בילדותנו הרחוקה ידענו שכיכר המיואשים שוכנת בקרן רחוב בשכונת הבוכרים. שמה עורר בנו רתיעה מהולה ביראת כבוד. לימים הוסיפו גם את המלים "מרכז הסטנגה", שריככו קצת את המורא אבל לא את ההערצה. מי שמסוגל לקרוא למגרש המשחקים שלו (שהיה ממוקם באמצע הרחוב) בשם כזה, עלול לנקוט באמצעים קשים כלפי זרים שנקלעו למקום והעזו להחצין ולו גם שמץ של זלזול.

בשנת 2022 נודע לנו שכיכר המיואשים נדדה לאתר אחר, ושאיש לא העלה בדעתו  לשחק שם סטנגה. השמועות נמחקו בידי הצנזורה, והשלטונות הטילו אימה גם על הרשתות החברתיות. אבל הרשת הסמויה מפה לאוזן הייתה פעילה מאוד. אחר כך קלטנו שהכיכר השנייה, אי-שם במורדות יער ירושלים, היא בית קברות ענקי. הבלתי רצויים נקברו שם באישון לילה, בפיקוח חמור של הצבא ושל מנגנוני החושך. אסירים ביטחוניים מהשטחים נקברו שם ליד יהודים ממוצא מעורב, עולים מרוסיה שאימם לא הייתה יהודיה ואנשי שמאל חצופים במיוחד. פעילותם הנמרצת של חוליות המוות החוקיות למחצה הביאה גם למיסודם של הסדרי קבורה מיוחדים. משפחות של חיילים צעירים שנהרגו בהמוניהם בעזה או בגדה כמעט בכל שנה נאלצו לקבל על עצמם הלוויות דתיות-צבאיות, ובקשות מיוחדות לא נענו. היו הורים שעדיין הרהיבו עוז לפנות לרשויות ולדרוש לילדיהם טקסי קבורה חילוניים בקיבוצים אבל הם נענו בשלילה. מאמרים שתמכו בעמדת ההורים נפסלו אפילו ב"הארץ" מחשש לסנקציות שלטוניות שימיטו על העיתון אסון כלכלי.

קבר אחים בהר הרצל (מקור)

אחרי מלחמת "מאיר הר-ציון" בעזה ובלבנון, שגבתה מצה"ל 4000 הרוגים, נאסר להזכיר אותם בעיתונים ובכלי התקשורת האלקטרוניים, לפרסם מודעות אבל או מאמרי אזכרה כלשהם. אלה שעברו על התקנות החדשות זכו לביקורי בית אלימים של משמרות הר-הבית, שזה עתה עברו ממסגרת רשמית למחצה לצה"ל. אנשים הוכו בתוך בתיהם, ולא העזו להזעיק את המשטרה. איש לא השתמש עוד במונח שמאלנים ואפילו לא "סמולנים". התואר החדש היה "בכיינים", שכוון כלפי ישראלים שלא השלימו עם האבדות ודרשו להגיע להסכם שלום, אולי בפיקוח בינלאומי. שר החינוך והתרבות בן-דרור ימיני הוקיע בנאומיו את הבכיינים רכי הלב, שהחלישו את כוח העמידה של צה"ל. שר התחבורה בוז'י הרצוג ניסה להסביר בישיבת הקבינט, שחלק מהבכיינים הם ציונים טובים שמתקשים להתמודד עם השכול. הוא הושתק בבוז גלוי ושר ההסברה יריב לוין הסביר שכדאי לו להשתחרר ממורשת "שיח לוחמים", שהרעילה את הנוער הישראלי במשך שני דורות. ראש הממשלה נפתלי בנט הרגיע את לוין. הקולות של השמאל הקיצוני כבר אינם נשמעים, אמר בנט, והבכיינים אף הם מתמעטים והולכים. באותו לילה הושלכה אבן גדולה לחלון ביתו של הרצוג. איש לא נפגע אבל כוח ההרתעה שלה היה גדול. שר ההסברה הוציא הודעה רשמית, שבה נטען שאנשי השמאל הישן, שטרם השלימו עם חבירתם של הרצוג ושל אנשיו לליכוד, הם האשמים באלימות נגדו. אחר כך שרר שקט מתוח שהתחלף בהדרגה לשגרה יום-יומית.

הסופר ב. יעקב ורעייתו היו שרויים באבל כבד על מות בנם היחיד יונתן, ומיאנו להתנחם. אשתו יעל הייתה בוגרת בצלאל, אבל פוטרה ממשרתה כמורה לפני שנים אחדות, אחרי שחתמה על עצומה למען השלום בשלהי שנת 2019 המדממת. כעבור שלוש שנים היא בכתה בימי האבל, ורק מנחמים מעטים הגיעו לבית הירושלמי הנאה. ביום השלישי ל"שבעה", כשהיא רועדת מבכי וממצוקת הלב, היא ציירה בעצמה מודעת אבל והדביקה אותה על הדלת החיצונית של ביתה. כמה שכנים הזהירו את יעל, אבל איש מהם לא תלש חלילה את המודעה. היא חדרה איכשהו ללבבות, ואנשים בכו לא רק על יונתן החמוד וקטן הקומה, אלא גם על עצמם, על בני דורם ואפילו על הדורות שכבר חלפו ונמוגו מהנוף.

ביום החמישי לשבעה דפקו אנשי משמרות הר-הבית על דלת ביתם. יעל פתחה בהיסוס מה את הדלת, והבחינה מיד בארבעה לובשי מדים שהצניעו קצת את נוכחותם מאחורי השיחים, ורק סגן אלוף מצוחצח, שציציותיו השתרבבו על מכנסיו, דיבר אליה. "לא רציתי לתלוש בעצמי את המודעה", אמר כמעט ברכות, "אבל החוק דורש ממני לפעול. אתם הבכיינים פועלים במתכוון כדי לפגוע במוראל התושבים בעירנו. מציע לכם להסיר אותה בתוך שעתיים. אחרת נשוב". יעל מצאה את עצמה צועקת בקולי-קולות: "מה עם המוראל שלנו, שאיבדנו בן יחיד במלחמת שווא". הקצין הבכיר נעץ בה מבט, ששילב בוז, רחמים ותיעוב. הממשלה ביטלה שנתיים קודם לכן את התקנה שפטרה בנים יחידים משרות קרבי. הוא רצה לומר משהו, אבל נמלך בדעתו והלך. היא הבינה שכאשר הוא ישוב, הנחמדות היחסית תיעלם.

החיילים חזרו לשם מקץ שלוש שעות. המודעה עדיין התנוססה לה על דלת הכניסה  והבעל, יעקב, הסתגר בחדר השינה. הוא הבין שהדיכאון הכבד משתק את אבריו. "המוח שלי מנותק לגמרי משאר אברי הגוף", אמר ליעל בהבלחה נדירה של הומור. היא פתחה את הדלת, והפעם כל החבורה נכנסה פנימה. עד כה יעל לא חששה מחיילי המשמרות, ולא פעם התלוצצה על חשבונם ועל חשבון שולחיהם. הפעם הם עוררו בה פחד מוות. הקצין ביקש לראות את "בעל הבית", ועל אף שהמונח היה זר לבני הזוג, היא לא ביקשה לערער על השימוש בו. יעקב ברוד הגיע מחדר השינה בצעד קצת כושל. שערו היה סתור ומדובלל. סגן האלוף ניגש אליו, וסטר על פניו בכל כוחו. אנשיו קצת גיחכו אבל לא השמיעו מלה. הוא הורה ליעקב לקחת כמה חפצים ולהתלוות אליו. ליעל אמר שכדאי לה למצוא מקום מגורים חדש. החוק מאפשר להקצות את הדירה ל"יהודים פטריוטיים". היא ביקשה לבוא עם בעלה, אבל החיילים רק דחפו אותה אל ספה בשולי הסלון. יעקב נדחף לג'יפ קצת מעופש, ואת עיניו כיסו בבד שחור. כאשר הוא התעטש מישהו חבט בו בחוטמו, והדם ניגר על החולצה הבהירה שלבש.

לבסוף הגיעו לאתר חפוּר היטב, שמסביבו היו מעין יציעים שנועדו לשומרים ולמפקחים. סגן האלוף אמר ליעקב בקול חרישי: "כאן קבור בנך יונתן ברוד. העם היהודי יבכֶּה אותו באחרית הימים, אבל זמנית איש לא ישמע על הרוגים". יעקב לא אמר דבר. הוא הלך בשקט לאגף השמאלי של כיכר המיואשים השנייה וכאשר נורה בעורפו לא הספיק לחוש שום דבר. קבר האחים של הבכיינים היה קטן יחסית, אבל עד סוף השנה הניח סגן האלוף שהם ייאלצו לחפור להם אגף חדש.

Share on Facebook