להתייצב בבקו"ם, בפעם החמישית, להצהיר על סירובי להתגייס בידיעה ששוב אשלח לכלא. נשמע משביז, נכון? אז דווקא הפעם פחות. הסיבה היא שהפעם לא התייצבתי לבדי. הפעם התייצבנו לא אחת, אלא שתיים. התייצבנו יחד!
אז למי שלא שמעה – עכשיו אני כאן עם עמרי ברנס, וזו הכליאה השנייה שלה. היא בת 18, מראש העין. הסירוב שלה שונה משלי – היא פציפיסטית ולא מוכנה להתגייס לשום צבא בעולם, ותיאורטית הצבא מכיר בסירוב כזה, אז עמרי פגשה את ועדת המצפון והצהירה מולה שהיא פציפיסטית. הוועדה לא שחררה את עמרי, לא ממש ברור למה. אולי זה מפני שהיא לא הציגה פציפיזם שמנותק מהעולם ומהמציאות היומיומית. אולי גם מפני שעמרי מדברת על הנוכחות של מיליטריזם בחינוך שלנו, ועל ההשפעה של זה על החברה. ויכול להיות שזה מפני שהיא רוצה שתהיה חברה טובה יותר ואלימה פחות.
הפגנת תמיכה בסרבניות הכיבוש, עמרי ברנס ותאיר קמינר, מול כלא 6, 21/5/16 (מקור)
ביום ההתייצבות הגענו מלוות בחברים ותומכים לבקו"ם, שם בכלל שלחו אותנו הביתה ואמרו לנו לבוא מחר. למחרת שוב התייצבנו, וכרגיל נתקלנו ברצף טרטורים, שעות של המתנה וחוסר ודאות על כמה נקבל ומה יהיה, בנוהל הרגיל: משפטים, לשמוע שנצא רק בעוד 30 יום, מעצר, נסיעה לכלא, כניסה לכלא (שהיא תהליך מפרך שלוקח שעות ללא סיבה)… אבל הכל ביחד. ולא לבד! וזה באמת הופך את הכל להרבה יותר קל. מכניס המון אור לדבר המבאס הזה.
האמת היא שאמנם אנחנו באותו כלא ובאותה פלוגה, אבל אנחנו לא מתראות המון. עמרי בתא 3 ואני בתא 6, אז בעצם אנחנו ביחד 21 דקות ביום. שבע דקות, שלוש פעמים, במשך ההפסקות. זה עדיין משמעותי להיות ביחד. כשהמבטים שלנו נפגשים בשלשות אנחנו תמיד מחייכות ומפריחות נשיקה.
התחלנו לכתוב מכתבים אחת לשנייה ולהעביר אותם בהפסקות. ככה אנחנו יכולות ממש לדבר לעומק, גם אם אנחנו לא הרבה ביחד. אני חייבת לציין שגיליתי בכלא את עניין המכתבים, וזה דבר מדהים. לכתוב רגשות, מחשבות, סיפורים, להשקיע מחשבה מרובה ואז לחכות בסבלנות לתגובה. גם מרחוק, לדעת שאת לא לבד, עצם הנוכחות של עוד מישהי שמבינה את מה שאת עוברת והיא עוברת איתך.
וכמובן, מעבר למשמעות האישית של להיות עם חברה בכלא, זה מדהים שיש עוד סרבנית. מאז שנכנסתי לכלא החל לטפטף זרם קל של סרבניות נוספות. לא כולן מגיעות באמת לכלא- טניה גולן, שהתייצבה בבקו"ם איתי וסירבה להתגייס, נשלחה ללשכת גיוס אחרת ושם שלחו אותה הביתה. איידן קטרי היתה כלואה לצדי שבוע, ואז שוחררה על ידי קב"ן בניגוד לרצונה, והיא עכשיו מערערת על כך, מכיוון שהיא סרבנית אידיאולוגית. ועכשיו מגיעה עמרי לכלא, והנה הצטרף גם סרבן נוסף. צמיחת ההתנגדות והסירוב מכפילה את התקווה.
זה לא מובן מאליו בעיני שמישהי נכנסת לזה בידיעה שהמחיר כל כך כבד. אני, ששמעתי וידעתי על ההיסטוריה של הסירוב בישראל, לא חשבתי שאשב כל כך הרבה. אבל אפשר להסתכל על זה באופן אחר, לזכור שאנחנו לא יושבות סתם. סירוב הוא הזדמנות לעשות את הדבר הנכון. סירוב הוא להאמין שהשינוי אפשרי. סירוב היא בחירה לראות את הזוועות ולא להתעלם מהן, ליצור שיח ביקורתי לגבי מציאות מעוותת.
אני מקווה שיהיו עוד בנות נוער ובני נוער שישמעו עלינו, וזה ייתן להם ולהן את הכוח גם ללכת עם הלב שלהם. כי אין הרגשה טובה יותר מאשר ללכת עם הלב שלך. לדעת שאת עושה את הבחירה הנכונה, המצפונית, ולהרגיש טוב עם הבחירה, עם המעשים שלך. לדעת שלא סתם זרמת עם הזרם, אלא עשית משהו שונה אבל נכון.
אגב, זה לא חייב להיות סירוב. אם אתן במקום אחר בחיים שלכן, בכל זמן יש הזדמנות ללכת אחרי הלב והמצפון ולעשות מעשה שונה ונכון. היום, עם אווירת ההסתה הפסיכית, עם הדברים הנוראים שקורים, כל הזמן, זאת הרגשה טובה לעשות משהו. אולי הוא קטן. אי אפשר לדעת מה ההשפעה של המעשים שלנו, אבל ההרגשה היא שאנחנו לא סתם יושבות בצד וזורמות עם הטירוף – היא ממש הרגשה טובה.
כיף לקרוא אותך כל פעם מחדש, כי כל פעם יש לך משהו מעניין לאמר. בטח נמאס לך כבר לשמוע שאת גיבורה. אז הפעם לא נגיד את זה.
תאיר, אני מאד מעריכה את המעשה שלך. את משלמת מחיר יקר. את באמת אמיצה.
טיפה ועוד טיפה תהיינה לים.
תאיר
כל הכבוד ואל תתייאשי.
בידידות
רחל קליין
my solidarity with those who refuse to serve in the army. in this case an occupation army that behind the lie of the purity of the arms is hiding war crimes and ethnic purification.
the jewish state is a criminal state with a criminal government. it is not the only one.
יש שאלה שחייבים להעלות: אומנם אפשר להבין את הסירוב להשתמטות כאקט מחאה נגד הממשלה הימנית ונגד הכיבוש. אך מצד שני קיים חשש שאחרים יראו בכך השתמטות מחובת ההגנה על חיי תושבי המדינה. כי קיימת אלטרנטיבה נוספת ל"שתי מדינות לשני העמים" והיא השתלטות דאעש וסיום קיומנו כאן. ורבים מהסרבנים מצטיירים כמי שמעדיפים נוחות, לכן לאחר תקופת המאסר כדאי שהם יתנדבו לעבודה בבית חולים למשל.
יפה לראות שבתוך הטירוף הגזעני והלאומני במדינה ישנם אנשים אדיאולוגים וערכיים שלא מוכנים לוותר על האידאולוגיה שלהם המשיכו כך