כדי להבין את הבעיות והדילמות המונחות על סדר היום העולמי, אין ברירה אלא להתעמק בהן. כל הכותבים הרציניים שלנו (שלא לדבר על האחרים) סבורים שעלינו לשעשע קצת את הציבור, גם אם אנו עוסקים בשאלות של חיים ומוות. בעבר הלא רחוק, כאשר רצינו להתרחק קצת מהמזבלה המצחינה שהציפה את הזירה הפוליטית שלנו, כתבנו על ארצות חוץ. לימים הסתבר, שהמושג "ארצות חוץ" התיישן במידה רבה. בעבר (1985-1979) כתבתי מדור על נושאי חוץ בשבועון "העולם הזה" בעריכתו של אורי אבנרי שהתמקד לא רק, ואפילו לא בעיקר, בוושינגטון אלא בארצות עניות ובדרך שהן נושלו מנכסיהן על ידי הקולוניאליזם לסוגיו. רבים מעמיתיי התייחסו בסלחנות חביבה לטור הזה, שעסק במזרח טימור, באינדונזיה ובקניה, מתוך אמפתיה כלפי התושבים וביקורת ארסית על ההנהגות. כאשר ישראל הרשמית שיתפה פעולה עם המושחתים והאכזריים בין שליטי תבל, המדור שלי "עולם קטן" הרים קול זעקה, הציג את אוסף הנעליים של רעיית הרודן הפיליפיני אימלדה מרקוֹס נוכח הרעב והמחלות באזורים רבים במדינה, תיאר את העינויים שעברו אנשי שמאל בארגנטינה, צ'ילה ואורוגוואי. כתבים אחרים הצטרפו לזרם המחשבה האנטי-קולוניאליסטי במועד מאוחר יותר, או הסתפקו בגינוי הסימפטומים (עינויים, שחיתות) והתעלמו ממכירת נכסי המדינות העניות לעולם הרכושני בראשות ארצות הברית.

במהלך הזמן נוכחנו לדעת, שחלק ניכר מהבעיות שלנו נובע מההתרחשויות בחוץ לארץ, והמונח "מקומי" איננו מייצג סוגיות רלבנטיות. לא רק בנימין נתניהו אלא גם ותיקי תנועת העבודה כמו בייגה שוחט, אימצו את הניאו-ליברליזם, רמסו שביתות צודקות והכפישו את האגודים המקצועיים. היחס האטום למשֹתכרים מעט ולמובטלים הפך לשיטתי, ורק אנשי שמאל עם רגישות חברתית (כלומר, לא כולם) ממשיכים למחות. את החוקה המגוננת במידה ידועה של ארצות הברית לא אימצנו כאן, אבל לקחנו מהאמריקאים הימניים את הרטוריקה המתעבת התארגנות אותנטית של עובדים. שטיפת המוח הרכושנית שאותה יזמו לא רק בעלי ההון אלא גם הכלכלנים ורוב העיתונאים הכלכליים בתקשורת שלנו, הצליחה וגם קורבנות השיטה הניאו-ליברלית ממשיכים לתמוך במחולליה.

עתה שרויה בריטניה במערכת בחירות סוערת לקראת משאל העם על החברות או ההתנתקות מהאיחוד האירופי. התחלקות קווי המתאר כאן היא סבוכה ואף מעורפלת. הימין הקיצוני מתעב את האיחוד מאז ומתמיד, אבל פעיליו, שיש להם השפעה מסוימת בקרב הציבור, אינם מיוצגים כמעט בפרלמנט בשל שיטת הבחירות האזורית בבריטניה. בבחירות לנציגות הבריטית לפרלמנט האירופי הייתה לימין הצלחה סבירה כיוון שהיא התקיימה בשיטת הבחירות היחסיות. הימין (UKIP) הפך את ההתנגדות לאיחוד האירופי לדגל, בעיקר בשל התנגדותו לכניסת מהגרים מהמדיניות העניות יותר באירופה לשטחה של הממלכה המאוחדת.

מתוך סרטון בעד התנתקות בריטניה מהאיחוד האירופי

קיימים גם מניעים אחרים. הפקידות הבכירה במשרדי האיחוד האירופי בבריסל מכתיבה תנאים, שבעיני הימין פוגעים בכבוד הלאומי הבריטי ומכפיפים את הסמלים והנוהגים העתיקים לשרירות לבם של הביורוקרטים. לעמדות כאלה ישנם תומכים רבים גם באגף הימני של המפלגה השמרנית בבריטניה. במרכז המפה הפוליטית יש רוב גדול בפרלמנט של שמרנים הנתפסים כמתונים, ליברלים ואנשי מפלגת העבודה החדשה (לייבור), שתמכו בעבר בקו הפרו אמריקאי של טוני בלייר. ההתנגדות באגף השמאלי היא אמביוולנטית. ראשיו, ביניהם מנהיג המפלגה מהשמאל ג'רמי קורבין, נטו בעבר להתנגד לאיחוד, ומחו נמרצות נגד התכתיבים האנטי חברתיים של מטה האיחוד בבריסל. האיחוד, ולפניו גם השוק האירופי, נתפסו בצדק כהתארגנות של האומות העשירות נגד האומות המרוששות. אבל היבטים אחרים של ההשתייכות לאירופה קסמו דווקא לאנשי השמאל בלייבור. הם לא מעוניינים לבטל את חוקי העבודה המתקדמים ואת הביטוח הסוציאלי שבריסל הכתיבה גם ללונדון; הם מסרבים להצטרף לגזענים ולאיסלמופובים (שונאי המוסלמים) שמבקשים לחסום את חופי האי הבריטי מפני מהגרים. קורבין מבין היטב את הדילמה הסבוכה הזו, והוא הצליח לגייס את רוב תומכיו לתמיכה זהירה ולא הכי נלהבת בהישארות באיחוד.

קורבין סובל מירושה כבדה של אי-אמון במנהיגי הלייבור שהשאירו קודמיו, בלייר וגורדון בראון. הוא שונה מהם בַּכל: אין לו תדמית של נהנתן וסוס טרויאני של ושינגטון כמו שהייתה לקודמיו, והפרופיל שלו בנושאי חוץ מזכיר יותר את הסוציאל-דמוקרטים השבדים מאשר את הנוכלים שהונו את הציבור הבריטי וגררו אותו למלחמה בעיראק. רוב תומכיו הצעירים מייחלים לשינוי דרסטי לא רק בתדמית אלא גם במהות. שינוי כה דרסטי בעמדה שלו ושל רבים מתומכיו ביחס לאיחוד האירופי גורם למבוכה. נושא אירופה הטריד את הציבור הבריטי כבר כמה עשרות שנים, ונאומי התיעוב כלפי בריסל הם חדים, חריפים ולעתים אפילו  שנונים. האם הכורח של קורבי לשמור על תומכיו מהמעמד הבינוני מחייב אותו לשמור על האינטרסים שלהם ולהתעלם מרחשי הלב של העובדים והגמלאים? האם מצביעי לייבור מסורתיים יזנחו את המפלגה או שמא ידבקו במנהיגות שהבטיחה שינוי קיצוני ולבסוף תסתפק בתיקונים קוסמטיים?

הפחד הנורא של  בריטים רבים מנסיגה כלכלית מכאיבה אם יפרשו מהאיחוד ומהשוק האירופי, משפיע מאוד על השיקולים ככל שמועד משאל העם מתקרב. ההתמוטטות החלקית בשנת 2008 הפחידה אותם, וגם שונאי בריסל חוששים מחיסול חסכונותיהם אם הבנקים יקרסו. לכן משקיפים פוליטיים באירופה סבורים שראש הממשלה דיוויד קמרון והשותף בעל כורחו קורבין מהלייבור יצליחו למנוע ניתוק. השמאל העקבי בבריטניה שרוי אף הוא במבוכה רבה: הישארות בריטניה באיחוד תנציח את הסטאטוס קוו החברתי והמעמדי, והבריטים ימשיכו לחיות בחברה מקוטבת, בעצם גן עדן לעשירים הכרוך בהמשך התרוששות השכירים. לעומת זאת אולי המהגרים לא ייפגעו, זכויותיהם יישארו בעינן, וכך יקרה גם למוסדות חברתיים חשובים.

על שאלה צפויה מהקוראים, מה בעצם אכפת לנו אם הבריטים יישארו באיחוד האירופי או יפרשו ממנו, קל מאוד לענות. לכל החלטה יהיו השלכות על הכלכלה האירופית והעולמית, וישראל מושפעת מאוד מכל תזוזה פיננסית במערב אירופה. גם סגירת השערים בפני הפליטים תשפיע על היחס כאן, הגרוע ממילא, כלפי מבקשי המקלט מהארצות העניות. הדילמה הקלאסית בין ליברלים רדיקליים, שמתמקדים בסוגיית זכויות האדם לכל אדם ובכל מקום, לבין סוציאליסטים ופעילים חברתיים, שחושבים יותר על שוויון ועל חלוקת הכנסות ופחות על מהגרים זרים (גם אם סכנה נשקפת לחייהם) משפיעה מאוד על הדיון הזה. התיאוריה הפוליטית של פעילי השמאל בלייבור הבריטי מחייבת התנגדות לאיחוד כאחד ממעוזי הרכושנות הניאו-ליברלית בעולם; האפשרות להנחתת מכה קשה על הפשיזם והגזענות אם תסוכל ההסתה נגד ההגירה, חשובה גם היא.

• פורסם בכל העיר, 17 יוני 2016

Share on Facebook