שני אנשים נכנסים למסעדה או לבית קפה, מזמינים "ארוחה עסקית" – סלט ושתייה. המחיר – 50 שקל לאדם. איזה חלק מהמחיר כולל את שכר הטבח? וכמה את שכר המלצר או המלצרית? הנה תמונת מצב של 95% מהעוסקים בענף: כל שכרם של הטבחים והמנקים נכלל בתוך המחיר. אף לא אגורה אחת משכר המלצרים. רק ב-5% ממקומות העבודה האלה המחיר שמשלם הקונה עובר בחלקו לתשלום שכר למלצרית. בתי קפה ומסעדות הם הענף הכלכלי הנרחב ביותר שבו הכלכלה השחורה גוברת על הכלכלה החוקית.
מתוך עמוד הפייסבוק של איגוד המלצרים בישראל
אין מדינה שבה כלכלנים בפרוטה לא מדווחים על "הון שחור" המתרוצץ בקרבה. וכל מספר זוכה. לרוב יש המתמקדים בכלכלה הלא-חוקית: מסחר בסחורות גנובות, בסמים לא חוקיים, בפרוטקשן. כמעט אף אחד לא עוסק בגנבים הכי גדולים שיש: אלה המנהלים עסקים באמצעות רישום העסק ב"מקלטי מס" שהם בפועל מקלטי אי תשלום מס. מסמכי פנמה היו התגלית האחרונה בהסדר הזה שמיטיבי הכנסה הצליחו להגדירו כחוקי ולכן מיטב עורכי הדין הכלכליים עוסקים בו. אבל אם נעזוב את העשירון העליון של הגנבים הלא חוקיים והגנבים הכן חוקיים ונחפש את הכלכלה השחורה הכי מוכרת והכי גלויה הרי היא במסעדות. ברוכים הבאים לכלכלת ישראל.
דרך הייסורים של הטיפ
אם הטבחים מקבלים (נניח) שכר של 5 שקלים משני הסלטים דלעיל, איפה מתחבא השכר של המלצר? ואיפה, לדקדקנים, המע"מ על ההכנסה שמשמשת לתשלום שכר המלצריות? כך פועלת השיטה בחלק ניכר מהמסעדות ובתי הקפה: אחרי ששילמו 100 שקל עבור הארוחה זוג הסועדים משאיר 12 שקלים על השולחן – טיפ. הבה נעקוב אחרי תריסר המופלאים.
לא. הם לא נכנסים לכיסה של המלצרית. ואם זה מה שהתכוונתם לעשות – תשכחו מזה. המלצרית לוקחת את הטיפ ומפקידה אותו במיכל מיוחד. בסוף היום המיכל עובר ל….בעל המסעדה. המלצר, שימו לב, מזמן הלך הביתה מבלי שראה קמצוץ מכספי הטיפ. רוב בעלי המסעדות מקבלים את מיכל המזומנים ומוסיפים לו את סכומי התשר שלקוחות שילמו באמצעות כרטיסי אשראי. נניח כי באותו יום הצטברו טיפים בסך 500 שקל לשני מלצרים שעבדו 6 שעות כל אחד.
מה עושה בעל המסעדה?
נתחיל במה שאינו עושה. הוא לא נותן 250 שקל לכל אחד משני המלצרים. אם זה מה שהתכוונתם אז "בחלום הלילה בצאת הכוכבים". מה הוא כן עושה? בהכללה יש שני סוגים של בעלי מסעדות. סוג ב' לוקח את הכסף ומפחית ממנו 25 שקלים לכל שעת עבודה של מלצר. במקרה שלנו שש שעות כפול שני מלצרים כפול 25 שקלים. כך הצטמצם המיכל מ-500 ל-200 שקלים. כל מלצר מקבל 100 שקל במזומן.
סוג א' הוא בעל מסעדה חוקי יותר. על ה-300 שקל שנלקחו ממיכל הטיפים הוא מוסיף מע"מ. ואם המלצרית בעלת וותק מינימלי – גם כמה אחוזים על חשבון קרן הפנסיה. בשיטה היותר חוקית המלצרים שלנו מקבלים 70 שקלים כל אחד ורשות המסים רואה קצת מע"מ אבל כמעט תמיד גרוש לא מגיע למס הכנסה.
בסוף החודש שני המלצרים שלנו מקבלים משכורת בסך 25 שקלים לכל שעת עבודה. ההוצאה לשכר נרשמת בספרי ההכנסה של העסק. אצל מעסיק הרואה עצמו כחוקי (סוג א') נרשמת גם הכנסה חלקית ממיכל הטיפים. אצל מעסיקים פחות קפדניים (סוג ב') מה שהצטבר במיכל לא נרשם. מע"מ? מס הכנסה? לא בבית עסקינו. כל החשבון הזה נעשה רק לשם הפשטות. במציאות המלצר רואה כסף קטן עוד יותר. אחרי שהבעלים לוקח לעצמו מתוך המיכל 30 שקל לכל שעת עבודה של מלצרית, המלצרים "מתנדבים" להפריש עוד 7 עד 8% לבארמנים ועובדים אחרים שאינם טבחים. ובמילים פשוטות: כל כלכלת הטיפים היא כלכלה שחורה. גלויה לכל עין. גם לעין שומרי החוק. אבל יצרנית הכסף השחור הזו חיה בהרמוניה עם הסביבה.
התיאוריה והבג"צ
הנה, על כן, למדנו כי רוב רובו של הטיפ הולך לכיסו של בעל המסעדה שלרוב לא מטריח בהפרשת מעשר או שניים לשלטונות המע"מ, הביטוח הלאומי, מס הכנסה. איך סידור עקום שכזה מחזיק מעמד? כי רשות המסים נוהגת בבטלנות. מעלימים עין. לכאורה עומדת על הפרק שאלה לא פשוטה: למי שייך הטיפ? האם לבעל המסעדה? האם למלצר? ואם למלצר – האם עליו לדווח על ההכנסה, להפריש ממנה למע"מ (כי בשיטה הזו הוא למעשה עובד עצמאי) ולשאר ירקות כמו כל בעל הכנסה? בתיאוריה, כך רשות המסים מפרשת בג"צ שעסק בנושא, הכסף במזומן הוא של המלצר והוא החייב במסים. פחחחח. מעשית המלצר רואה חלק זעיר של הטיפ. זכות הראשונים היא של בעל הבית….
יכולה הייתה רשות המסים להחליט כי לא התיאוריה תכתיב את ממדי ההון השחור. שחלוקת הכסף, שאגב נרשמת בקפדנות, בין בעל העסק לעובדיו תכתיב את חלוקת המס. אלא שרשות המסים מסתתרת מאחורי הערפול התיאורטי בכל הקשור ל"אופי גביית המס" בכדי לא לעשות דבר ולפרגן לכלכלה השחורה הכל כך גלויה. ברשות המסים מוסיפים שהעניין טעון חקיקה. בראבו עליהם. יש הצעת חוק? לא. ואם לא תהיה חקיקה, האם יש פטור ממס? בהחלט שלא. ומה כן? שום כלום.
והמלצרים? אין מה לקנא במי ששכרם הוא שכר מינימום ועליו שמים שם קצפת של כסף שחור. אבל מצבם הרבה יותר טוב ממאות אלפי עובדים בשכר מינימום שהשיטה לא מייצרת עבורם קצפת שחורה. מכאן קשר השתיקה סביב הענף הכי שחור בכלכלת ישראל. בבריטניה מונתה באוגוסט אשתקד ועדת בדיקה מיוחדת שהמליצה לפני שבועות אחדים לאסור על בעל המסעדה/בית קפה לגעת בטיפ. כל הכסף שייך למלצרים (למעט האחוזים שגובה חברת כרטיסי אשראי על סליקה של טיפ ששולם באשראי). שר העסקים שם איים כי אם המעסיקים לא ינהגו כך – תהיה חקיקה. ג'יימי אוליבר, השף הערום, הודיע שהוא מתיישר. שר העסקים שלנו הוא בנימין נתניהו. שר האוצר הוא משה כחלון. הם, עושה רושם, מעדיפים הון שחור.
- פורסם בבלוג של גדעון עשת
הנה האמת החוקית:
כל עובד זכאי לקבל לפחות שכר-מינימום, ללא שום קשר לטיפים.
לבעל-העסק, אסור להתעניין, בכלל, בצנצנת-הטיפים ובמתרחש בהּ = אין זו "המלצה", כי אם החוק התקף בפועל.
אם בעל-העסק, לוקח את כספי-הטיפים לעצמו, או מחשיבם כחלק משכר-עובדיו, הוא עובר על החוק, גּוֹנֵב בעברית פשוטה וניתן בהחלט להעמידו לדין ולהושיבו בבית-הסוהר, ככל גנב פשוט אחר.
אתה צודק אם זה היה לפני הפיגוע
כזכור לך לא תמיד היה אפשר ללכת לבית קפה בלי להתווסף לרשימת קורבנות השלום
אז תתנחם בכך