היה מנהיג הליכוד מנחם בגין אחוז בפחד השלטון. לכן מינה מפא"יניקים כמו משה דיין (שר החוץ) ועזר וייצמן (שר הביטחון) לתפקידי מפתח בממשלתו הראשונה. הליברלים בליכוד (כולם ציונים כלליים) נועדו אף הם לרכך את הפחד ברחבי העולם מפני בגין ואנשיו שהייתה להם זיקה טרוריסטית כזו או אחרת עד שהבריטים עזבו את הארץ בשנת 1948. גם אחרי 1977 ראו בגין ואנשיו את תנועת העבודה ככוח השולט בכלכלה ובביטחון. את הלקח המאלף מוועדת הקלפי בצפון העיר בעיצומו של המהפך הגדול לא אשכח לעולם: נשלחתי לספירת הקולות מטעם של"י (לא קיבלנו שם אפילו קול אחד!) ויו"ר הוועדה היה איש ליכוד שעבד שנים רבות בשירות התעסוקה. כאשר היו"ר הבין, שגם המערך זכה שם רק בחמישה קולות במקום שמונים בפעם הקודמת, הוא הבין שבגין עולה לשלטון. איש האצ"ל הוותיק היה חיוור כמו סיד ובקושי הצליח לתפקד. כל חייו פעל תחת שלטון מפא"י, גם במקום עבודתו, והוא לא היה מסוגל להכיל את נצחון הליכוד. הדפוס שאליו הורגל תמיד עמד להשתנות באורח דראסטי. בפעם הראשונה מאז שעמד על דעתו הוא ניצב בפני הבלתי נודע, ולא היה מסוגל לחגוג, אפילו למראית עין.

התסמונת הזו דהתה במידה ידועה אחרי שנים רבות של שלטון אויבי תנועת העבודה, אבל היא עדיין מקננת בתת-התודעה. למזלו של הליכוד קיימות עתה שתי תופעות המחזקות את שלטונו: קם דור חדש שלא ידע את דוד בן-גוריון, את לוי אשכול ואת גולדה מאיר, ואנשים כמו יריב לוין או אופיר אקוניס אינם חוששים עוד מתנועת העבודה; אנשי מפלגת העבודה עצמם נטשו את כל דגליהם הרעיוניים ואינם מאיימים כלל על ההתנחלויות או על הכלכלה הניאו-ליברלית. בוז'י הרצוג איננו מטיל פחד על תומכי הליכוד, לכל היותר הם רואים בו מטרד קל ולחילופין שותף נוח מאוד בעתיד. עם זאת, גם בוחרי ביבי נתניהו אינם מזדהים תמיד עם עמדותיו. בעבר תמכו רוב הישראלים בהסכמי אוסלו, וניכרה בחוגי הימין החילוני גם הסתייגות מהמדיניות כלפי איראן. הבורגני הממוצע איננו רוצה בהתנגשות אינטרסים עם ארצות הברית ובהחלט חושש מתוצאות אפשריות של הפצצה מאסיבית באיראן. הדתיים הלאומנים ותומכי ההתנחלויות פחות רגישים לדעת הקהל העולמית, ומאמינים שאמונתם תגן עליהם גם מתוצאותיה של מלחמה חסרת שחר; הציבור הגדול שתומך במחנה הציוני וביאיר לפיד אינו מגלה שום אהדה לערבים או לנציגיהם בכנסת, אבל מתחלחל מעצם המחשבה שלא יוכל לבקר במדינות מערב אירופה או שעסקיו ברחבי העולם ייפגעו.

נוצר כאן טיפוס חדש של בוחרים, שמחפשים חיים טובים במדינה המנהלת מדיניות ביטחונית נוקשה אבל דיפלומטיה גמישה, לפחות למראית עין. אנשי הימין הקיצוני מתייחסים בבוז מוחלט למתונים תומכי נתניהו אבל מבינים שהם הבטן הרכה של הציבור האזרחי הרחב. כך נוצר כאן רוב אימפוטנטי שכולל את הימין החילוני ואת המרכז הלאומני שאיננו מסוגל לממש את דעותיו במסגרת הפוליטית הקיימת. גם המושג שנקטתי כאן, "דעותיו", הוא קצת מעורפל. לשאוף במשך שנים, כמעט דורות, לבצע מדיניות של נישול ושל התנחלות מבלי להיענש על כך? זהו הימור, שאין לו סיכוי להניב רווחים לטווח ארוך.

הראייה הצרה והחנוונית של הרוב השקט תאפשר לפשיזם לחדור לכל זרועות הרשות המבצעת, לרדוף את הערבים ואת כל הדבקים בדמוקרטיה ליברלית, ולהפוך אותנו למדינה שנואה בכל העולם. הציבור הליברלי משלם מס שפתיים, מחפש בנרות את ההבדל בין לפיד והרצוג מצד אחד לבין הנהגת הליכוד מהצד האחר, ונמנע מהבעת תמיכה בעמדות החברתיות של האזרחים הערבים. כך הוא מבודד את עצמו מכל יסוד מהפכני החברה הישראלית, ומונע כל סיכוי לשינוי. התסכול של הליברלים בעיני עצמם מביא אותם להתבטאויות חריפות כלפי ראש הממשלה וכלפי אשתו, שרה נתניהו. האנרגיה שמתבזבזת על מסע ההכפשות הזה (שהוא לעתים מוצדק כשלעצמו) מתכלה לשווא, כיוון שבאופוזיציה רק מתי מעט מסוגלים להציג בעיני הציבור חלופה מדינית מתקבלת על הדעת. כל זמן שבמחנה הציוני וביש עתיד תימשך ההתנגדות להקמת קואליציות עם נציגי האזרחים הערבים, ימשיכו נתניהו ואנשיו להסית נגד האופוזיציה באין מכלים.

הקשר העבות שנוצר כאן איננו ניתן להתרה באִבחת חרב, כפי שקרה לקשר הגורדי המיתולוגי. שאלת הזמן כאן היא מכריעה. האם יתעשתו מתנגדי הממשלה מכל גווני הקשת ויבינו שעליהם לאמץ מדיניות חדשה, מציאותית יותר, שתחלחל לליבותיהם של מאות אלפי ישראלים שיחפשו מנהיגים שמתאימים לגישה הפוליטית שלהם? קשה להאמין שזה יקרה בעוד מועד. לכן יש להניח שכולנו נעבור תקופות של סבל וייאוש, לפני שיגיע המפנה המיוחל. קשה למנוע התפתחויות היסטוריות שכן רוב בני האדם רואים רק את ההווה וגם זה לא תמיד. אנשי הימין מפחדים מתוצאות המדיניות שבה חלקם דוגלים, אבל דוחים את כל החלופות השפויות. הסבל הממושך הוא חלק מההיסטוריה הרבה יותר מאשר תקופות השלווה הקצרות.

נתניהו נהנה עתה מבלעדיותו בשטח. בחלל הריק מסתובבים כמה דוברי מפלגות ואולי גם פרשנים ומעצבי דעת הקהל שמתנגדים לראש הממשלה ולמדיניותו. רבים בתקשורת תמכו בעבר במפלגת העבודה ועתה מאסו בה לחלוטין. גם הם לא מוצאים חלופה מתאימה. בעד מי יצביעו נחום ברנע, עקיבא אלדר או ארי שביט? האם זה חשוב בכלל? רק אם זה באמת משפיע על אלפי קוראים וצופים במדינה. קשה להאמין בכך. דווקא מתקבל על הדעת כי יהיו כאלה שיתמכו בקלפי במפלגה שהם סולדים ממנה בכל ישותם.

אנשי הימין החילוני שפופים וחשדניים מאוד כלפי הממשלה שבעדה הצביעו; הימין  נהנה מתמיכתם של אנשים שלהם הוא בז בכל לבו. הציביליזציה הציונית הפכה את חייהם של כל הישראלים לסיוט, גם משום שרבים בתוכנו מסרבים לקבל את האזרחים הערבים לקטגוריה של "ישראלים". לכן נושבת כאן רוח נכאים וייאוש גובר והולך. הרחמים העצמיים גורמים לנו נזק, משתקים את יכולת התגובה והפעולה שלנו. הלוואי שיכולנו להקים מחלקת הסברה לנוער ולילדים שתוציא לאור ספרים חדשים והפקות הומניסטיות בתיאטרון ובקולנוע. הדרכים הקצרות נחסמו והדרך תהיה קשה.

• פורסם בכל העיר, 15 אפריל 2016

Share on Facebook