במשך עשרות שנים היה רובה של התקשורת הישראלית בצד של משרד האוצר. חוסר היציבות המקרו כלכלית – אינפלציה ללא שליטה ושיעור אבטלה גבוה הכרוכים עם גירעון ממשלתי – גרמו לתחושה שהדרג הפוליטי נוהג בחוסר אחריות, בעוד שמשרד האוצר דואג לכלכלה. כך, נוצר מצב שבו, לפחות בתקשורת, שר אוצר שפעל בעצת פקידיו – הלכאורה מקצועיים – נחשב עילוי.
הביטוי האחרון של המצב הזה היה כאשר בנימין נתניהו כיהן כשר אוצר בממשלת אריאל שרון. אמנם המצב המקרו כלכלי לא היה באמת גרוע אבל התקשורת הכלכלית אהבה שר אוצר שהולך כאסח. זאת על אף שנתניהו עצמו, כאיש פוליטי, לא זכה לאהדה. אבל "גזירות" – מילה מתועבת לתיאור כל העלאה של אחוז במע"מ – היו אהובות על התקשורת, חבורה של כותבים ושדרים מהמעמד הבינוני העליון.
"הארץ" סמן ימני
מי שהצטיין בביקורת גם באותם ימים היה עיתון "הארץ". העיתון היה נאמן למורשת יוצרו: מתינות-יוניות מדינית וימין קיצוני כלכלי. ולכן כל עוד היו מועצות ייצור בחקלאות, מכס על מוצרים, רישיון ממשלתי לפתוח בית מרקחת וגידול בהוצאה הממשלתית – הכלכלה היתה על הפנים (עם זאת העיתון נתן טור לאריה כספי – עיתונאי כלכלי ואבוי – "חברתי"). ברוך בר, אברהם שוויצר, שמשון ארליך, אברהם טל ועוד היו מלכי השכונה. ממשיכם בעמדה הוא נחמיה שטרסלר – השריד האחרון בעיתון לעמדות שבעולם מכונות ניאו-ליברליות. ואז הגיע גיא רולניק.
גיא רולניק ב'כנס שדרות לחברה' במכללה האקדמית ספיר, 2015 (מקור)
לימים שינה עמדה, ובמקום עמדות ימניות מוכרות החל רולניק להטיף נגד ריכוזיות. העיתון המתחרה, "גלובס", החליט להיות נגד האנטי-ריכוזיות. כלומר בעד הטייקונים. לא באמת מפליא כאשר מדובר בעיתון בבעלות אליעזר פישמן שהיה אחד מחמשת הטייקונים (טייקון ישראלי הוא מי שבצמוד לנכסיו יש חוב של יותר ממיליארד שקל) הגדולים של כלכלת ישראל.
הקטטות בין "דה מרקר" (רולניק) ו"גלובס" לא ממש מעניינות. מה שמעניין הוא מה שקרה ב"הארץ/דה מרקר". למעט שטרסלר ששמר על קו ימני כל שאר הכותבים בעיתון התייצבו מאחורי המרת הדת של רולניק שגילה כי הבעיה העיקרית של כלכלת ישראל היא הריכוזיות.
או, בלשון יותר פיקנטית – הון שלטון. רולניק וחבריו תארו עולם כלכלי, ייחודי לישראל, שבו קבוצה קטנה של תאגידים כלכליים הנשלטים בידי קבוצה קטנה של טייקונים מסדרים לעצמם חיים נוחים באמצעות לוביסטים, יחסי קירבה עם קבוצה גדולה של פוליטיקאים, בר מצוות, יאכטות. שחיתות פוליטית-תאגידית שפשתה בישראל.
אז מה עושים?
וכך יצא "דה מרקר" לקרבות על פרוק פירמידות התאגידים. האבא של הטייקונים דאז, נוחי דנקנר, היה היעד לחיצים. הוא הגיב בחרם מודעות מה שהוכיח כי תזת הריכוזיות נכונה. עובדה. אחד הפתרונות המבורכים בעיני חבורת רולניק הוא "ביטול מכסי מגן". למה יש בישראל יוקר מחיה מופרז? לא ממש מדויק, אבל מילא. בגלל שיש רק רשתות שיווק ספורות ובגלל המכס על היבוא וגם בגלל מונופול הכשרות. תבטלו את אלה – והכל יהיה בסדר.
אתנחתא למדע הכלכלה: בבתי הספר לכלכלה מלמדים שיש מצב הנקרא "תחרות משוכללת". זה מצב שבו יש הרבה יצרנים לכל מוצר כך שאף יצרן לא יכול להשפיע על מחיר המוצר. יש כניסה חופשית של יצרנים. אין מונופולים, כמובן. הממשלה לא מפריעה כי כך לימדנו אדם סמית על יתרונות היד הנעלמה. גם זה לא ממש מדויק, אבל מילא. ה"שווקים" יודעים מה נכון ומתנהגים בהתאם וזה מסכם במשפטים ספורים את דברי הטיפשות שבעבורם בוגר כלכלה משלם 30,000 שקל, והממשלה מסבסדת בעוד 50,000 שקל.
היבוא לישראל הוא בסביבות 25 מיליארד שקל לחודש. זה שווה לבערך שליש מההכנסה הלאומית החודשית. אחרי כל ההתלהמות מייצוא ההיי טק הישראלי והכימיקלים והנשק, כאשר עוסקים בסחורות – ישראל גרעונית להחריד. רוב הצריכה של ישראלים היא ממוצרי יבוא במישרין או בעקיפין. לכן, אליבא דרולניק ושותפיו, פתיחת היבוא היא חגיגה כלכלית ענקית.
לייבא קוקה קולה מפלסטין
למעט כמה מוצרי מזון טריים כמו ירקות, פירות גבינות ובשר היבוא פתוח לחלוטין. ואם רק נייבא ביצים מתורכיה (בלי סלמונלה, בבקשה) היוקר פה ידעך. זו, על כל פנים, התמונה שמקבלים קוראי "הארץ". עד שהגיעה גלית בן נאים – כלכלנית במשרד האוצר.
בן נאים מצאה מה שכל אדם נורמלי יודע (למעט מערכת "דה מרקר"): הריכוזיות אינה רק נגע פנימי. היא קיימת גם ביבוא. בעצם יותר: היבוא ריכוזי הרבה יותר, מה שבהחלט הגיוני. למי יש יכולת לייבא פסטה שתתחרה באסם? למי יש עניין לשלוט בשוק יבוא הפסטה? נכון, לאסם בעצמו. ומי שולט באסם? תאגיד נסטלה הבינלאומי. ומי מייבא את מוצרי נסטלה? כמו גם את הנספרסו שמשווק ג'ורג' קלוני? התשובה ברורה.
ואת הסיפור הזה בענף הבשמים והטואלט תארה בן נאים. וב"דה מרקר" שוד ושבר. תחשבו על זה: נניח שאין מכס על יוגורט. ואתם קמים בבוקר ורוצים לייבא יוגורט של מולר. אבל אבוי, יש למוזי ורטהיים, טייקון מקומי והבעלים של טרה, זיכיון על זה. תרצו דנונה? תרצו אקטיביה? תנסו, נניח, לייבא קוקה קולה מחו"ל. אין מכס, אין ציפורים ואין מכשולים שהממשלה מציבה. תצליחו? בחצי הלילה בצאת הכוכבים. אף אחד לא ימכור לכם את המשקה. גם לא המפעל הפלסטיני באל בירה, למרות שחוסכים הוצאות הובלה. למה?
'דה מרקר' חוזר למקורות
כי ריכוזיות אינה המצאה ישראלית היא ההוויה הכלכלית הכלל עולמית. ההוויה הכלכלית אינה ה"תחרות המשוכללת" שפרופסור בולשיט מאוניברסיטת תל אביב מרביץ בתלמידיו. התחרות הזו היא פנטזיה. חמודה, מתוקה, יפה, מתמטית, הגיונית ומקדמת בסולם הדרגות. יש לה רק בעיה אחת: אין לה כל קשר לחיים הממשיים.
אז אחרי ש"הארץ" נחשף לחיים הממשיים עולה השאלה מה יגידו מתנגדי הריכוזיות במערכת ה"דה מרקר". לשבחו של שטרסלר אפשר לומר שהוא יתעלם באלגנטיות. החיים הרבה פחות מעניינים מהפנטזיה. אבל רולניק, פרץ, ארלוזורוב וחבריהם? הם בצרה צרורה.
עושה רושם שהם לא לומדים דבר: הם המתנגדים הכי חריפים לחוק הגבלת שכר הבכירים – תוצר מובהק של ריכוזיות שסופה רווחי יתר בידי מעטים. ה"תחרות המשוכללת" כידוע מסדרת את זה באופן אופטימלי. עובדה אין בארץ אפילו אחד ששכרו החודשי הוא יותר מ-15 מיליון שקל.
- פורסם בבלוג של גדעון עשת
בן דודי הוא פרופסור לכלכלה, בתל-אביב וגם בארה״ב. כמומחה לקלקלה הוא נוהג לקרוע לגזרים כל נייר עבודה (שמגיש לו סטודנט) שאורכו עולה על A4 אחד
בעיקרון אני מסכים עם המאמר, אבל נראה לי שגדעון עשת קצת הגזים: למשל, יש בעולם יצרני פסטה שאינם נשלטים בידי נסטלה. לעניין המכס – במדינת ישראל המכסים באמת גבוהים יחסית, ונעים בין 0 ל-150 אחוז, לפי המדינה וסוג הסחורה. ישראל היא גם אחת המדינות היחידות שיש לה רק הסכמי הפחתת מכסים, אבל אין אף הסכם על ביטול מכסים מוחלט עם אף מדינה אחרת (יש רק עם הרשות הפלסטינית).
אז מה. מועצות היצור החקלאיות אינן תורמות ליוקר המחיה? מכון התקנים הישראלי, שלא מקבל את קביעות מכונים תקנים בחו"ל, אינו תורם ליוקר המחיה? ואם נלך לדוגמה החשובה והמובהקת- האם רשות המקרקעין אינה תורמת ליוקר הדיור? אם היה ניתן לרכוש אדמות פרטיות בשוק חופשי מחירי הדיור לא היו גבוהים מזה של אירופה המערבית. עזרה זוהר כבר כתב על זה ספר בשנת 1974- בצבת המשטר. כלומר מדובר בריכוזיות של המדינה.
זה שמחלת הריכוזיות היא לא רק בתוככי ישראל אלא נגע עולמי אינו באחריותו של רולניק שמנסה לתאר את המצב ולהציע דרכים לריפויו