לפני כמה ימים אבא שלי, מיכה קמינר, התראיין בתוכנית בוקר בערוץ 2 בנושא הסירוב שלי להתגייס והכליאה הארוכה שלי בגלל זה. הכותרת על המסך היתה: "סרבנית הגיוס תאיר קמינר שוב בכלא", עם תמונה שלי והכל… לא הייתי יודעת על זה בכלל, אבל במקרה באותה שעה מסכי הטלוויזיה בתאים בכלא 6, פלוגה 600 (כן, כן, יש טלוויזיה בתאים אבל אנחנו לא קובעות איזה ערוץ רואים), היו מכוונים לערוץ 2.
תאיר קמינר בדרכה לבקו"ם (צילום: אקטיבסטילס)
באותו זמן לא הייתי בתא לראות את אבא שלי מספר עלי ועל הסירוב שלי, אז פספסתי את זה, אבל אי אפשר היה לפספס את האפקט של הראיון ברחבי הכלא. רוב הבנות דווקא צפו בזה, ולאחר התוכנית ניגשו אלי בנות מכל התאים וסיפרו בהתרגשות שראו את אבא שלי וראו אותי. מבעד להתרגשות, הן העלו שוב את השאלות הקשות על הסיבות לכך שאני נמצאת בכלא איתן, ועל הסיבות לכך שמדברים על הכליאה שלי בערוץ 2 .
כשהחלטתי לסרב, בעיקר רציתי להרגיש שאני הולכת עם המצפון שלי עד הסוף, אבל גם רציתי ליצור שיח. רציתי לדבר על הסירוב עם חברים וידעתי שיהיה סיקור תקשורתי במידה מסוימת. אבל מאז שהכל התחיל, דרך האינטראקציה עם הבנות בכלא גיליתי משמעות חדשה לסירוב.
כאן, בתא בכלא, קיבלתי המון תגובות שונות ומשונות וניהלתי המון שיחות עומק. לא פעם יצא לי לתת לבנות לקרוא את ההצהרה שלי או אפילו להקריא לכל התא (הבנות בתא מתחלפות כל הזמן). בכל "סקירה" (שיעור) שבה אני נמצאת יש לי הזדמנות להביא זוויות חדשות ולהשמיע את הקול שבדרך כלל לא נשמע. כמובן, במקום מגוון כמו כלא 6 התגובות לדברים שאני אומרת היו גם הן מגוונות. פעם אחת מישהי שישבה ממש קרוב אלי לחשה לי שאם לא היינו בכלא, היא היתה רוצחת אותי. אבל אני שמחה להגיד שהיא ממש חריגה. באופן כללי אני מרגישה שהבנות פה ממש מקבלות אותי. יותר מזה, אני מקבלת מהן המון תמיכה ופרגון.
הרבה בנות מדברות על כך שהן בכלל לא מסכימות איתי, אבל הן מאוד מעריכות אותי בגלל העמידה על העקרונות שלי ורוחשות לי הרבה כבוד על שאני מוכנה לחזור למקום הזה שוב ושוב רק כדי להגן על האמת והערכים שלי. וכמובן, יש גם הערכה גם על הפז"ם המכובד שלי בכלא.
אחרי זה מגיעים גם השיחות היותר קשוחות, הוויכוחים או ההסברים. יש פה המון סוגים של בנות מהמון מקומות. אני מרגישה שזו הזדמנות מיוחדת לנהל שיחות בנושאים האלו עם הבנות כאן ולשמוע קולות שאחרת לא הייתי לומדת להכיר. באמת יש הרגשה שזה חשוב, אבל זה לא תמיד קל. למשל, כשאת מדברת עם מישהי מההתנחלות ברקן או ממעלה אדומים. קשה לה הרבה פעמים לשמוע אותי – זה אישי, זה רגשי ולפעמים זה מקפיץ פיוזים.
אבל היו לי גם שיחות מדהימות עם בנות מההתנחלות אריאל. בין אם השיחה מסתיימת באמירה כמו "שינית לי את כל החשיבה על השמאל ועל 'שלום'", או אם היא מסתיימת כי המפקדת צרחה: "שקט בתאים" או אפילו מכיוון שחברתי לשיח קבעה בכעס שהיא לא מסוגלת לשמוע אנשים מדברים כמוני ועדיף שנשתוק – אני תמיד יוצאת בתחושה טובה, שהיה חשוב לנהל את השיחה הזאת. חשוב להביא את הפרספקטיבה שלי, שמערערת על הברור מאליו של קדושת מנגנוני הביטחון בישראל, וחשוב שאלמד לשמוע את התשובות והתגובות שהעמדה הזו מעוררת בנשים השונות שבכלא.
כי על זה אנחנו מדברות: על זה שצריך לדבר ולא להילחם. וחלק מהעבודה של מי שרוצה לשנות את המצב בארץ, חלק גדול ממנה, הוא השיחות שאנחנו צריכות וצריכים לנהל – גם עם מי שמסכים איתנו, אבל לא פחות חשוב מזה – עם מי שלא.
אז לחיי ההזדמנויות הרבות שהכלא נותן לי לדבר עם בנות כמוני, ועם בנות שונות ממני לחלוטין.
- פורסם בבלוג של תאיר קמינר בהארץ
הכלא הצבאי הוא מקום מצויין לנהל שיחות ולהסביר לצעירות וצעירים שלא כדאי להם/ן לשרת את הכיבוש. כשההגיון העקום של השופטים הצבאיים מאריך את מאסרה של תאיר פעם לאחר פעם הם שמים לצבא רגל, ולא לתאיר. לעמוס שוקן מגיעה תודה על שהוא מאפשר לתאיר לפרסם את הבלוג שלה ב״הארץ״.
כי המצפן הקולקטיבי הציוני התקלקל, ואולי מעולם לא היה הציוני אדם מצפוני. [[ זו גם אחת הסיבות שדויד בן-גוריון לא הוציא את פקודת הגירוש בכתב. את פקודת טיהור הפלסטינים, שנתן ליצחק רבין – משה כרמל – ויגאל עלון — הוא נתן ״בהינף יד״. מאז היד הציונית מתנופפת וחוזרת כל כמה שנים ]].