השמאל הרדיקלי הפך בימים אלה לאויב ישיר או לשק החבטות של "השמאל ה"לגיטימי", כלומר "השמאל הציוני".

ראשון המסתערים היה האיש העומד בראש "המחנה הציוני", בוז'י הרצוג; בראש המפלגה הבורחת כמו מאש מכינויה כ"שמאל". מפלגה שברחה אפילו משמה שלה כדי להתרחק מן השמאל. פעם, בימים הרחוקים ההם, היא נקראה מפלגת "פועלי ארץ ישראל״ (מפא"י), אחר כך היא נסוגה אל (מפלגת) "העבודה", עד שהגיעה לחוף המבטחים הנוכחי – "המחנה הציוני". ׳גמרנו עם "פועלים" ו"עבודה", עכשיו אנחנו רק ציונים׳.  וראש הציונים מאשים את שלי יחימוביץ, חברת מפלגתו שהיא – תחת השפעת השמאל הקיצוני – המליכה עלינו את ליברמן! הוא הרי חושש שהעם לא יאהב אותו ואת מפלגתו אם ידמה שהם "אוהבי" ערבים. והוא מן הסתם בטוח שאם יסית נגד ערבים ו״שמאל קיצוני״ ירכוש בחזרה את אהבת (קול) העם. הוא אולי גם מפנטז שהתחברות לנתניהו תנקה אותו לחלוטין מאהבת ערבים ושמאל ויכירו בו כציוני כשר.

והנה גם צבייה גרינפילד, שיש לציין שהייתה בעבר ח"כ מטעם מרצ, התריעה ב׳הארץ׳ על "נזקי השמאל הרדיקלי" (20.5.2016). במרצ, הפחד מהשמאל הרדיקלי הוא אנדמי, התרחקות מהשמאל הרדיקלי – הוא צו עליון. בבחירות האחרונות חששו מבריחת הקולות שלהם אל ה"מחנה הציוני", לכן הבטיחו לבוחרים שאל להם לחשוש, מרצ תעמוד לצד המחנה הציוני כאשר זה ייאבק בליכוד. אולי עכשיו, לאחר חיזוריו המבישים של בוז'י אחרי נתניהו, יבינו גם הליברלים במרצ, וגם אלה שהתפתו להצביע עבור מרצ כמפלגה שמאלית, מה מידת שיקול הדעת והריאליזם של מפלגה המזנבת אחרי המחנה הציוני. ובכל זאת, מרצ הצליחה כנראה בדבר אחד, היא גנבה כמה קולות שמאל מהרשימה המשותפת.

ומה הם "נזקי" השמאל הרדיקלי בעיני גרינפילד? לא ברור כל כך. גרינפילד נרעשת מכך שלשמאל הרדיקלי, שאינו גדול כל כך, השפעה גדולה על השיח הציבורי, מעל ומעבר לכוחו הפוליטי. כך למשל היא מקוננת על כך שמכון ון-ליר בירושלים "מקדיש כמדומה זה יותר מ-25 שנה מאמצים אדירים לקידום של האג'נדה של השמאל הרדיקלי". כך! לי זה מזכיר, ויסלחו לי על האסוציאציה הזו – את הסנטור ג׳וזף מקארתי מנופף בידו עם רשימה של, כביכול, 200 שמות של קומוניסטים בשרות החוץ האמריקאי, וקורא להתעוררות העם האמריקאי נגד הקומוניזם המשתלט. גרינפילד כמובן איננה סנטור ג'וזף מקארתי, אולם ברדיפת השמאל הרדיקלי יש סימני היכר משותפים ובראשם ההפחדה וההבהלה. כמו כן, זה מעט מוזר שהכותבת, המודאגת כל כך ממכון ון-ליר, לא מפנה את מרצה כנגד הימין המשתלט על מערכת החינוך של ישראל.

ג'וזף מקארתי, 1954 (מקור)

גרינפילד גם מזדעזעת מן הקסם שהשמאל הרדיקלי מהלך על חלק מהשמאל הציוני. היא מתלוננת על "הנהגת השמאל שלא העזו להפנות מחשבה ביקורתית אל המחנה פנימה, אלא "הניחו לשמאל הקיצוני להפוך ללא הפרעה לגורם כריזמטי ומשפיע". יתר על כן, מנהיגי השמאל  "סיגלו לעצמם לעתים את האידיאולוגיה המנצחת". "ואלי גם משאלתם לשאת חן בעיני מי שנתפשו כצעירים עטויים ערכים אוניוורסאליים".  דברים אלה יכולים להחמיא לשמאל הרדיקלי, שהוא כנראה לא כל כך מנותק כפי שרבים רוצים לתאר אותו, אך טרם שהשמאל הרדיקלי יטפח לעצמו על כתפו רצוי להבין שהכוונה כאן היא להחשיד ולהפחיד מפניו.  

הכותבת מזדעזעת מכך שהשמאל הרדיקלי הוא אנטי ציוני. שוד ושבר! שלמה זנד לא מכיר בעם היהודי! מדבריה עולה כאילו זנד יוצא לחסל את היהודים בכל העולם. אכן, השמאל הרדיקלי לא מאמין במושג הערטילאי של "עם יהודי עולמי". האם יהודי אמריקאי, למשל, רואה את עצמו כשייך לעם עולמי שכזה? האם הוא בוחר נשיא יהודי עולמי, סנטורים יהודיים עולמיים. האם בשעת המלחמה הוא מתנדב לצבא היהודי העולמי, או פשוט מתגייס לצבא האמריקאי? למי הוא משלם את מיסיו, היכן הוא עובד, לאיזה בית ספר הוא שולח את ילדיו? ומה שפתו, תרבותו, שלו ושל ילדיו? נכון שחלק מהאמריקאים היהודים מרגישים זיקה ליהודים בישראל ובשאר ארצות העולם, ואולי יש בינם אפילו קרבת משפחה. אבל זה נכון גם לגבי אמריקאים ממוצא איטלקי, אירי, סיני, וכיוב׳. ליהודים הדת היהודית משותפת, אך כשם שהקתוליות לא עושה מהאיטלקים והצרפתים עם אחד, כך גם הדת היהודית אינה הופכת יהודים בארצות שונות לעם אחד.

החשיבות של תודעה אתנית בקרב אמריקאים נחקרה רבות. פטר נוביק, באחד הספרים המעולים בתחום זה*, מספר כיצד הקשר למוצא אתני הולך ונחלש מהדור השלישי והלאה. זה גם המצב היום כלפי יהודי אמריקה. רובם ככולם רואים עצמם כאמריקאים "גאים" הם לא "עולים ארצה".  לא זו בלבד, אלא שמספר הישראלים המהגרים לארה״ב, ועושים כל מאמץ להפוך לאזרחים אמריקאים, גבוה לאין שיעור ממספר היהודים האמריקאים שמהגרים לישראל. וזאת למרות שליהודים אמריקאים יש זכות השיבה ואילו ליהודים ישראלים אין זכות ״שיבה״ לארה״ב. לו זה היה כך, אפשר היה להגיד, כדברי הבדיחה הישנה, שהאחרון שיוצא משדה התעופה שלא ישכח לכבות את האור.

גרינפילד מתגעגעת לציונות הישנה והטובה שמעולם לא הייתה. את הגושפנקה הציונית שואפים מרצ והמחנה הציוני לקבל על ידי הצטרפות ל"ימין שור" המשתולל בארץ. וכך מרצ מחזקת את ידם של המחנה הציוני כאשר אלה ייצאו נגד נתניהו, ונתניהו עצמו מנסה להיות ״פטריוט״ כמו בנט וליברמן, וביחד כולם נופלים לחיקו של כהנא זצ"ל.  אך בסופו של עניין הכותבת המכובדת, כמו גם מנהיג המחנה הציוני, בבואם להתמודד עם השמאל הרדיקלי לא דואגים בעיקר פן יבולע לציונות. הם מפרשים את האנטי ציונות של השמאל הרדיקלי, בצדק, לא כאנטישמיות אלא כנחישות בהגנה על זכויות הפלסטינים, ומסיבה זו הם ראויים להוקעה. באווירת ההסתה המקובלת כיום, הסתייגות ופגיעה בזכויות הפלסטינים מאוד חשובה.

מרצ והמחנה הציוני מחפשות נישה בינן לבין הימין הציוני. הן מחפשות מרחב פוליטי בו יוכלו להתקיים מבלי לאבד את חבריהם ואוהדיהם, מציאת המינון המדויק של פטריוטיזם ציוני ולאומנות ציונית (כפי שכביכול מצאה בשעתו מפא"י ההיסטורית, אליה מתגעגעת גרינפילד). השומר הצעיר קרא לזה בשעתו סינתזה בין ציונות וסוציאליזם. אך הימים ההם חלפו, וכיום אין מרווח פוליטי בין כיבוש לבין נסיגה מלאה מן השטחים הכבושים, בין דיכוי ונישול של העם  הפלסטיני לבין מדינה פלסטינית, בין נישול הפלסטינים לבין השבת האדמה שנגזלה. בין שלום למלחמה.

החיפוש הזה מעיד על כך שמרצ והמחנה הציוני איבדו את החזון הפוליטי שלהם. הנזק של השמאל הרדיקלי ממנו הם חוששים הוא מ"שבר אידיאולוגי עמוק זה שהתחולל משך שנים בתוך השמאל עצמו והרחיק ממנו המוני בוחרים". אך בסופו של עניין, גם המחנה הציוני וגם מרצ, בהסתייגותם מן השמאל הרדיקלי, מבקשים מחסה פוליטי אצל הימין הישראלי.

וכאן אנו מגיעים שוב אל השמאל הרדיקלי וההבדל בינו לשמאל הציוני. הוא אכן חיה מוזרה בפוליטיקה הישראלית. הוא אינו מוכן להתכופף ימינה, גם אם יאבד קולות בציבור היהודי. אכן השמאל הזה אינו "גמיש", "לא מכיר במציאות", מתעקש על עקרונות ומוכן להמשיך להיאבק נגד הכיבוש גם אחרי 50 שנה. זאת כאשר רוב הליבראלים הציוניים כבר ״הבינו״ מזמן שזה "בלתי מציאותי", כאשר אנשים טובים, שוחרי טוב, החליטו שעכשיו יש להיאבק למען זכויות שוות של הפלסטינים בתוך ישראל השלמה או הדו-לאומית.

השמאל הרדיקלי לעומת זאת ימשיך במאבקו נגד הכיבוש, בעד עצמאות פלסטינית, ובעד שלום. הוא אינו בודד במאבקו – רוב מדינות העולם ואוכלוסיית העולם תומכים במדינה פלסטינית. השמאל הרדיקלי מבין היטב שגורל הפלסטינים ייקבע בסופו על יד הפלסטינים עצמם. הם אלה שייקבעו את דרכי המאבק לשחרורם ולהקמת מדינתם.

• The Holocaust  in American life. By Peter Novic. Houghton Mifflin Company. Boston – New  York 1999

Share on Facebook