לפני שסיימתי את המשמרת שלי ביום שני, התדפק על דלת המרפאה ביפו בחור שלא זיהיתי. חיפש את "ד"ר אמיר". אמיר זה אני, אבל אני לא סיימתי אפילו תואר ראשון. וכשהציג את עצמו, זיהיתי. בשבועות האחרונים סייעתי לקדם טיפול רפואי שנזקק לו. זה מה שאני עושה בשלוש השנים האחרונות, פעם בשבוע, כחלק משורת המתנדבים במסגרת המרפאה הפתוחה של ארגון רופאים לזכויות אדם, שנטל על עצמו לספק טיפול רפואי לפליטים ולחסרי המעמד בישראל, השקופים למיניהם, שאינם נהנים מן הזכויות הרפואיות הבסיסיות והמורכבות, כשאר תושבי מדינת ישראל.
עבודה של רענן חרל"פ שהוצגה בתערוכה (צילום: פלסטר 4)
כמעט שלושה עשורים הייתי עיתונאי עד שעייפתי מזה. חישבתי שנותרה לי עוד קדנציה מקצועית פורייה אחת, ונמאס לי לעמוד מהצד, להתבונן חסר אונים בפירוק השיטתי של מדינת הרווחה, אז הלכתי ללמוד ארגון קהילתי והתנדבתי בשכונת מצוקה בלוד. הצטרפתי לרשת רחבה של אנשים, הפרושה ברחבי המדינה ומנסה, במסגרת מאות ארגונים, בעבודה סבלנית ולעתים קרובות סיזיפית, בעבודה מלמטה, ונגד הרוח שנושבת מן הממשלה, לעשות את החברה הישראלית לחזקה וטובה יותר. הרשת הזאת, רשת הביטחון של ישראל, כוללת עשרות רבות של אמנים ויוצרים, שתורמים שוב ושוב מעבודותיהם לטובת הניסיון לתיקון חברתי.
בזכותם נערכה בנמל יפו, זו השנה הרביעית, תערוכת המכירה "פלסטר 4". ההכנסות ממכירת עבודות האמנות מסייעות בעיקר למימון פעילות המרפאות של ארגון רופאים לזכויות אדם, המרפאה הפתוחה ביפו והמרפאה הניידת בשטחים הכבושים.
למשל בעבודה של רענן חרל"פ, איך חתיכת קרש בניין פשוט, יומיומי, הופך למעשה אמנות או איך תמונה מרומזת של ציפורים בחורשה בעבודה של מורן שוב מקפיצה אותנו למחוזות אחרים. ואלה רק שתי דוגמאות לחיבור הזה שבין אמנות למחויבות האנושית של ארגון רופאים לזכויות אדם אשר מבטיח אפשרות של שינוי אמיתי.
- אמיר נוימן אהוביה הוא מתנדב בארגון רופאים לזכויות אדם ובעלים-שותף בגלריה "סלון יפו לאמנות". לשעבר הכתב המדיני של "דבר".
לא כל שני קרשים מחוברים הם מעשה אומנות ולא כל מהגר עבודה הוא פליט.קצת מתינות בתיאור המציאות לא תזיק.