הניתוח המרקסיסטי שאימצנו בשנים האחרונות איננו חד-ממדי ולכן אינו גורם לנו להתעלם מגישות תרבותיות ועדתיות. בתנועת השלום של"י (1983-1977) היה פעיל ששלל את הכנסת הפנתרים השחורים כגוף לתנועה, על אף שנהג בעצמו למחות נגד אפליה עדתית. לדעתו, היינו חייבים להתייחס רק לריבוד המעמדי ולכן הסתייג משיתוף פעולה עם נציגי הבורגנות הספרדית כמו אליהו אלישר, שהיה מראשי המועצה לשלום ישראלי-פלסטיני (גילוי נאות, שבה הייתי חבר). הדמגוגיה של בנימין נתניהו קעקעה כל כך את הדיון הרציני בשאלות סוציולוגיות, עד שנותר צורך דחוף להבהיר כמה מושגים.
אלי ישי על גבי כרזת בחירות של ש"ס לכנסת ה17, 2006 (מקור)
חברים רבים ויקרים ללבי מקרב הצמרת האינטלקטואלית של הציבור המזרחי קראו בשנים האחרונות להצביע בעד ש"ס. כמו רבים בחלק הנאור של החברה הישראלית, הם נטו להתעלם מכמה עובדות ואפילו לעצום עיניים לחלוטין כאשר אריה דרעי ואישים אחרים הואשמו בשחיתות. גם לי היו ספֵקות, וחלקם נותרו בלבי. דרעי היה כוכב, ולדברי אישים שהיו איתו בממשלה נמנה תמיד עם השרים השקולים והחכמים, ונמנע מכל התלהמות לאומנית או גזענית. את כל זה ייחסנו להנחייתו המבריקה של הרב עובדיה יוסף ושל המנטור האשכנזי של רבים מאנשי ש"ס, הרב אליעזר שך. כאשר אלי ישי החליף את דרעי, הוא ייצג הלוך רוח נפוץ בין מצביעי ש"ס, שהיה קרוב מאוד לכהניזם. כיוון שידם של מתנגדי הדוקטרינה המשותפת לרב עובדיה ולרב שך ("אסור להתגרות בגויים") גברה בתקופת נבצרותו של דרעי, הוא ערך טיהור כאשר חזר לפוליטיקה ואילץ את ישי וכמה משותפיו לפרוש מש"ס. בדיעבד דרעי הקשיב גם לרחשי הלב של אנשי השורה הימנים בתנועתו, ונכנס לממשלה החשוכה של נתניהו.
המאבקים הנפתלים בתנועה דמו יותר למאבקי חצר בימי הביניים מאשר להתמודדויות בחברה המודרנית. אנשי שמאל עקביים שתמכו (וחלקם עדיין תומכים) בש"ס התלבטו קשות בשאלה העדתית מול הדבקות בערכים שמאליים ו/או ליברליים. הממסדים הישנים קיפחו באורח שיטתי את הציבור המזרחי, שבהדרגה העצים את כוחו בפוליטיקה הארצית והמקומית. כיצד לנהוג כאשר השחיתות והשוחד מכלים כל חלקה טובה, גם ואולי בעיקר על חשבון החלשים בחברה? האם ראוי לאיש שמאל להגן על לאומנית קיצונית כמו מירי רגב בשל מוצאה? האם נייצר קריטריונים שינחו אותנו להתייחס למזרחי ממשמר הגבול, שטבח בפלסטינים חסרי ישע, אחרת מאשר למתנחל אשכנזי שעשה אותו הדבר בדיוק?
זה נראה לי נכון מנקודת מבט שמאלית להביא בחשבון את הרקע הסוציולוגי של נאשמים בפשעים כלפי אחרים, אבל לא לפטור אותם מאשמה. גם ביטול הטרור מותנה בשיקולים חברתיים-פוליטיים, ולא במלחמות החורמה על פי תורת נתניהו. להתניות האלה אין שום קשר לאנשי ציבור שפשעו. כמעט כולם פעלו בתוך כד השמנת של השירות הציבורי, הפכו את השמנת לחמאה והגיעו לחדרי החקירות או לבתי המשפט אחרי שעברו תהליך מרחיק לכת של ניעות חברתית. בעצם, המושחתים אינם נציגי הציבור המקופח, אלא עסקנים שבגדו בו. זה נכון גם לגבי עסקנים כמו אברהם הירשזון, שר האוצר לשעבר שישב זמן רב יחסית בכלא בגין גניבת כספי ציבור. אישית, אני מסרב להעדיף את רגב על פני לאומנים חסרי תודעה דמוקרטית כלשהי ממפלגתה, שהם אשכנזים. העדפה מתקנת במישורים רבים יכולה להיות מוסרית ומוצדקת, אבל הנחות לפושעים "שלנו" לעומת תמיכה בעונשים חמורים ל"פושעים שלהם"? זהו עיוות ערכי עצום, שעליו שילמנו ועוד נשלם מחיר כבד. כאשר חושפים מערכת (או אפילו מקרים בודדים) של אפליה עדתית יש להילחם בהם עד חורמה; כאשר שר מזרחי חוטא, יש לראות בו (אם יורשע) כפושע, בדיוק כמו שר ממוצא אחר.
אנחנו מסרבים להתייחס ברצינות ליומרות המזרחיות של ראש הממשלה ומי שמכניס עכשיו את הגנטיקה לפוליטיקה מבצע דבר חמור מפשע, הוא חוטא בטיפשות. נתניהו איננו טיפש אלא דמגוג מסוכן, ולכן מן הראוי להבהיר לישראלים מזרחים ואחרים, שאין לספרדיוּת המדומה או האמיתית של ביבי שום קשר למאבקיו של הציבור המזרחי לשוויון חברתי-כלכלי-תרבותי מלא. העסקנים הספרדים שפעלו כאן בעיקר בשנות החמישים היו רובם משכילים ואמידים הרבה יותר מפעילי מפא"י ומפ"ם, שהגיעו לארץ חסרי כול עד העלייה הרביעית. רובם סלדו מהסוציאליזם של מפא"י, ונטו לימין המתון ברוב הנושאים. בשנות החמישים הם חברו לציונים-הכלליים (שהפכו אחר כך לחלק מגח"ל של מנחם בגין) והקימו סיעה (ס"צ, ספרדים ציונים כלליים). אלישר היה מהמנהיגים הבולטים של ההתארגנות הזאת. הוא עצמו הצטרף למועצה לשלום ישראלי-פלסטיני בשנת 1975, אבל רבים מחבריו לשעבר תקפו אותו על כך, בין השאר גם בביטאון המרתק של הספרדים, "במערכה", שאותו נהגתי לקרוא בילדותי בבית הוריי. קשה לומר שהביטאון הזה היה נפוץ במיוחד בשכונות העוני ובעיירות הפיתוח בצפון ובדרום, שבהן הייתה אוכלוסייה מזרחית ענקית. אלישר, דויד סיטון וחבריהם היו גוף חשוב מאוד כאנטיתזה תרבותית להגמוניה האשכנזית הגוברת והולכת במדינה, אבל יחסם למזרחים העניים או לנאבקים על פת לחם וקורת גג היה פושר, במקרה הטוב.
במישור הכלכלי-חברתי מאבק המזרחים וזה של האזרחים הערבים הוא מעמדי בעיקרו, והשמאל מכל העדות חייב להיות חלק ממנו; במישור התרבותי והפוליטי עיקר העומס יהיה מוטל על המנהיגות המזרחית החדשה, שאיננה מתבטלת בפני המיתוסים שנועדו לדחוק את רגליה. המאבק לשלום הוא משותף לכולנו, ועלינו להתגמש לעתים ולא לקלוט רק נשים ואנשים שמתבטאים כמונו. אסור לוותר על עקרונות בסיסיים כמו המאבק נגד הגזענות ונגד ההתנחלויות, אבל קיימים מאות ניואנסים שעליהם יש לדון במסגרות שמאליות רחבות. כאשר מנהיג "המחנה הציוני" מזהיר מפני "השמאל החתרני" וכולל בקטגוריה הזו את כל מתנגדיו, עלינו להיות ערניים מבחינה פוליטית ולא הסתפק ביחס הביטול כלפיו. הוא צודק בכך שאנחנו בשמאל איננו סופרים מנדטים כמוהו וכמו שותפו הרעיוני הסמוי נתניהו. המנדטים בכנסת אינם אלא אמצעי לחולל שינוי במדיניות בכל התחומים. אחרת, אין בהם חפץ. למסקנה אחת הגענו כבר מזמן, וגיבשנו אותה לאור תופעות משתקות כמו בוז'י הרצוג ואהוד ברק: האויב הכי גדול של השמאל הם אלה המתחפשים לשמאל. שמעון פרס הדגים לנו את התופעה כאשר היה סגן נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי אבל תמך במרגרט תאצ'ר ובדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד.
אין בכלל ספק שהגזענים הדתיים והחילונים מצליחים במאבקם למחוק את הוויכוח על 1967 ולהחזיר אותנו לשנת 1948. הוויכוח על שתי המדינות יאפשר להרצוג ולתומכיו להסית ביתר שֹאת נגד השמאל העקבי.
- פורסם בכל העיר, 3 יוני 2016
כתבת ש״נתניהו איננו טיפש״. אמרו חכמים גדולים מאיתנו ״סייג לחוכמה שתיקה״, וגם ש״חכם רואה את הנולד״. אילו מסיתיהו היה חכם הוא היה שותק, וגם לא היה מסרב להצעות השלום. אלא שבמצבו שקרניהו ממשיך לטוות לעצמו את מסכת קורי השקרים שבהם הוא מקווה להסתייע כדי להמשיך ולאפס את הסיכוי לשלום. אלא שכך הוא מסתבך עוד ועוד. כך הציבור מתחיל להבין שה״חוכמולוג״ הוא אדיוט גמור. אבל ממשלת המתנחלים ידועה בכישוריה במדע הספינולוגיה. היא תמשיך לנסות להתחמק מהשלום הצודק. ** לכן אין ברירה אלא לבקש מאירופה וארה״ב להטיל חרם על ייצוא ישראלי, על כניסת ישראלים לאירופה ללא ויזות ועוד. *** השבוע כתב זאב שטרנהל על כך והציע, לדעתי בטעות, להפריד החרם שצריך להטיל יל ההתנחלויות והכיבוש — שלדעת כל העולם אינו חוקי — לבין היחס לישראל בגבולות "הקו הירוק". לדעתי זו הפרדה מלאכותית. עכשיו כולנו סובלים [בין היתר מהזרמת כספי המיסים שאנו משלמים לבניית ההתנחלויות], אז כדאי שנסבול עוד ״טיפול כֶמוֹטֶרַפִּי״ — עד חיסול סרטן האפרטהייד, והכיבוש. כך חוסל האפרטהייד בדרום-אפריקה!
עדיין לא הצלחנו לשכנע את "המנהיגות המזרחית החדשה" להפסיק להתבטל בפני מיתוס הציונות. לפי שעה אנחנו לא שומעים אף אחד מהם אומר את מה שחייב להאמר, שמדובר היה והווה ויהיה בהונאה, בתנועה שהיא במהותה תנועת התבוללות. אנחנו כאן (כולל אנחנו האשכנזים) פשוט מפני שנולדנו ו/או הובאנו לכאן בילדותנו וגדלנו כאן. לא צריכה להיות שום בעיה להיות פטריוט ישראלי מבלי להאמין בציונות, הרי מדובר בתבנית נוף מולדתנו. אפילו המשוררים שבינינו לא מעיזים לומר שהתנ"ך אינו ספר היסטוריה ושיבת-ציון אינה אלא מטאפורה (נכון, אם הם יגידו את זה אז לא יהיה להם איפה לפרסם ומאיפה לקבל מלגות). מישל אובמה היא צאצאית של עבדים שכדי להנהיג את אמריקה לא מצדיקה את סוחרי העבדים, ולא את מחסלי האינדיאנים, גם לא את מיתוס הבהלה-לזהב שביסוד הקמת ארה"ב.
דיקלום האידיאולוגיה הציונית על ידי אנשים ברמתם של עמיר פרץ ויוסי יונה, שלא לדבר על הצעירים, זה פשוט חרפה, התרפסות אופורטוניסטית שהורסת כל סיכוי שיהיו אי פעם למדינה המפוברקת הזאת חיים שאינם מבישים.
http://www.israblog.co.il/98991
תמיד יש מי שמבקש לטשטש את הקו המבדיל בין מעמד ובין זהות חברתית. גם אם כמעט תמיד ישנה חפיפה בין השניים ובישראל אכן יש חפיפה משמעותית בין מעמד העובדים הנמוך ובין קבוצת "המזרחיים", שזהו שם כולל למהגרים לאחר 1948. אולם מאבק מעמדי אף פעם לא יכול להיות מאבק למען הדרה של קבוצה אחרת. המאבק המזרחי בתצורותיו השונות היום אינו שונה ממאבק מעמד העובדים ה"לבן" בארה"ב למען הזכות לנסוס בגאון את דגל הקונפדרציה. הפערים בין מזרחיים ובין אשכנזים קטנים באופן משמעותי מהפערים בין יהודים וערבים ולכן זה לא מפליא שהמזרחיים בחרו במאבק גזעני נגד ערבים על פני מאבק אמיתי לשוויון. המאבק המזרחי הוא לשוויון ברווחי הניצול של הקולוניאליזם הציוני.
כתב שפי: ״המשוררים שבינינו לא מעיזים לומר שהתנ"ך אינו ספר היסטוריה ושיבת-ציון אינה אלא מטאפורה״. אז מה היא התורה? המצאה מתוחכמת. סיפור אז אל מומצא שנותן לנו, ולנו בלבד, את מחצית המזרח ("מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד־הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר־פְּרָת") ולא רק זאת אלא גם את הזכות לצמת ולחסל את כל ילידי הארץ. וזה כ״כ שיכנע את הציונים, עד שהם הפכו למאמינים, או כמו שיש חילונים שאומרים ״אין אלוהים, אבל הוא נתן לנו את הארץ״. ובשם האל המומצא הזה מנסות כל ממשלות ישראל להמשיך ולכבוש, ולגרש, ולהפעיל משטר אפרטהייד, ולנהוג כ א י ל ו החוק הבינאומי אינו קיים.
אז דחילק! תנו את הקרדיט ואת הקופירייט לעזרא ונחמיה… ועיזבו את השטויות!
שמאלני/ת לא מצבעים לש"ס הצבעה לש"ס משמעותה
1. תמיכה בכיבוש
2. תמיכה במדיניות כללית אנטי חברתית
3. יצירת דור חדש של בורים ונבערים
פניה לקהל המזרחי איננה הופכת את השרץ לחברתי.
צריך לזכור "שהמזרחיים" שונאים את השמאל וערבים תוצר של חינוך בין עשרות שניים, מבחינתם הקרבת עתיד ילדיהם בעבור השנאה היא עסק משתלם.
התייחסות לסיפא
“אין בכלל ספק שהגזענים הדתיים והחילונים מצליחים במאבקם למחוק את הוויכוח על 1967 ולהחזיר אותנו לשנת 1948.“
אין שום הבדל בין 67 ל-48.מי שעושה הבחנה עושה זאת מטעמים של שקט נפשי ונסיון עקר למרק את המצפון.
בשתי המלחמות נכבשו שטחים，גורשו ערבים מחלק מהכפרים וישראל החילה את שלטונה דה פקטו באותם שטחים. בעיני הערבים אין הבדל בין יפו,חיפה,ועכו ולבין שטחי הגדה .
לפני 48 וגם אחריה ערבים תקפו את ישראל ,כך שכיבושי 67 לבד לא מסבירים את העויינות הבסיסית למפעל הציוני. מלחמת 67 היא המשך ישיר של מלחמת 48 על אותם נושאים ועם אותן תוצאות לשני הצדדים.
לרגל יום ירושלים אפשר לשאול האם מגורשי שכונת המוגרבים בירושלים מ-67 מרגישים יותר טוב ממגורשי ליפתא.התשובה היא לא,וניסח זאת יפה מאוד ח“כ זאחלקה בנאום תגובה לח“כ סתו שפיר.שם בנאום ישר ואמיתי הוא גרס את כל החשיבה התמימה של השמאל היהודי על ההבדל בין 48 ל-67.
בקיצור מר ברעם, אין פה שום גזענות, רק אמת צרופה שהערבים חיים אותה וגם יהודים מפוקחים מכירים בה.
התייחסות לרישא
הניתוח המרקסיסטי החד מימדי או הרב מימדי לא רלוונטי לאוכלוסייה היהודית בישראל.אחרי שבעים שנה כדאי כבר להפנים זאת.
קו השבר של הישראליות היא בין האנשים שיש להם סנטימנט יהודי חזק ולבין האנשים שהרכיב האזרחי יותר דומיננטי אצלם.בכל מחלוקת שיש בחברה הישראלית אפשר לראות את ההתפלגות על פי עומק הסנטימנט היהודי.לכן גם המזרחיים שהם במעמד סוציואקונומי נמוך יותר, אינם מזדהים עם תנועות השמאל כיוון ששם הם לא מוצאים הד לזהות היהודית שלהם.יהודי המזרח מסיבות היסטוריות יותר מסורתיים,וזהו המניע העיקרי שלהם כשהם בוחרים מועמד לראשות הממשלה. מפלגת העבודה במשך שנים מחפשת את הבוחרים המזרחיים שלא מתחת לפנס היהודי,עסוקים בניתוח מעמדי ומתוסכלים למה מזרחיים בוחרים בימין קפיטליסטי פעם אחרי פעם ,מבלי להבין שהמפתח הוא החשיבות שמייחסים בני עדות המזרח למנהיגים שגם אם הם חילוניים הם עדיין מדברים יהודית. יעקב חזן כמדומני אמר שתנועת השמאל הציונית רצתה להפוך את היהודים לאפיקורסים וקיבלה במקום עמי ארצות.יהודיים מזרחיים גם אם הם אפיקורסים ועמי ארצות, לא רוצים שעמי ארצות במובן הזהות היהודית ינהיגו אותם.