ביום שבת, 21/5/16, תתקיים משמרת מחאה על ההר מול כלא שש לתמיכה בסרבניות המצפון תאיר קמינר ועמרי ברנס. לפרטים נוספים
יש לי קצת רגשות מעורבים בקשר למקום הזה. מצד אחד זה המקום שבו עוברים בדרך אל הפטור. יושבים שם עד שהולכים למדור שחרורים. המקום אליו אני שואפת להגיע. מחכה כמו שמעולם לא חיכיתי למשהו לרגע הזה. כשכל זה יהיה מאחורי.
אבל מהצד השני, השם של המקום מהווה בעיה מבחינתי. לא כי חס וחלילה יש לי בעיה עם חריגים, חריגות או חריגה מכל סוג שהיא. אבל יש לי בעיה ששם, בתא הזה, אני אשב ואחכה לפטור שלי מהצבא.
תאיר קמינר
מהות הסרוב היא להגיד אנחנו לא חריגות. המערכת היא החריגה. השיטה, היא לא חוקית, המדיניות המתמשכת של הכיבוש "הזמני" היא לא מקובלת. אבל אנחנו, אנחנו בסך הכל בנות אדם, אזרחיות נורמליות שלא מוכנות להישאר אדישות.
ולכן אני לא רוצות ללכת לקב"ן (קצין בריאות הנפש) ולהגיד שאני משוגעת. שאני לא כשירה לשירות צבאי. לעשות הצגה כזו או אחרת. כי המתנגדות לכיבוש הן אינן חולות בנפשן, נהפוך הוא. הן אלו בעלות הנפש הבריאה, שרואה מוסר מה הוא, ולא משאירה אותו ברמת התאוריה הרחוקה מהמעשים, שרואה עצמה שווה לכל שאר הנפשות בעולם.
כנראה שאצל קב"ן אני אקבל פטור די מהר, זה ישתיק את הרעש שאני עושה ובעיקר ישים אותי במשבצת שאליה רוצים לשייך אותי ולהציג אותי בפני העולם. אבל המאבק הזה חשוב לי מדי כדי שאסכים לעשות לצבא חיים כל כך קלים.
ישנה עוד דרך להגיע לתא חריגים ולקבל פטור. פטור מטעמי מצפון. זה הפטור שהייתי רוצה לקבל, הרי אחרי הכל המצפון שלי הוא אכן זה שאינו מאפשר לי לשרת בצבא. אז מה הבעיה? קודם כל ועדת מצפון משחררת רק פצפיסטיות, כלומר למצפון יש צורה אחת, אחידה, התנגדות לכל שימוש באלימות. המצפון לא יכול לנבוע למשל מהסתכלות ביקורתית על המציאות של היום. ועדות המצפון דורשות להציג פציפיזם מאוד רדיקאלי, שמדבר על אי שימוש בכוח בכל מצב, ולכן מנותק מהמציאות בארץ כיום. בנוסף לכך שגם אם את באמת מתנדת לאלימות בכל דרך, לא היית יורה בנשק, טבעונית, לא הורגת ג'וקים, (ואני גם כל אלו…) גם אז את כנראה צריכה להקצין את עמדותיך כך שלא יהיה שום צל של ספק שאת לא ממש עומדת בקריטריונים של החברה כאדם 'נורמאלי'.
כמובן שבועדת מצפון את לא יכולה לדבר על הכיבוש. אפילו אם תגידי שהחברה היא שוביניסטית, גזענית ואלימה, או כל דבר שמשתייך לא רק לצורת החיים שלך האישית אלא לתפיסת עולם רחבה יותר, תאבדי את ההכרה בך כבעלת מצפון. אם תצייני ולו בצורה שולית שאת שואפת לעולם טוב יותר, אם תדברי על שינוי החברה, או חס וחלילה על פלסטינים כנראה שלא תעברי את הועדה.
מה שמשתמע מכך זה ששוב הצבא מוכן לשחרר רק "חריגים". הרי התפיסה הזו, לא יכולה למשוך אחריה המונים, היא לא זו שמציגה אלטרנטיבה למצב, היא לא מציעה פתרון. הם ישחרו את מי שתציג את עצמה כחריגה ובכך לא תאיים על הלגיטימציה של המעישים או תערער את המוסריות שלהם.
יש עוד סיבה שהמילה חריגה קצת מרגיזה אותי. כל החברים הטובים שלי מקבלים את זה שהחלטתי לסרב. יותר מזה, הם לא חושבים שהייתי צריכה להתגייס. הם טוענים שהם מבינים מה אני אומרת, שיותר מתאים לי שירות לאומי ושם אני אתרום בצרוה טובה יותר, שגדלתי להסתכל שונה על הדברים וזה בסדר. חלקם אפילו מעריכים את הסירוב, חושבים שזה טוב להעלות את הנושא הזה וממש מחזקים אותי.
אבל הם כולם גם בצבא. מתנגדים לכיבוש, רוצים שלום, רוצים שיוויון, דמוקרטיה וזכויות לכולם וגם בצבא. כי ככה זה בארץ. ואיכשהו למרות שאנחנו מסכימים על כל כך הבה דברים אני לא הייתי צריכה להתגייס והם כן. המשמעות מבחינתי זה שהם לא מבינים את מה שאני אומרת. כי אני לא חושבת שאני חריגה. הרעיון הוא לא שלא מתאים לי שירות צבאי, הרעיון הוא שלא מתאים לי לשרת את הכיבוש שכולנו מתנגדים לו. אם כולנו מתנגדים לו, אז כולנו צריכים להאבק בו, כולנו צריכים לא לשתוק לא, לא?
הדעות שלי מתבססות על ערכים בסיסים של שיוויון, חיים, דמוקרטיה, שלום וצדק. אלה לא ערכים יחודיים וחריגים, ואם הם נראים לכם כערכים הגיוניים, גם ההגיון של לא לשתף פעולה עם מה שאני מתנגדת לו הוא לא משהו חריג.
אז בסופו של דבר, מתישהו, ישלחו אותי לתא החריגים הזה שרק שמעתי עליו, אבל אני מאוד רוצה כבר להגיע אליו. ואחרי בשמחה אני אלך הביתה. אבל אני אדע שזה רק אחרי שאמרתי שוב ושוב, ובקול גדול שאני לא מוכנה לשתף פעולה עם מה שקורה כאן; וזה לא כי אני חריגה ולא מוזרה, ולא משוגעת. זה כי יש פתרון אחר והוא לא בידיוני. ישנה אלטנטיבה למלחמה, לכאב ולאלימות. אנחנו יכולים ויכולות לחיות פה בכבוד ובביטחון אמיתי. ישנו עוד פתרון, והממשלה מתאמצת בכל כוחה להציג את כל מי שמדבר עליו כמטורף. הפתרון הזה הוא השלום. בואו נראה להם שהם מטורפים אם הם חושבים שהם מצליחים לעבוד עלינו ככה.
- פורסם בבלוג של תאיר קמינר באתר הארץ
בכל משפחה יש כבשה שחורה. הזוכה בתואר היא דודתו של יוני בן-ארצי
יוני סירב לשרת בצבא הכיבוש ובילה שנה וחצי בכלא. עכשיו הוא חוקר בעל תואר דוקטור וחי בארה״ב. כמו דודו ושתי אחיותיו. . . כי רק מדינה מטורפת [וכובשת] אינה מכירה בחוק הבינלאומי. לכן צודק לומר שהמערכת-חריגה — והשיטה, שיסדה ממשלת ישראל, אינה חוקית!
לצערי זהו התוכן של העם הזה. הבעיה אינה השיטה אלא הוואקום הערכי שמאחורי השיטה. בהעדר אנושיות, הומאניות, חופש המחשבה כערכים, אנו נותרים עם ריקנות תרבותית קולקטיבית, שנאה וקנאות כאשר מעל הכל מרחף הדגל לבדו. מתוך הבנה זו מגיעים למסקנה שהעם הזומבי הזה בעצם כבר התפורר, מה שנותר זה רק הסמלים והמנגנון, שגם אלה יקרסו מעצמם. בתנאים שכאלה להוריד פרופיל (אם זה מה שהרשות המנוולת דורשת) ולעזוב את המדינה הזו, כאקט של אי-שייכות, יכול להיחשב רק כתעודת כבוד. למזלך קיבלת חינוך טוב בבית וצריך להבין שזהו העם הזה. למרות הכל באם העם היה מעוניין להשתנות היתה אולי תקווה אבל הוא מסרב בתוקף וכל מה שמעניין אותו זה הדגל והרבנים. אם יום אחד הסיפור הזה יגמר בטוב, מה שלא נראה סביר, זה יקח עשרות או מאות שנים.