לאחרונה פורסם הכרך השני של האוטוביוגרפיה  של אורי אבנרי – אופטימי (הוצאת ידיעות אחרונות, 2016, 557 עמ'). לא קל להעריך אוטוביוגרפיה של אדם שהוציא לא מעט ספרים על דרכו הציבורית ובהם: "מלחמת היום השביעי" (1969), "אויבי, אחי" (1989), "לנין לא גר כאן יותר" (1992), והכרך הקודם של "אופטימי" (2014).יש בהכרח חזרות לא מעטות, גם ביחס לכרך הקודם של הספר, אבל בכל זאת מדובר בספר קריא מאוד, מעניין ושיש בו הרבה מידע פוליטי ואישי (וגם רכילות) מאז אמצע שנות השישים של המאה הקודמת.

אורי אבנרי ויאסר ערפאת, 1982 (מקור)

אקדים ואציין שהקטעים שבו הוא כותב על רעייתו רחל  (זוגיות של 58 שנים), הם הקטעים המרגשים והטובים ביותר בספר. בהם הוא משלב רומנטיקה והומור ומתחת למי שמכונה "אדם חסר רגשות", מתגלה בן זוג שאהב את בת זוגתו. למשל, הקטע הבא: "לפני כמה שנים עשה מפיק בשם יאיר לב סרט עליי. זה היה סרט טוב, אך הוא לא מצא חן בעיניי, מפני שהמפיק חיפש נקודות אישיות, ולא התעניין במפעל הפוליטי, שהוא תוכן חיי. לב שמע שבאחד הראיונות ספרתי שמעולם לא אמרתי לרחל 'אני אוהב אותך'. ואכן, שלוש המילים האלה נראות בעייני כשיא הקיטש, מילים חלולות שאיבדו כל משמעות מרוב השימוש בהן בסרטים אמריקאים. המפיק ביקש באופן כפיתי לשמוע מפי רחל שהמילים האלה חסרו לה. כאשר קיבלנו את 'פרס נובל אלטרנטיבי', הוא רדף אחרינו עד סטוקהולם. ברגע של חולשה ועייפות הסכימה רחל להתראיין. היא אישרה שמעולם לא אמרתי לה את שלוש המילים האלה, ושזה חסר לה. עכשיו, בבית החולים, כשהיינו לרגע לבד, אמרתי לה: 'אני אוהב אותך', אינני יודע אם שמעה" (עמ' 535- 536). עוד קודם למותה משך שנים דברו בני הזוג על טקסי קבורה והחליטו שגופותיהם ישרפו. לאחר מותה הוא כתב את המשפט הבא "ציוויתי לפזר את האפר בשפת הים, מול דירתנו. לא ביקשתי להיות נוכח" (עמ' 537).

לא רק אהבה אנושית שררה בביתם אלא גם אהבת חתולים ("האופי הנכנע של הכלב קצת מפריע לי, אינני אוהב עבדים", עמ' 515). "לימים" הוא כותב "התמלאה הדירה שלנו, בת שלושת החדרים, בחתולים סיאמיים. בשיא הגיע מספרם ל-19" (עמ' 514), וגם מעיר ש"החתולים העניקו לנו הרבה שעות של אושר. הייתי ישוב מאוחר בלילה בכורסתי, ומקשיב למוסיקה קלאסית, ושתי בחיקי. היא הסתכלה עמוק בעיניי, והייתה לי  ההרגשה שהנשמות שלנו נוגעות זו בזו"(עמ' 514- 515). חתולים רבים היה לזוג אך לא ילדים "בדיעבד אני חושב שלילדותה הקשה (של רחל) הייתה השפעה על אחת ההחלטות החשובות ביותר שקיבלנו: ההחלטה שלא להביא ילדים לעולם. היינו צריכים להחליט על כך מוקדם בחיינו הזוגיים, כי רחל נכנסה להריון זמן קצר אחרי שהתחלנו לגור ביחד. היא הייתה אז בת 23, ולא היה לה שום חשק להיות אם" (עמ' 510).

ובסיום בנאלי כביכול , ומרגש למעשה הוא כותב כך: "עכשיו אני חי לבד. אך לא לבד ממש. מדי פעם אני שומע בראשי את קולה של רחל האומר לי מה לעשות ומזהיר אותי מפני כל מיני סכנות. לא לעבור את הכביש באור אדום. לא לעלות במדרגות בדילוגים. ליד דלת הדירה מונח פתק צהוב, שעליו רשמה רחל בכתב ידה המסודר ובטוש שחור את כל הדברים שעליי להצטייד בהם בעוזבי את הדירה. מפתחות, מכשירי שמיעה, כסף, משקפי שמש ועוד. הפתק הציל אותי פעמים רבות מפני יציאה בלי מפתחות או כסף. וכך, על אף שרחל שנאה רשימות בדיקה ( צ'ק-ליסט), דווקא רשימה סדורה זו מזכירה לי את רחל כמה פעמים ביום" (עמ' 538).

היה בהחלט ייחוד לזוגית זו, מה גם שהיו הבדלים בולטים בין שניהם. לעיתים זה משולב באנקדוטות קומיות. למשל אבנרי הוזמן ע"י עוזרו של שגריר ישראל במצרים בן אלישר, לסעוד עמו ארוחת צהרים. "התיישבנו ליד השולחן התחלנו לאוכל את המנה הראשונה" כותב אבנרי "והשגריר הסביר לנו את קשיי תפקידו רב האחריות" לפעמים אני צריך להיות קצת נפוח…" אמר. מבלי לחשוב אמרה רחל: "אבל זה הרי בא לך בקלות!". וסיום האנקדוטה "השתררה דממה, ואחרי זה היינו צריכים לאכול עוד ארבע מנות" (עמ'  524).

אנקדוטה קומית אחרת קשורה לחילופי קללות בין חייל ישראלי לחיל מצרי שתוארו בספרו של אבנרי "הצד השני של המטבע": "אחת הקללות של הישראלי הייתה: ליש טיזק אחמר?" ("מדוע הישבן שלך אדום?, כלומר אתה קוף). מיד לאחר מלחמת ששת הימים ביקרו אורי ורחל במסעדה ערבית במזרח ירושלים. "באותה הזדמנות ניגש המלצר והציע לנו יין. "עבייד או אחמר?" ("לבן או אדום?") שאל. לשמע המילה המוכרת הוארו פניה של רחל והיא הפליטה: 'ליש טיזק אחמר?', המלצר קפא במקומו" (עמ' 524- 525).

לזכות אבנרי שהוא עומד על שתי שגיאות פוליטיות שלו (שכבר ציין בעבר). במהלך המלחמה הוא פרסם ביומנו "דף" מאמר תחת הכותרת "אל דמשק!" שתמך בהתקפה על סוריה "וזאת בשל היותה של סוריה מתנגדת להקמת מדינה פלסטינית" – "התחרטתי פעמים ללא ספור על אותו מאמר אומלל. אני מתנצל עליו שוב. השגיאה השנייה הייתה חמורה עוד יותר. היא נגעה לירושלים" (עמ' 112). הוא מספר כי הוא קם ממיטת חוליו להזעקת אמנון זכרוני לדיון על חוק להחלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים: "נותרו לנו כמה דקות לחשוב על עמדתנו. אמנון הציע להתנגד לחוק, או לפחות להימנע. אבל האינסטינקט שלי זעקו: חלילה לנו!… ראשית, ירושלים הפכה למוקד מהפכה הרגשית של הניצחון … הרגשתי בכל נימי נפשי שתהיה זאת טעות קטלנית לפרוש מהציבור בשעה כזאת. הדבר הרי מוציא אותנו מן הכלל והורס כל נכונות לשמוע מה בפינו. שנית, תמיד אהבתי את ירושלים, ובמיוחד את העיר המזרחית. חלוקת העיר אחרי מלחמת תש"ח כאבה לי כמעט גופנית … שלישית, החשש העיקרי שלי באותה עת היה שהגדה, יחד עם ירושלים תוחזר למלך חוסין … החלת החוק הישראלי על ירושלים – דבר שאינו זהה עם סיפוח – נראתה לי כמוצא זמני סביר. הייתי משוכנע שבכל פתרון שיימצא, ירושלים תהיה מאוחדת במישור העירוני ומבחינה פיזית, כבירת שתי מדינות, בלי גזרות תיל בליבה … על שום הצבעה אחרת בעשר שנות חברותי בכנסת לא התחרטתי כמו שהתחרטתי על הצבעה זו. אינני סולח לעצמי עד היום. גם עליה אני מתנצל" (עמ' 112-113).

הספר מתחיל בנסיבות ההחלטה על הריצה לכנסת – חוק לשון הרע ( עמ' 9-15) ובשימוש במכתבו של משה ברש שהסתיים בסיסמה "לכנסת או לבית הסוהר!"(עמ14). אין טיעונו של אבנרי משכנע לגבי ריצתו בראש "העולם הזה- כוח חדש" תוך שהוא פורש למעשה מ"הפעולה השמית": " לא ראיתי כל אפשרות לשתף את "הפעולה השמית" ביזומה החדשה. היה לה פרופיל פוליטי מובהק, עם אידיאולוגיה מפורטת (שיהיה לי חלק מרכזי בגיבושה). לא רציתי שאידיאולוגיה זו תדבק בתנועה החדשה, ובוודאי לא בשלב הקריטי הראשוני … יכולנו להציע לנתן ילין מור רק את המקום השלישי, אם בכלל, זה היה מעליב את האיש, שמילא תפקיד היסטורי כמנהיג לח"י" (עמ' 25). אולם אם "הפעולה השמית" הייתה רצה לכנסת אורי אבנרי לא יכול היה לעמוד בראשה מפני בכורתו של ילין מור עליו. אבנרי תמיד שאף למנהיגות, להיות מספר אחד. בספרו הוא כותב מפורשות "כאשר בחרתי בשם 'אבנרי', אחד השיקולים לכך היה שהוא יופיע בראש כל רשימה שמות מסודרת לפי האלף בית" (עמ' 35).

על אורי אבנרי ותנועת "העולם הזה כוח חדש" כבר נכתבו לא מעט ספרים וגם הוא כתב, כמו למשל בספרו "מלחמת היום השביעי". ניתן לראות את תפיסתה את  המשטר לפרקים כפוליטית ליברלית או כלכלית כסוציאל דמוקרטית תוך צידוד במדיניות ניטראלית שהייתה מקובלת עוד בתקופת המנדט גם על הלח"י והאצ"ל, שבעקבות הוועד לשחרור האומה נטה יותר לכיוון המערב. מבחינת "קורפוס" הזכויות הליברלי יש לציין את "הבטחת חופש האדם בישראל" תוך "חקיקת חוקת יסוד נוקשה" (כמו בשיטה האמריקאית), וביטול חוקים כמו: חוקי החירום הבריטיים, חוק לשון הרע, תקנות הממשל הצבאי, חוקי הכפייה הדתית, הפרדה מוחלטת של הדת מן המדינה, הנהגת נישואין אזרחיים וגירושים אזרחיים, שוויון זכויות לערביי ישראל ועוד ( עמ' 19.- 20, על רשימת המועמדים עמ' 21-23).

את עקרון היסוד של התנועה ניתן למצוא במשפט הבא של אבנרי "רצינו לשנות את המשטר כולו, להחליף את הדגם שנוצר על ידי בן גוריון וחבריו בדגם שונה לחלוטין" (עמ' 39). סעיפים בולטים שהוא מציין בהמשך ספרו "לקבוע שישראל היא מדינת כל אזרחיה – זה היה רעיון חדש", כמו גם "למחוק את הסעיף 'לאום' ממרשם התושבים ומתעודת הזהות (הצעת חוק ברוח זה הגשנו בדצמבר 1966)" (עמ' 57). מחיקה זו מתקשרת למאבק מאוחר יותר שהוא היה שותף לו, מאבקה של עמותת  אני ישראלי, שהוקמה ע"י פרופ' עוזי אורנן, להכרת המדינה בלאום הישראלי. אולם כשהוא כותב על כך הוא "שוכח שמדובר ביוזמת עוזי אורנן, (למען השקיפות אציין שאני מזכיר העמותה) וכותב כך: "לימים הצטרפתי לקבוצה של אישים, בעלי השקפות שונות, שדרשו לרשום אותם כשייכים ללאום הישראלי. צירפנו לעתירתנו את רשימת הלאומיים שמשרד הפנים מכיר בהם, החל ב'אשורי', ו'בהאי' ועד 'שומרוני' – כולם 'לאומיים' מוכרים, אך הלאום הישראלי אינו מוכר. העניין התגלגל מבג"צ לבתי המשפט נמוכים יותר וחזרה לבג"צ, המתחמק זה שנים מלהחליט" (עמ' 155). אולם בג"ץ כבר החליט ודחה את תביעה זו.

קשה לדעת האם יש חידוש בדברים שכותב אבנרי מאחר הוא כתב לא מעט, הן ספרים והן כמובן מאמרים בעיתונו. מצאתי לנכון לציין מספר אנקדוטות מעניינות. כך למשל הוא מציין שבעוד הוא מצדד בהפרדת הדת מהמדינה, שולמית אלוני שזה עתה נכנסה יחד עמו לכנסת "התנגדה לכך בחריפות. היא אמרה שישראל היא מדינה יהודית, והקשר היחיד בין היהודים בכל העולם הוא הדת. הפרדה בין הדת מן המדינה בישראל עלולה להביא, חלילה, לניתוק ישראל מיהודי העולם" (עמ' 60). לזכות אלוני יש לציין שדור לאחר מכן הצטרפה (כמו אבנרי עצמו) לעמותת  "אני ישראלי" הדורשת הכרה בלאום הישראלי, אחת דתו או מוצאו האתני של האזרח.

"בשיא 'פרשת לבון' אמר פנחס לבון שה'עסק ביש' במצרים לא היה המעשה היחיד מסוג זה. הוא לא פירש". ואז אבנרי מספר שמאנשי סניף "העולם הזה" באור יהודה  שמע ש"בראשית שנות ה-50  הגיע בן גוריון להסכם חשאי עם נורי סעיד … ההסכם החשאי נתן ליהודי עיראק את האפשרות לצאת מעיראק לישראל – אבל תוך שנה אחת, ובתנאי שישאירו  אחריהם את כל רכושם … החודשים חלפו, ורק זרם דל של עולים הגיע ארצה. בן גוריון ואנשיו החליטו שצריך 'לזרז אותם'. לפתע החלו פצצות מתפוצצות בבתי כנסת בבגדאד ובבצרה. היו הרוגים ופצועים … היהודים נבהלו ותוך זמן קצר ברחו כ-150 אלף לישראל … השלטונות העיראקים ניהלו חקירה נמרצת של מקרי הפיצוץ, וכך התגלה כי הפצצות הונחו על ידי שליחים מישראל ושותפיהם מקרב היהודים המקומיים. שניים נתפסו, הועמדו למשפט והוצאו להורג. שליח ישראלי אחד נכלא ושוחרר באופן מסתורי כעבור שש שנים, כאשר הופל המשטר המונרכי בהפיכה צבאית. שליח אחר הצליח – גם בצורה מסתורית – לחזור לארץ ולהיבחר לכנסת" (עמ' 65-66). אגב, בחלק הראשון של האוטוביוגרפיה שלו, מסתמך אבנרי על עיסאם סרטאווי הטוען שהפוגרום שנערך בבגדאד בשנת 1941 אורגן דווקא ע"י הבריטים שביקשו בדרך זו לקנות לגיטימציה לאומית לבני חסותם. כמי שהתעניין בסוגית הפצצות בבתי הכנסת, אני יודע שיש מי שמזהה את עצמו כמי שהשתתף בכך.

אנקדוטה אחרת קשורה להדפסת "דף". גם "מעריב" וגם "ידיעות אחרונות" לא הסכימו להדפיסו אצלם ו"כדי למנוע את  עלייתו של עיתון שלישי הם הפעילו טרור על כל בתי הדפוס הגדולים בעיר, לבל יעזו להדפיס אותנו" (עמ' 90). בסופו של דבר "הוא הודפס בדפוס של העיתון 'חרות' … הגיליון הראשון הופיע ביום השני של המלחמה" (עמ' 92).

לפני המלחמה, ב-22 במאי 1967, סגר נשיא מצרים נאצר את מצר טירן. לדעת אבנרי מדובר במיתוס. "הצד האירוני באותו רגע היסטורי היה שבעצם לא קרה דבר. בפועל, המצר כלל לא נחסם. נאצר אף לא טרח לזרוע בו מוקשים. ההודעה ששכנעה את ישראל סופית שאין מנוס ממלחמה לא הייתה אלא בלוף" (עמ' 93). ד"ר אורי מילשטיין סבור ש"יש מחלוקת גדולה והשאלה האם כניסת הצבא המצרי לסיני סיכנה את ישראל היא פרשנית ולא עובדתית". לעומתו סבור המזרחן ואיש אמ"ן לעבר, שמעון מנדס, שאבנרי כותב כחכם לאחר מעשה "באומרו כי המצרים לא מוקשו עדיין. האם על ישראל היה לחכות שהמצב יחמיר? נכון לומר כי סגירת המצרים כשלעצמה לא היוותה איום על קיומה של ישראל. אבל באותה נשימה צריך גם להזכיר התפתחות אחרת. ב-1 ביוני נאצר חתם על ברית הגנה עם חוסיין" ומנדס מציין שברית זאת שינתה את דעת מזכיר ההגנה של ארה"ב, רוברט מקנאמרה, מאי פתיחה למלחמה, למתן אישור לישראל לפתוח בה.

בשנות ה-70 הוצתה מערכת השבועון "העולם הזה". "החשד שלי נפל מהרגע הראשון על חסידיו של שלום [כהן], נתן זהבי, אחד מעובדי 'העולם הזה'. כשלקחתי אותו לעבודה היה תושב אילת, שקוע בסמים, פרחח פורץ גדר באופיו, בחור מוכשר בעל סגנון פרוע במיוחד. לימים ניצל את כשורים אלה ברדיו … הוא הוזמן לבדיקה בגלאי שקר, ועשה דבר כמעט בלתי אפשרי, הוא הכחיש ויצא דובר אמת. נראה שבעזרת סמים התגבר על המכונה. הרבה שנים לאחר מכן נפגשנו במסיבת המוות של דן בן אמוץ … רחל ואני עמדנו במסדרון כאשר ניגש אלינו נתן זהבי, נסער ונרגש, הודה שהצית את המערכת וביקש סליחה" (עמ' 182).

על רחבעם זאבי (שכונה "גנדי") הוא כותב את הדברים הייחודים הבאים: "בין גנדי וביני שררו יחסים מוזרים. בעיניי הוא היה פאשיסט, פשוטו כמשמעו, ובעיניו הייתי עוכר ישראל. אך 22 שנים לפני כן הזהיר אותי מפני משה דיין, וגילה לי שדיין הוא ששלח את החוליה שהתנקשה בי" (עמ' 234).

על מלחמת יום הכיפורים  כותב אבנרי דברי המשתלבים זה בזה  ועולים בקנה אחד עם תפיסתו הביקורתית של מילשטיין לגבי התנהלות גולדה מאיר נוכח המלחמה הממשמשת וקרבה. "בין חסידי תיאוריות הקונספירציה נפוצה הדעה שקיסינג'ר גרם בכוונה תחילה למלחמת יום הכיפורים, כדי לבסס בעזרתה את שלטון ארצות הברית במרחב שלנו" (עמ' 259), תפיסה המחוזקת בדיעבד עם המידע שקיבל אבנרי מישראל טל (טליק) בעת פגישתו עם הגנרל המצרי ג'מאסי, שמסר לו בסוד, בשיחות הקילומטר ה-101 "שהנשיא סאדאת מוכן לפתוח מיד במשא ומתן ישיר עם ישראל, בלי שיתוף האמריקאים, כדי לכונן שלום מלא". אולם טליק "נדהם כאשר גולדה  השיבה בסירוב מוחלט. 'אנחנו לא יכולים לקבל את ההצעה', היא גילתה לו. הבטחתי לקיסינג'ר שלא ננהל משא ומתן ישיר עם מצרים. כל משא ומתן צריך להתנהל באמצעות ארצות הברית" (עמ' 209). שורות אלו דורשות התייחסות מחקרית לסוגיה. פניתי לד"ר מילשטיין שכתב לי ש"העדות של אבנרי אכן מחזקת את טיעון הקונספירציה". לשמעון מנדס יש מספר השגות לסוגיה :"ראשית הגנרל ג'מאסי לא משך את טליק באוהל ה-101, אלא את אהרן יריב, שהיה שם בתפקיד ראש המשלחת הישראלית לשיחות. העיד על כך רל"ש הרמטכ"ל (דדו), והוסיף כי ג'מאסי אמר ליריב שהפעם כוונתו לנהל שיחות שלום היא רצינית. קיסינג'ר לא יזם את המלחמה, אבל משיחות מוקדמות שהיו לו עם סאדאת, הוא הבין כי סאדאת נחוש לצאת למלחמה למען כבודה האבוד של מצרים. מה שכן אפשר לומר שקיסינג'ר לא מנע את המלחמה, כי הוא היה בטוח שישראל תכה את מצרים שוק על ירך-כפי שהתבטאו ראשי צה"ל דאז … קיסינג'ר רצה להפריד בין מצרים לרוסיה ולקשור את מצרים לארה"ב . מצרים רצתה בזאת גם כן, כי סאדאת ידע שמהרוסים לא תבוא לו הישועה והוא ניהל על כך שיחות עם קיסינג'ר וגם ישראל קשורה לארה"ב כל הזמן".

פרשה תמוהה מתאר אבנרי (כנראה בשנים 1974-1975): "באחד הימים קיבלתי מכתב, שנשא בול צרפתי. על המעטפה לא הייתה כתובה כתובת השולח. כשפתחתי את המעטפה מצאתי בה מסמך. היה זה דיווח של איש ביון בשגרירות ארצות הברית בתל אביב לממונים עליו בארצות הברית. המסמך נשא את כל סימני התיקים ושאר הסימנים שהעידו על אמיתותו. היה בו גילוי סנסציוני: הסוכן, שחתם בשמו המלא, הודיע שהצליח לגייס את משה דיין כמודיע … פרסמתי את המסמך כמו שהוא, תיארתי איך הגיע אלינו וקבעתי שיש סבירות גבוהה שזהו זיוף מטעם השירות החשאי הסובייטי, הקג"ב. תגובת השב"כ הייתה מיידית. הוזמנתי לפגישה עם אחד מבכיריו, האיש הממונה על כל הנושאים הנוגעים לברית המועצות … השיחה עם הבכיר הייתה קורקטית … יותר לא שמעתי על העניין. על המשך המעקב של השב"כ ידעתי ממקור ראשון. שמתי לב שאני מקבל את כל הדואר שלי מהכנסת באיחור של יממה. פעם שלחתי מכתב זהה לעצמי ולכל הדיירים של הבית שבו אני גר. שלחתי את כולם באותה עת ומאותה תיבת דואר. את המכתב שנמען אליי קיבלתי יממה אחרי כל שאר השכנים" (עמ' 261).

היריעה קצרה מלציין את כל הסקופים שבספר. למשל, הזמנת אבנרי למשרדו של מרדכי ציפורי, מי שהיה לאחר המהפך סגן שר הביטחון "הוא גילה לי בסוד שישראל מוכרת כמויות עצומות של ציוד צבאי לסין הקומוניסטית. 'אם ייחשף הסוד, הסינים יבטלו את העסקה' אמר. ועדת עורכי העיתונים הסכימה לוותר על הפרסום, אך רק בתנאי שגם אני אסכים. מכיוון שתמכתי בכינון יחסים בין ישראל וסין, השבתי חיוב" (עמ' 305).

לסיום מצאתי לנכון לציין סקופ הכתוב אגבית, הגם שיש לראותו בחומרה יתרה: "עיצאם סרטאווי (שהיה עדין בחיים) תמך ביוזמה (להקמת הרשימה המתקדמת לשלום שהוקמה לקראת בחירות 1984) בכל לבו. נאמן לאמונתו שהחזית המכרעת בקרב על השלום עוברת בציבור הישראלי-יהודי, הוא שכנע את ארגונו לתמוך בנו גם בכסף. באחת הפגישות שלנו מסר בידי חבילה של דולרים. נדמה לי שהיו בה אלפיים דולר … בדקתי את השטרות, וגיליתי בכמה מהם סימנים של בנק ערבי … האם היה מותר לנו לקבל כסף מאש"ף? לי לא הייתה עם זה שום בעיה. לפי השקפתי, ניהלנו מאבק משותף לטובת שני העמים. אך חששתי שאם הדבר יתגלה, זה יגרום לשערורייה מזיקה (כעבור זמן מה טען שמעון פרס, אז ראש הממשלה, שהרשימה שלנו "קיבלה כסף מאש"ף". הציבור לא שם לב לכך. אבל הדבר הראה לי עד כמה  חדרו מוסדות המודיעין הישראליים לתוככי אש"ף)" (עמ' 406). כלומר הבעיה של הפרשה מבחינת אבנרי היא עומק החדירה הישראלית לאש"ף ולא קבלת כספים מארגון זה למפלגה המתמודדת במערכת הבחירות בישראל.

מעבר לסקופים ואנקדוטות יש חומר רב בספר על דרכו הציבורית של אבנרי (גם אם לא מדובר בפרסום ראשוני). כך ניתן ללמוד על קשרי "העולם הזה" עם אנשי מצפן, כמו למשל המשבר של שנת 1966 (עמ' 81-83),  הוועידה השנייה של העולם הזה משנת 1968 והתוכנית המדינית שקיבלה ( עמ' 152 – 154). היחסים בשמאל עם אנשים כמו: יאיר צבן, מאיר פעיל,  וקבוצת שי"ח שהולידו את "מוקד" (עמ' 191-192).

סוגיית יחסיו של אבנרי עם מנהיג אש"ף יאסר ערפאת מקבלת התייחסות בספר, הגם שהוא מציין שכתב עליה בספרו "אויבי, ידידי" (1989). מעניינת ביקורתו על הסכם השלום עם אש"ף. מחד הוא מציין ש"הליקוי העיקרי של ההסכם, כפי שהבנתי מיד, היה חור שחור פעור: לא נאמר בו מהי מטרתו. לצד הפלסטיני היה ברור  שהמטרה היא הקמת מדינה פלסטינית … אך רבין לא היה בשל למטרה זו. הוא הסתייג פומבית מרעיון המדינה הפלסטינית, דיבר על 'ישות שהיא פחות ממדינה', ועיכב את המהלכים" (עמ' 459). על כישלונו של ההסכם הוא כותב את הדברים הבאים: "גם ערפאת תרם את חלקו. הוא לא יזם פיגועים, אך גם לא יצא מגדרו למנוע אותם. אולי סבר שכמה פיגועים מדי פעם יעזרו להזיז את הישראלים, שניסו להשתמט מההתחייבויות של אוסלו. התוצאה הייתה הפוכה. בהביטי מהיום אחורה, אני מגיע למסקנה שאף אחד משני האישים לא הבין את הפסיכולוגיה של הצד שכנגד. גרוע מזה: שניהם סברו שהם מבינים" (עמ' 463). במקום אחר הוא כותב על הפיגועים: "האם יזם ערפאת את הפיגועים אחרי קריסת הסכם אוסלו? נשאלתי על כך לא אחת ועניתי: זה לא חשוב. ייתכן שהוא רק התיר לחמאס לבצע אותם, ולא יזם אותם בעצמו. זה לא משנה דבר" (עמ' 486). אכן – ידידי – אויבי.

Share on Facebook