שני הרמטכ"לים לשעבר השנויים במחלוקת, אהוד ברק ובוגי יעלון פתחו בשבוע שעבר פה גדול על עמיתם לשעבר, ביבי נתניהו, וכל השוכחים והמשכיחים הריעו להם בכל כלי התקשורת, למעט "ישראל היום". הזקָן של ברק איננו רלבנטי לשום דבר ועניין, אבל ההתפעלות מהשחצנות שלו היא מקוממת. ברק המתנשא מזלזל באינטליגנציה של הציבור ושל אנשי התקשורת, ובמידה ידועה בצדק. בלי האטימות והשטחיות של "הפרשנים הפוליטיים" (אחת מהן הודתה בכך בגלוי בעיתונה "ידיעות אחרונות") היו מעיפים את ברק מכל המדרגות בבוז מוחלט. מנהיג מפלגת העבודה לשעבר שפירק אותה ופילג אותה בשעתה הקשה, הורס תהליך השלום בכוונת מכוון ומקעקע את השותפות הפוליטית עם האזרחים הערבים, מופיע עתה בראש חוצות כטריבוּן עממי חדש. המתחרה הראשי של ביבי ושל גולדה מאיר על התואר "ראש הממשלה הכי גרוע בכל הזמנים" מנצל את השבר הפסיכולוגי שפוקד עתה את "בני הארץ" שחולמים לחזור לשלטון בכל דרך, וקוצר מאמרים חיוביים בתקשורת כיוון שפגיעה בנתניהו היא חזות הכול.

בעיקר מרגיזה הביקורת שלו על ההשקעות בהתנחלויות. ברק מעולם לא הכחיש את העובדה שהוא בנה והרחיב התנחלויות יותר מכל ראש ממשלה אחר, לפניו או אחריו. איש העסקים ברק אולי צמח בתנועה הקיבוצית, וכאשר זה משתלם לו הוא מהלל את ערכי תנועת העבודה. ייתכן שהנאומים שלו ושל הרכש החדש של מחנה השלום המזויף, יעלון, פגעו קצת בראש הממשלה וזה היה כשמן בעצמותינו. כדאי לשאול את עצמנו במה זה תורם לעתידנו בארץ האומללה הזאת. יעלון הוא נץ קיצוני מאוד, שחבר לליכוד ונבהל מתוצאות מעשיו בממשלת ביבי; ברק תמיד חיבל בכל סיכוי לשלום, הן בבניית התנחלויות והן בהתנהלות מול הפלסטינים והסורים. רבים זוקפים לזכותו את הנסיגה מלבנון, אבל נוטים להדחיק את העובדה שהוא נסוג מלבנון כדי שיוכל לשבור את ההתקדמות בשיחות עם סוריה.

ואחרון לא חביב: במשך זמן רב, כשר הביטחון של נתניהו, הוא עסק במרץ האגדי שלו בטיפוח חלום העִוועים של תקיפת איראן, שיא החוצפה הבונאפרטיסטית בשיתוף פעולה הדוק עם כל היסודות הפשיסטיים בכנסת. נכון שהוא נבהל יותר מנתניהו מיחסה של ארצות הברית לתוקפנות שהוא מתכנן על אדמה זרה. ביבי ניסה לקומם את העם האמריקאי ואת הקונגרס נגד הנשיא אובמה. ברק היה קצת יותר זהיר, ואולי הבין את חשיבותה של דעת הקהל הליברלית בארצות הברית. יהודים רבים באמריקה תומכים במפלגה הדמוקרטית ומטפחים תודעה ליברלית גם בנושאי חוץ. ברק חושב שניתן להטעות אותם בתרגילים "הגאוניים" שלו. המסכה שלו כמעט ונפלה, עד שהתגלה שהוא מסוגל שוב להופיע כאן כעושה להטים מיומן ולאחז את עיני מעצבי דעת הקהל.

לבוז'י הרצוג, מנהיג מפלגת העבודה, היו לאחרונה יותר שעות ביבי מכל פוליטיקאי אחר במדינה. הטון התוקפני של הרצוג קיים רק כאשר הוא משמיץ את השמאל הרדיקלי; כשהוא מנסה לחקות קצת את הגנרלים ולתקוף את נתניהו הוא נשמע יותר כמו מאהב מיוסר מאשר מנהיג סוציאל-דמוקרטי במדינה ניאו-ליברלית. הוא יצר חלל גדול במרכז הזירה הפוליטית, שאליו מנסים עתה גם הגנרלים לחדור. הביטוי הקלאסי שיצרה העיתונאית סילבי קשת, דגנרלים, מעולם לא היה הולם יותר.

נתניהו הוא אסון מהלך, אבל למִצער העולם כולו מבין זאת היטב, למעט אולי הימין המטורף כאן ובארצות הברית. ברק גרם ליותר נזקים מנתניהו, אבל בעיקר יש לחשוש מאישיותו התזזיתית, והאצבע שלו על הדק הנשק הלא-קונבנציונאלי מפחידה במיוחד. ברק, הלוחם הנועז בלי מירכאות, בהחלט מאמין שמבצעי ג'יימס בונד עתירי דמיון עשויים לשנות עובדות דמוגראפיות, תהליכים מדיניים וכלכליים ולהביא לישראל רווח והצלה. כך גם נתניהו. אבל ביבי חושב על לוחמה בטרור ובאיומים אחרים באמצעות שליטה על דעת הקהל בארצות הברית (מוזר שנתניהו, האיש שחי שנים כה רבות באמריקה, חושב שהימין הדתי המטורף הוא בן ברית של המדינה היהודית הטהורה שקיימת רק במוחו הקודח), ברק מחשיב את עצמו לגאון מיוחד במינו, ומצליח אחרי כל כישלון מהדהד להטעות שוב ושוב אותם האנשים עצמם.

לא הכברתי מלים על יעלון, שהיה רק עד לפני זמן קצר שר ביטחון ומוציא לפועל של פעולות רבות, שהוגדרו על ידי פעילי זכויות אדם בכל העולם כעבירות חמורות על חוקי המלחמה וכללי הטיפול באזרחים בשטחים שנכבשו על ידי הצבא. אחרי שיאיר לפיד הוליך שולל אלפי אנשי שמאל ציוני, והתבטא אחר כך כאיש ימין מובהק בכל הנושאים (ניתן להגדיר אותו כבונאפרטיסט בלי הדרגות), מנסה גם יעלון לעבור בנושא האידיאולוגי ממחנה זאב ז'בוטינסקי למחנה דוד בן-גוריון. בכך הוא רק חושף את האמת בניתוח, שמפרספקטיבה של שנת 2016 ההבדל בין שני המנהיגים ההיסטוריים איננו כה גדול. את היתרון העיקרי של בן-גוריון על הימין החילוני, האמונה בתורת האפשר ומכאן ההסכמה להקים מדינה על שטח מצומצם, יעלון כלל אינו מבין. בתמיכתו במתנחלים ובארץ ישראל השלמה (פלוס מינוס) שר הביטחון לשעבר חצה אפילו את הגבול הזעיר שנותר בין המחנות בישראל החילונית.

נותר נושא טוהר המידות, שכמו טוהר הנשק הפך כבר מזמן לבדיחה גרועה ואפילו כואבת. אהוד ברק לא ראוי להרים את הדגל הזה, ודווקא יעלון מצטייר כאדם הגון באורחותיו כאדם. אז מה כך? זה נותן לו גושפנקה להיות נציג המחנה השפוי בזירה הפוליטית? יש להניח שבסופו של דבר הוא יחבור ללפיד, ותהיה לנו קואליציה נחמדה של שני פושטי רגל פוליטיים. ברור שיימצאו עסקנים ועיתונאים שיריעו לאנשים כאלה, כי כולם מחפשים חלופה לנתניהו בכל מחיר. אנשים אלה ינסו לפגוע בשמאל, אבל לשמור על קשר עין עם הליכוד. הדחף להיפטר בכל מחיר מביבי ומרעייתו שרה הוא בעיקר רגשי. שניהם מביאים נזק למדינה ובעיקר לחברה הישראלית, אבל החלפתם לא תִפתור את הנושאים החשובים ביותר: לגשר על פני הפערים הכלכליים-חברתיים הבלתי נסבלים, לחתור לשוויון בין יהודים וערבים ובין מזרחים ואשכנזים, לקלוט את פליטי החרב מאפריקה, להגיע לשלום הוגן עם שכנינו, להפסיק את הבנייה בהתנחלויות כצעד ראשון לפירוקן, לשפץ את יחסינו עם  העולם החיצוני.

הגנרלים לא יושיעו אותנו מהפשיסטים ולא יצילו את החברה האזרחית מחקיקה דכאנית. תודעת הרוב הימני בארץ תשתנה אולי רק אחרי מכות כואבות שיונחתו על המדינה. ברק ויעלון קרובים הרבה יותר לנתניהו ולראשי המתנחלים מאשר לשמאל העקבי. הנהִייה אחרי הגנרלים מסוכנת לא פחות מאשר נתניהו.

• פורסם בכל העיר, 24 יוני 2016

Share on Facebook