אחרי מינויו (המטורף, יש לומר) של אביגדור ליברמן לתפקיד שר הביטחון, חשכו עוד יותר עיניהם של המתאבלים על עצמם. לפתע הפך לאומן כמו בוגי יעלון להתגלמות כל התכונות התרומיות, מעין לובה אליאב של דורנו, וכל הארס שלנו מופנה עתה לליברמן ולראש הממשלה בנימין נתניהו. האיוולת הזאת כבר נמאסה. כל שר ביטחון, כולל אפילו עמיר פרץ, הופך לכלי שרת בידי המיליטריסטים. ליברמן אולי יחמיר את המצב, אבל הדג מסריח מראשו של ביבי. אין טעם להתעסק שוב בדמותו של יצחק בוז'י הרצוג. הסוללות במיקרוסקופ שלי אינן עובדות, ועצם קיומו הפך מכרוניקה עיתונאית להנחה אקסיומטית. עלי התאנה שבאו להסוות את ערוותה של ההתפשטות הטריטוריאלית מתחלפים חדשות לבקרים, והעיסוק המופרז בתככים השלטוניים מעוות את תמונת המציאות של רוב הישראלים. מוטב להטיח את הדברים בפניהם ישירות: לא יהיה שלום עם "הישגים" קרקעיים בשטח; לא יהיה שלום בכלל. בסופו של תהליך שעלול להימשך עשרים שנה, תאבד ישראל את השטחים ותהפוך לאסקופה נדרסת של אומות העולם. הרכב הקואליציה הופך את התהליך שתיארתי כאן לבלתי נמנע; הרכב "האופוזיציה" מנבא שלא יחול שום שינוי לטובה.

אביגדור ליברמן בכנס שדרות לחברה, 2015 (מקור)

אפשר להוקיע כאן את האהבה העצמית ואובדן תחושת המציאות של האליטות הישראליות, ועשינו זאת פעמים אין-ספור. אבל ים הדמעות לא יציל אותנו ואת הדור הצעיר. גם זעקות של ייאוש כאשר מגיעים מים עד נפש רק גורמות שמחה להמוני הלאומנים המקיפים אותנו.

כמה "טיפים" להישרדות ראשונית בארץ הקשה הזאת: א. אל תיסחפו להתעמקות מוגזמת בכיסוי התקשורתי של הפוליטיקה. התייחסו אליו כמו אל טור רכילות חסר חשיבות; ב. משחק הכיסאות המוסיקלי בממשלה איננו אלא אשליה אופטית. גם בוז'י הרצוג, בעצמו תומך התנחלויות ניאו-מסורתי, לא היה משנה דבר; ג. לא הכול בארץ הוא גרוע. חוסר רצון לאהוב את עצמנו הוא גרוע ממש כמו האהבה העצמית המוגזמת; ד. יש בארץ הישגים תרבותיים ומדעיים ראויים לציון. רוב נקודות האור שקיימות כאן הוקמו ומוקמות על ידי הציבור הנאור, שהפשיזם החילוני והדתי מעורר בו רתיעה עמוקה; ה. ההומניזם החילוני הוא הבסיס לכל אידיאולוגיה שמאלית-ליברלית בארץ הזאת. יש לטפח אותו ולמחוק את רגשי הנחיתות כלפי הדת והאמונה; ו. יש לכבד דתיים ושומרי מסורת שמוכנים להיאבק נגד הפשיזם; ז. האליטיזם הנוסטלגי מונע התחברות אמיתית לציבור המזרחי ולאזרחים הערבים. שיר "הרעוּת" הסביר למדי הוא שריד מתקופה שעוברת מן העולם נוכח עינינו. בעשרות השנים שעברו מאז 1948-9 שרו אותו בצהלה וברמת אביב במסיבות מוצפות ויסקי והתנשאות; ח. הקצונה הבכירה חייבת להישאר בצבא וגלישתה לפוליטיקה מונעת משא ומתן רציני לשלום, שלא לדבר על תיקונים חברתיים מרחיקי לכת; ט. מבחינה מעמדית לרוב הקצינים הבכירים יש אינטרסים בהמשך קיומו של האפרטהייד הניאו-ליברלי בין עשירים לבין קורבנותיהם מהמעמד הבינוני המרושש וממעמד השכירים והמובטלים; י. שמאל אמיתי ושוחר שלום ושוויון יכול להיבנות רק משיתוף פעולה בין אויבי הניאו-ליברליזם במגזר היהודי ובמגזר היהודי, בצירוף הנהגה מזרחית מרשימה שניצניה כבר קיימים בחברה הישראלית. כל מי שתולה תקוות ביעלון או חלילה באהוד ברק נכשל בקריאת המציאות החברתית במדינה.

ברק, אויב השמאל והשלום, הגיח לפתע ממחילתו המרופדת היטב בשטרות ירוקים כדי להגן על יעלון שנזרק בחרפה מממשלתו החשוכה של נתניהו. כך גם הפרשן מערוץ 2, רוני דניאל, שחושש מאוד מהמתקפה נגד הצבא שהוא נשבע בשמו כל חייו. ניתן להגדיר, אולי בפעם הראשונה, את המאבק למען הגנרלים בשלטון כצמיחת זן חדש של בונפרטיזם בתרבות הפוליטית שלנו. גם נפוליאון הראשון וגם נפוליאון השלישי עלו לשלטון יחיד כיוון שרבים באליטות החילוניות של צרפת מאסו בפוליטיקאים מושחתים ורצו להחליפם בממשל חזק. בשנת 1848 ייצגו הנפוליאונים סוג של קדמה והתנגדות לשלטון הדת בפוליטיקה (אנטי קלריקליזם). עד מהרה נטלו לעצמם שלטון יחיד עם סממני הדיכוי הכרוכים בו. נפוליאון הראשון הפיץ רעיונות של קדמה חילונית ושל חקיקה מתקדמת באירופה הריאקציונרית, ובסופו של תהליך ארוך וכמה כישלונות צבאיים (בעיקר ברוסיה) הסתאב ומת בגלות האי סט. הלן (1821). גם נפוליאון השלישי ששילם מס שפתיים לרעיונות אביב העמים (1848) זנח את הכוחות הדמוקרטיים שהעלו אותו לשלטון וכונן משטר של דיקטטורת יחיד.

הגנרלים בישראל שאחרי 1949 היו מושפעים מאוד מרעיונות דור המייסדים ותפסו את הדמוקרטיה כדבר מובן מאליו. הם פגעו בערבים הפלסטינים והמיטו עליהם את הנַכּבָּה, אבל לא העלו כלל על דעתם את האפשרות להקים כאן משטר צבאי ליהודים. מפקדי הפלמ"ח, יגאל אלון ויצחק רבין, צייתו להוראתו של דוד בן-גוריון לפרק את המפקדה העצמאית שלהם; גם משה דיין שהלך לפוליטיקה והיה אינדיבידואליסט קיצוני ציית לממשלה גם אם רטן פה ושם נגד כמה מהחלטותיה. רעיונות של הפיכה שלטונית נגד הדמוקרטיה הועלו בשנות החמישים דווקא על ידי האזרח אהוד אבריאל, שחרד ששלטון מפא"י לא ישרוד אם בן-גוריון לא ישלוט בכוח הצבא. בן-גוריון עצמו דחה את הרעיון. ביישוב היהודי שלפני הקמת המדינה שררה כבר מסורת דמוקרטית מרשימה, גם בבחירות לוועד הלאומי ולאסיפת הנבחרים וגם לקונגרסים הציוניים. באבריאל תמכו כמה מצעירי מפא"י אבל לרעיון לא היה שום סיכוי להתממש.

כאשר שמעון פרס הקים את רפ"י בשנת 1965, הוא כבר גיבש במערכת הביטחון מעמד חזק של מנהלים, והחל ליצור פערי שכר בינם לבין פועלים שכירים. הרעה הזאת פשתה בכל המגזר הציבורי והגיעה גם למגזר הפרטי. ההוויה החדשה יצרה גם תודעה חדשה. הבורגנות הפקידותית והקצונה הגבוהה טיפחו אינטרסים משלהם, ולא הייתה לרובם שום הזדהות עם המזרחים או עם הערבים בארץ. אחרי רפ"י היה האינטרס הבורגני של השכירים בעשירונים העליונים מיוצג גם במפלגת העבודה, גם בד"ש וגם במפלגות מרכז אחרות. כך הופקרו המזרחים לגורלם ונהו אחרי הליכוד. הבונפרטיזם והפשיזם יהיו מרכיבי השלטון גם בשנים הבאות, ואם תגבר ידם של הגנרלים לא תצמח כאן שום בשורה לשלום או לדמוקרטיה. יעלון וברק לא ירימו את נס המרד נגד הניאו-ליברליזם החמסני, אלא רק ירחיבו את הפערים המעמדיים שמבעתים את החברה שלנו.

המבחן הבא של האליטות שנוצרות עכשיו הוא ההתנהלות מול ארצות-הברית. כל נשיא שיכהן בוושינגטון ידרוש מממשלת ישראל לשאת ולתת ברצינות עם הפלסטינים, כדי לגבש את המשטרים השמרניים באזור נגד התנועות הרדיקליות ונגד איראן. השמאל חייב להבין את משמעות התהליכים כדי להיאבק מולם.

• פורסם בכל העיר, 27 מאי 2016

Share on Facebook