בין כליאה לכליאה יוצא לי לבלות בין כמה ימים לכמה שעות בבית. אין על החופש הזה בעולם. איזה ניגוד, יום אחד את בכלא ולמחרת את חופשייה לגמרי, אבל אז את חוזרת שוב. הכל מקבל כל כך הרבה משמעות – אני רוצה להספיק הכל, לראות את כולם, לאכול טוב, לישון טוב ולהיטען מחדש באנרגיות לקראת הכליאה הבאה. כך היה בכל פעם, בין אם במפגשי משפחה או בפגישות עם חברים – אני מתמלאת שמחה מכל התמיכה שאני מקבלת.
קמינר: "להתגייס לצבא זו החלטה בעלת משמעות פוליטית" (מקור)
בפעם האחרונה שהייתי בבית פגשתי במקרה כמה חברי ילדות. אנשים שלמדתי אתם תשע שנים, ביסודי ובחטיבה. היינו חברים ממש טובים, גדלנו יחד. אנחנו לא ממש בקשר הדוק, אבל בקשר אוהב, יחסים טובים, בכל זאת אנשים שאת פוגשת כמעט כל שבוע בשדרה.
אז ניגשתי אליהם, בשמחה, בלי לחשוב, להגיד שלום, לתת חיבוק. ולראשונה בחיי בנאדם הפנה לי כתף, כמעט כאילו הוא לא זיהה אותי בכלל. השני דיבר בנימוס, כמה מלים, והתחמק. בהתחלה לא הבנתי. הייתי כל כך מופתעת ומבולבלת, אבל אחרי כמה דקות הובהר לי שההתנהגות הזאת נובעת מחוסר הסכמה עם הסירוב שלי.
באותו ערב מאוד נפגעתי, אבל אחרי שעברתי את זה אני עדיין תוהה, מנסה להבין: מה במה שאני עושה כל כך מרגיז אנשים?
אני לא מיתממת, ידעתי שאנשים יתרגזו ורציתי לעורר את השיח, אבל לא חשבתי שאנשים שמכירים אותי אישית יושפעו כך. גם מההתלהמויות והקללות בפייסבוק למדתי מזמן להתעלם. אבל במחשבה שנייה, עדיין מסקרן אותי לדעת מה הוא הדבר הזה שהכי מעצבן. הרי אם הייתי "סותמת את הפה" והולכת לעשות שירות לאומי בשקט, כנראה לא הייתי "מפסידה" את החברים האלו וגם לא "זוכה" לכל הקללות הרבות.
אז מה זה? הביקורת שלי על הממשלה וההתנהלות שלה? השימוש במלה כיבוש? השיח על השלום האפשרי? התזכורת לזכויות אדם בסיסיות שנפגעות פה? הקשר לדמוקרטיה? למניעת הטרור ולא לסיכולו? לביטחון? או כמובן הביקורת על המוסד הקדוש שלנו, הצבא?
אני חושבת שהדבר שהכי מעצבן הוא דווקא הקישור בין פוליטיקה לגיוס. הרי את הדברים האחרים הרבה אנשים חושבים ואומרים, וגם אני כבר אמרתי. ואנשים הסכימו או לא הסכימו אתי, התווכחו, רבו, צעקו או בחרו לא להיכנס לדיון. אבל אף פעם לא סובבו לי כתף. ברגע שאני "פוגעת" בנייטרליות של הצבא, מסתבר שזה קו אדום.
ואם זה באמת הדבר הכי מעצבן אז זה בסדר, כי אני חושבת שזו היתה הסיבה הכי גדולה שבגללה היה לי חשוב לעשות דווקא את הצעד הזה. כי להתגייס לצבא זו החלטה בעלת משמעות פוליטית. אבל כולם שוכחים (או בוחרים לשכוח) שזו החלטה וגם שוכחים שהיא מאוד פוליטית.
ההחלטה לשתף פעולה, לתרום את חלקי, הקטן והשולי או הגדול והמשמעותי למפעל הכיבוש – היא החלטה פוליטית. ההחלטה לקחת חלק במפעל ההתנחלויות וההגנה עליהן ובשימור המצב כמו שהוא – גרוע, מלא ב"גלי טרור" ומבצעים ו"טפטופים" ומלחמות – היא החלטה פוליטית. להחליט להיות חלק מהדיכוי ומההשפלה שעובר העם הפלסטיני, אבל גם לשכוח אותו (גם את הדיכוי וגם את העם) – היא החלטה פוליטית.
חשוב להבין גם מדוע ההחלטה הזו פוליטית גם ברמה אישית יותר. כי היא החלטה לתת לצבא לחנך אותנו. לעבור את ההכשרות וההסברים, לשמוע את הנרטיב הספציפי הזה. לבחור במסלול שמציג אוכלוסייה שלמה, אולי במפגש היחיד אתה, אולי במפגש הראשון אתה, כאויב מוחלט ואחיד. לראות אותה רק מבעד לקנה הרובה ולהשאיר את הטעם הזה בפה. לקבל בהיגיון מוחלט שכולם צריכים לדעת לירות בנשק. להיות חלק מהשיח שמפלה בערך חיי אדם באופן כל כך קיצוני ומפחיד, במיוחד היום.
כשאנחנו נכנסים למערכת הזו, אנחנו מקבלים את הנחת היסוד שהצבא הוא ביטחון.
אבל אולי לא?
- פורסם בבלוג של תאיר קמינר באתר הארץ
בכלא צבאי לומדים על הכיבוש. תאיר קמינר למדה ששטיפת המוח שעוברים הצעירים היא כה נוראה, שאפילו חבריה ללימודים מפנים לה את גבם. זה מה שמבדיל את רוב צעירינו — שמשרתים את הכיבוש — מבני גילם בעולם. טוב שתאיר מאירה — ומצליחה למרות מסע העינויים שצבא ההגנה על ההתנחבלויות מעביר אותה לשמור על שפיותה. ועוד הערה: נראה שמערכת ״הארץ״ בחרה לקצץ את הבלוג שלה. חבל.
הרי הפוליטיקאים אומרים אסור להכניס פוליטיקה לצה"ל ומה שאת עשית הכנסת פוליטיקה לצה"ל בצה"ל משרתים מכל גוני הקשת הפוליטית ואני מאמין שגם הרבה חיילים בעלי דעות כמו שלך נמצאים בכל דרגי הלחימה הקרבים אבל ברגע שלבשו מדים השאירו את הפוליטיקה בבית כשיסיימו את השרות יכלו להגיד כל מה שעל ליבם [ראי שוברים שתיקה]אני שוב כותב יכולת לשרת בתור משקית ת"ש [עזרה לחיילים] או חובשת אבל את הפכת את השרות בצה"ל למלחמה פוליטית ואת מתפלא על הכתף הקרה שקיבלת מחבריך אני לא מתפלא מי שבוחר לברוח ממערכה זו תגובה טבעית של מי שתורם/ נלחם צה"ל הוא צבא הגנה שנכפתו עליו מלחמות כולל מלחמת ששת הימים שבעקבותיה נוצר " הכיבוש" את הטענות נגד הכיבוש את צריכה להפנות למדינות ערב שהחליטו לחסל את הישות הציונית ערב מלחמת ששת הימים
אתה טועה, ואתה טועה בגדול, אבל ממש בגדול.
אנג'לו איידן במה אני טועה ?
דברי סגן הרמטכ״ל מוכיחים את צדקת דרכה של תאיר קמינר. תאיר איבחנה את האמת! ** היא אסורה כי אמרה אמת על צבא הכיבוש, והסיקה את מסקנתה הרבה לפני שסגן הרמטכ״ל השמיע את אזהרתו על התהליכים שקורים בצבא. *** הבעיה של הצבא היא שתאיר קמינר דוברת אמת, והבעיה של צבא הגנת ההתנחבלויות היא שהוא מפחד מ ה א מ ת ! **** אין כיבוש מוסרי! כזה גם לא היה בשום מקום בעולם. ***** נגד הגזל התריעו כבר נביאי ישראל, החל בסיפור כֶּרֶם נָבוֹת, (ראה מלכים א, יא). ****** כאשר למשמיעי הביקורת (המתונה) מצטרף גם סגן הרמטכ״ל, אלוף יאיר גולן שמזהיר מפני "ניצנים של הרס עצמי בדרך להידרדרות מוסרית". וההוכחה לצדקת דברי סגן הרמטכ״ל: לא עבר יום והמתחזה ליהודי דתי, נפתלי בנט פתח ג׳ורה נגד גולן וכתב: "סגן הרמטכ"ל שגה. ועליו לתקן מיד". . . ואליו הצטרף היום גם דו״צ-הפוץ שפירסם הודאה/הודעה ״בשם אלוף יאיר גולן״ כאילו האלוף חוזר בו. . .
חזקי ואמצי במאבק מול המפלצתיות. המיפלצת חזקה אך המיפלצת הפושעת בלחץ ואט אט מתמוטטת. כעת המיפלצת שוברת שיאים חדשים של טימטום השכל: המיפלצת המגוזענת בתבל יוצאת ללמד את הלייבור בבריטניה לקח ושיעור בהתמודדות עם גזענות ("אנטישמיות" שלא קיימת). מר הרצל היקר, אפשר להיות די בטוחים שבליבך אתה בעצם ידעת שיצרת מיפלצת לתפארת. ואם איכשהו לא ידעת – אז עכשיו אתה יודע.
המשמעות הפוליטית של התנועה הציונית והזרוע המבצעת שלה, צה"ל, היא אכן מה שתואר בכתבה על ידי תאיר. קולוניאליזם. זו המשמעות עבור הפלסטינים. אולם הסיבה הפוליטית-רגשית של בני נוער להתגייס לצבא היא אינה הזדהות מודעת ופוליטית-מנוסחת עם התנועה או מטרותיה. הסיבות מגוונות, עמוקות ורגשיות – רצון להשתלב בקבוצת השווים, לזכות בהון חברתי, לעמוד בצפיות של החברה או של המשפחה, לממש איזו תפיסת טוב עמוקה שהוטמעה באמצעות תהליכי חברות, וכו'. חובת ההוכחה אל מול החברה גדלה ככל שאתה מצוי בעמדה חברתית מדוכאת וחלשה יותר.
המשמעות של הסירוב של תאיר, גם הוא נמדד במונחים רגשיים דומים – כמו משפחתה, חוויות ילדות שמאליות, חינוך אנטי-צבאי, ציפיות ולחצים שונים ובקיצור – המטען הרגשי שלה.
המטען הרגשי של תאיר מתאפשר מהיותה בעלת כוח בחברה. היכולת שלה לסרב לטקס החניכה החברתי לא נובע מגדלות נפש, או מוסריות יתר כפי שהיא מציגה זאת, אלא ממסגרות תמיכה שיש לה ואין לאחרים, כמו משפחה והון כלכלי וסימבולי.
כל אדם מושפע מהוריו ומהסביב בה הוא גדל. אך לומר שתאיר היא "בעלת כוח בחברה" זה שטות. תאיר מסרבת לשרת בצבא הכיבוש — וזה נובע מהכרתה המוסרית — המשכנעת — שהכיבוש הוא הדבר הכי לא-מוסרי שמדינת ישראל מציעה לצעירים כפתרון לבעיותיה. סרבנות ממשלת נתניהו לעשיית שלום צודק — ולסיום הסכסוך הארול — רק מוסיפה עוד נדבך להבנתה.