העם הפלסטיני נמצא היום במצב שאין לקנא בו. הכיבוש נמשך, גזלת האדמות נמשכת, הממשלה מאשרות עוד תכניות התנחלות, והביזוי של נציגיהם בכנסת נמשך (ח"כ חנין זועבי). כל "פטריוט" לאומן מציע חוק חדש אנטי-פלסטיני כזה או אחר. השלום עם הפלסטינים רחוק מאי פעם, ואין תקווה באופק. מה הפלא, אם כן, שהייאוש והתסכול במחנה השמאל גוברים. מי חשב אז, לפני שנים רבות, הנדמות לנו כנצח – כלומר ב-67 – שהכיבוש הארור הזה ימשך חמישים שנה. מי בשמאל לא היה בטוח שזה יגמר תוך זמן קצר. כולנו האמנו אז לפי האמירה הגרמנית: "לא יכול לקרות מה שאסור שיקרה" .
בשמאל, יש אפילו מי שחושב שבמצב הנוצר יש להסתלק מהצגת חזון שתי המדינות: הציבור לא מקבל אותו, וגם הפלסטינים התייאשו ממנו, העולם משלים אם המצב, וישראל בשלה – בראשות הנצחית של נתניהו. הייאוש והאכזבה לופתים גם את השמאל הישראלי.
להפתעתי (ולצערי) לאחרונה הצטרפה גם עמירה הס לרוח הנכאים. הלוחמת האמיצה והעקבית לזכויות הפלסטינים, עיתונאית הנאבקת ללא חת נגד הכיבוש וזוועותיו, הנה היא מפרסמת ("הארץ" 10.7.16) מאמר שכותרתו "ישראל ניצחה". הכותרת כבר אומרת הכול – ישראל ניצחה והפלסטינים הוכרעו בקרב על עצמאותם. במאמר היא מנמקת לפרטי פרטים למה ואיך זה קרה. היא מונה את התבוסות הפלסטיניות: ישראל ניצחה ב- 2004 והמצור על עזה לא הוסר. "אלף ספינות צדקה מטורקיה לא יוציאו אותם לחופשי" היא כותבת. "ישראל כן ניצחה ב-2006 ולו בהקשר הפלסטיני שלה: החיזבאללה לא הניף זרת, כשהיא (ישראל, ש.א.) תקפה את רצועת עזה שלוש פעמים אחרי מלחמת לבנון השנייה.״ והיא מסכמת: " ההרתעה עובדת". היא מסבירה גם שישראל בהתקפותיה איחתה את השסע הפוליטי הפנים פלסטיני. והנה איסמאיל הניה אמר בשבוע שעבר שאין מלחמה חדשה באופק וכוונתו להבהיר, לפי עמירה הס, "שאי אפשר להקריב שוב את הציבור הנואש על מזבח הכבוד הלאומי החמאסי". עמירה הס מציינת עוד הישג של ישראל: המערב לא ניתק את היחסים איתנו למרות הפגנות המוניות נגד ישראל, שיתוף הפעולה הביטחוני האמריקאי-ישראלי לא נפסק, וגרמניה מוכרת לנו צוללות. בנוסף לכל אלה הס גם לועגת (אין לי מילה אחרת) להנהגה הפלסטינית: "ההרתעה עובדת גם אם הדרג הצבאי בחמאס מתרברב שהאריך בכמה ס"מ את הטילים שרכש, הבריח וייצר בעצמו".
הפגנת סולידריות עם בילאל קאיד, הנמצא במעצר מנהלי לאחר ששוחרר מ14 שנות כליאה
(צילום: אקטיבסטילס)
גם אם חשבתם שיש מאבק לאומי של החמאס נגד ישראל טעיתם, כי "העימותים הצבאיים עם ישראל היו קידום מטרותיו הפוליטיות באמצעים אחרים." והיא מסבירה גם שמדיניות החמאס היא להתחרות עם אש״ף על ההנהגה, להיות גורם קובע בפוליטיקה הערבית והמוסלמית, ואולי לחזק את האגף העזתי בחמאס, ולטאטא את הביקורת הפנימית על המצב הנואש ברצועה. עמירה הס מלמדת את ההנהגה הפלסטינית ש"בבחירה באמצעי המאבק חייבות ההנהגות להתחשב בעוד גורמים, חוץ מבקדושת הזכות וצדקת הזעם: יכולת צבאית, אתיקה, המשפט הבינלאומי, ההיגיון ונסיבות בינלאומיות". הס גם מבקרת את המאבק הצבאי כי "זה משחק בשדה בו העדיפות הישראלית היא מוחלטת".
יש להודות שהצדק עם הס ברוב העובדות שהיא מציגה. אומרים שעם הצלחות אין להתווכח ויש להוסיף שגם לא עם הכישלונות. אך הס נסחפת. אין לזלזל לחלוטין, ואולי אף אפשר להעריך את היכולת הצבאית הפלסטינית בהצלחותיה – נכון, החלקיות – בתחום זה: המנהרות, ההתנגדות העיקשת, ורוח הלחימה – אין להתעלם מהם. בכל זאת, ישראל צריכה לחשוב היום פעמיים לפני שתפתח שוב במלחמה והיא גם אינה יכולה להתעלם ממה שקרה ליישובי עוטף עזה בעימותים הקודמים. אמונתה של הס בכוחה של ישראל מוגזמת. הנה רק אתמול כתב פרופ' יחיעם ויץ ("הארץ", 13.7.16) "אנחנו חוגגים את מבצע אנטבה, משום שהוא היה המבצע הצבאי האחרון שבו הייתה לנו הצלחה מובהקת".
מוזר, בלשון המעטה, כיצד הס מלמדת את המנהיגות הפלסטינית פרק ב"כיצד להתנהג ומה לעשות". יש בכך לא מעט התנשאות ישראלית טיפוסית, שהיא – הס – יודעת טוב מהם מה עליהם לעשות. חבל שהיא נופלת בפח הזה, מה עוד שרק בימים האחרונים הציג מרואן ברגותי קו פוליטי שקול גם בלי להסתמך על עצותיה המלומדות.
משונה גם קביעתה שהמאבק הפלסטיני לא הצליח להפסיק את התמיכה של אירופה וארה"ב בישראל. ארה"ב מופיעה כאחד המסתכלים מן הצד – והיא לא! היא מרכז בסיס ויסוד הסכסוך. בלי תמיכת ארה"ב אין כיבוש ואפילו לא תמיכה של אירופה. תמיכת ארה"ב היא אינטרס אסטרטגי של ארה"ב. והוא אפילו נרחב יותר מן האינטרס בשמירת ההגמוניה שלה במזרח התיכון. רמז דק: צוללות נושאות הטילים האטומיים והמטוסים המשוכללים בעולם לא מיועדים למלחמה ברמאללה, ואף לא רק נגד טהרן. אכן זה מעל לכוחו של החמאס להתמודד עם המעצמה האמריקאית, ללא קשר למגרעות ההנהגה הפלסטינית המיוחסים לה ע"י אמירה הס. חבל שלכך הס לא מקדישה מילה או שתיים.
אך הטעות המרכזית של הס היא בחוסר מבט היסטורי נרחב על מאבקים לאומיים. האם היה אי פעם מאבק לשחרור לאומי שלא היה בו גם שימוש בכוח, ואפילו הרבה כוח? שלא נפגעו בו אזרחים חפים מפשע משני הצדדים? היה פעם מאבק לאומי שבתחילתו ידעו בדיוק מה יהיה סופו, וכמה זמן יארך? שבו ההנהגות הלאומיות לא עשו שגיאות איומות? ובקיצור האם היה פעם מאבק לאומי שבו העם הלוחם לשחרורו לא עשה כמעט את כל השגיאות, הטעויות והמחדלים שאמירה הס מייחסת למאבק הפלסטיני? כלום היה אי פעם מאבק לאומי שלא קמו מתוכו מבקרים שדרשו להפסיק אותו מיד כי אין לו כל סיכוי? שהשולט חזק מדי – וכבר ניצח?
בהיסטוריה המודרנית היו שלל מאבקים לעצמאות ולשחרור לאומי, את רובן כינו "מלחמות". הידועים והמוכרים יותר היו: באסיה – הודו, וייטנאם, קמבודיה, סין, וכמובן ישראל; באפריקה – אלג'יר, קניה, זימבבווה, ועוד; באירופה – פולין, יוון, אירלנד; ובאמריקות – ארה"ב עצמה. מדינות אלו, רובן ככולן קמו בעקבות מלחמות שחרור. היו הבדלים בדרך לעצמאות לאומית, אך אלמנט המאבק האלים, ההתקוממות והמלחמה משותף לכולן. נכוון שבהודו הטיף המהטמה לאי אלימות, אולם שחרור הודו והפרדתה לשתי מדינות היה מלווה במרחץ דם אדיר. רוב המאבקים לחופש לאומי היו גם ארוכים – לא קצרים מן המאבק הפלסטיני עד כה. היו פיצולים ומריבות בתוך העם הנלחם והנהגתו, היו הפסקות ארוכות בתוך המאבקים, היו התקוממויות עצומות שלא הובילו לשחרור (בהודו בשנת 1857 למשל), כך בפלסטין המרד הגדול שנכשל. המשותף לכל אלה הוא שבאף התקוממות לאומית אי אפשר היה להיות בטוחים בתוצאה. אבל: כל ההתקוממויות נכשלו – עד שהצליחו.
גם פיצול ופילוג בתוך הנהגות העמים הלוחמים הוא נפוץ. גם אצלנו היו שלושה פלגים ב-48: ההגנה, האצ"ל והלח"י. פילוגים הם כמעט בלתי נמנעים, וכך גם אלה של הפלסטינים הם אינם דווקא המצאה (מצערת) שלהם.
כל זאת איננה "הוכחה" שהמאבק הפלסטיני יצליח. אבל בהיסטוריה מלמדת שמאבקים לאומיים רבים, שנראו חסרי תקווה, בכל זאת הביאו לעצמאות וחופש לעם הנלחם בעקשנות ובאורך רוח. מכל מקום, נראה לי שיש דווקא לעודד מאבקים למען חופש ועצמאות של הפלסטינים. על סמך העבר מותר לשער שיש סיכוי סביר שמאבק הפלסטינים לעצמאות, לשחרור מהכיבוש, ולהקמת מדינה לצד ישראל יצליח ובגדול. ישראל לא ניצחה!
נ.ב. אינני חסיד של האלימות אבל יש לזכור היטב, ואפילו לשנן: האלימות אינה מצד העמים המתקוממים, אלא תגובה לאלימות הגדולה באלף מונים של המדינות המדכאות. וכך זה גם אצלנו. האלימות היא קודם כל של ישראל שמחזיקה בשיניה באדמות הפלסטיניות, ולא של המתקוממים. אכן, אנחנו חיים היום בעולם הפוך, המתקוממים מוקעים כחסידי האלימות והטרור, והמדכאים נושאים את דגל החופש והדמוקרטיה! איזו אירוניה של ההיסטוריה – המערב האימפריאליסטי בתפקיד המתנגד של האלימות!
מלבד הקרדיט המוגזם שהמאמר נותן לגב' הס, המאמר טוב. אבל זה שגוי להגדיר את אמירותיה של הס כנובעות מהעדר מבט היסטורי, שאפשר אולי לייחס לבורות. העדר המבט ההיסטורי הוא אידיאולוגיה. הס ודומיה מכחישים שאי פעם היו יחסים קולוניאליים בין מדינות ה"מערב" ובין ה"דרום", יחסים קולוניאליים שהובילו למאבקים לשחרור לאומי. הס ודומיה לא מתעלמים מזה בגלל העדר מבט היסטורי אלא מכיוון שהם תועמלנים של אידיאולוגיה נאו-קולוניאליות בשמלה ליברלית. לכן, למה שהס בכלל תדבר על אמריקה או אירופה? אמנם הס, כחלק מניסיונה לבדל את סחורתה מזו של אחרים, יחד עם המרטיריות המאולצת, מתייחסת מדי פעם בביקורתיות שבקריצה למדינות המערב, ואפילו מדי פעם מעיזה להזכיר את עברן הקולוניאלי, במיוחד כאשר היא מתקשה להבין את המדיניות שלהן, כשהן פועלות באופן, שלהבנתה, מנוגד לערכיהן. אבל עוד יבוא השחרור על כנפיו של מטוסי נאט"ו, אחרי שאמריקה ואירופה יתעשתו בעקבות עוד מסע הרצאות של הס.
קראתי את מאמרה ואת מאמרך ואני תוהה, האם אתה טוען שישראל לא מרתיעה? המצב עכשיו במזה"ת הוא כזה שאין הפלסטינים יכולים להשיג מטרותיהם בעצמם. אין מי שיעזור לפלסטינים בעולם הערבי והמוסלמי והמצב בעולם,בזמן הנוכחי, כזה שאין מי שיעכב את ישראל. אמירה אינה מצדיקה את ישראל. היא אומרת שישראל חזקה יותר ועשתה , עושה ותעשה דברים נוראיים. ההתעקשות על המשך המאבק המזוין, לדעתה, הוא מיתוס שעליו משלמים כמעט אך ורק הפלסטינים. היא לא אומרת לפלסטינים להיכנע, היא אומרת לא ללכת עם הראש בקיר! עמדתה נובעת מאכפתיות לגבי הסבל הפלסטיני שעל גבו חורש חמאס. עמירה לא תבוסתנית, היא, כרגיל ,אמיצה ואומרת את מה שאחרים לא מעיזים לומר, כי זה מחייב לחשוב אחרת. צריך לקחת את דבריה כקריאת תיגר לנוסחאות השחרור העבשות. אני כבר רואה בתגובות למאמרך כאן איך משמיצים את אמירה והופכים אותה לסוכנת נ"אטו.
להטיף לפלסטינים איך להיאבק, זו בדיוק הדרך שמובילה לחיסול הסולידריות שעדיין קיימת בין שמאל רדיקלי יהודי מזערי לפלסטינים – כאילו שהמאבק ברחוב נעשה עפ"י איזושהי דוקטרינה מודעת או שהדיכוי הישראלי מותיר לפלסטינים או לחמאס הרבה אלטרנטיבות…
דבר אחר הוא המסקנה של הס שבשלב הנראה לעין ישראל שולטת בתמיכת ארה"ב שהסוף לכיבוש לא נראה. האנלוגיה ההיסטורית שעושה שמואל לא בהכרח עשויה להתממש כאן. המסקנה מכך וגם מהניתוח של אמיר שהסכסוך המקומי הפך להיות חלק מהמאבק הגלובלי ושם ימצא גם פתרונו. כל זמן שהאימפריאליזם חזק באזור ובעולם.
זה הניתוח של מצפן שנדחה בבוז ע"י "הפוליטיקה הפרגמטית" של השמאל שמסתבר שהיא פחות פרגמטית מהניתוח של מצפן. הסכסוך "המקומי" בין ישראל לפלסטינים לא יפתר אלא במסגרת מזרח תיכון סוציאליסטי, על כל הבעיות של הסוציאליזם כפי שאנחנו כבר מבינים… המאבק לא מסתכם כאן אל כאן ובאזור נגד האימפריאליזם והריאקציה הערבית. אז אולי ראוי לשוב לסוציאליזם המהפכני "המיושן וההזוי"
סוציאליזם ישן במזרח התיכון ….
האם הכותב מעודכן במה שקורה עכשיו בעולם הערבי במזרח התיכון.
מצרים , לוב, תימן, סוריה , עיראק , טורקיה , ירדן…..
לא הגיע הזמן לעדכן קצת פרדיגמות מיושנות ולהתאים את הפתרונות למציאות?
הכיבוש האמריקקי ניצח את הדמוקרטיה שהיא (כביכול) חרוטה על דגלה של "הידידה הגדולה". הלבנים באמריקה חיסלו את הילידים "האינדיאנים" וגירשו לרזרבטים את הנותרים. יגאל אלון, משה כרמל ויצחק רבין היו תואמיהם של גנרל George Armstrong Custer, שמאה שנה לפני מלחמת העולם השנייה הביס את ילידי צפון אמריקה. ישראל החדשה, זו שיסד בן-גוריון ב-1948, לא השמידה את הפלסטינים, אבל היא סילקה את רובם למכלאות בארצות ערב השכנות ולגד"מע ועזה. זו היא אחדות המסורות והדעות בין "המדינות הידידות". משנוספה לזו השותפות היצרנית בין יצרניות הנשק התגבשה לה כאן האחדות של כובשי העולם עם כובשי פלסטין. הרי גם הנוצרים מאמינים שהאל המומצא נתן ל"זרע אברהם" את הזכות לכבוש ולגרש. . .
מאמר מאיר עיניים של שמואל אמיר – אני משבח אותו למרות שאינני שותף לאופטימיות שלו המבוססת על אירועים היסטוריים אותם הוא מפרט במאמרו.
הס צידדה בחמס כבר מיום עלייתו לשלטון בעזה ועוד לפני כן כשהצליח בבחירות הפלסטינאיות –
היא רפורטרית במלוא מובן המילה המקצועית בניגוד לכמה וכמה אחרים מחבריה לעבודה בהארץ –
אלא שבמקצוע העיתונות אין מערבבים חדשות בדעות והיא עושה זאת ברשות עורכה, כמובן.
יראל ניצחה והקימה מדינה דו לאומית ניצחון כזה…לטווח קצר מאד
מדינה יהודית דוד, יהודית.
מעניין שאף אחד מהכותבים אינו מבחין ואינו מציין את הסירוב הערבי להתפשר לא ב-48 ולא לאחר מכן ואותה גאוותנות ערבית שהובילה אותם מדחי אל דחי
אין ספק שככל שהזמן חולף התבוסות הצבאיות שלהם נעשות ברורות וחד משמעותיות
הפניה הפלשתינית לטרור ורצח יהודים באשר הם יהודים היא בעוכריהם ומוכיח על כישלון טוטלי בתחום הצבאי
גם הניסיון להכריע את ישראל בתחום המדיני כלכלי סופו להיכשל כישלון חרוץ לא פחות מהכישלון הצבאי .ואחת הסיבות המרכזיות לכך הוא "האביב הערב" ופרץ ההגירה המוסלמית המציף את מדינות אירופה שהן המשענת הכלכלית והאידיאולוגית של המאבק הפלשתיני
הטרור המוסלמי באירופה יגרום בהכרח לשינוי פוליטי עמוק בדעת הקהל ולעלית מפלגות הימין באירופה ולכן אין לפלשתינים ולתומכיהם בסמול הישראלי תקוה ותוחלת ומאמרה של עמירה הס הוא הסנונית הראשונה בהתפקחות .ישראל היא עובדה חיה ותוססת ופלשתין סטרילית מיהודים היא אשליה מתנפצת ותקוות שווא אנטישמית
לאבישי,
"קריאת תיגר לנוסחאות השחרור העבשות" זו המחשבה החדשה?
אם הפלסטינים יישבו בשקט איש לא יעזור להם . מה ואיך לעשות צריך להשאיר להם .
הכותב כמו הרבה מגיבים לא מבינים את ההבדל בין מאבק לאומי עם כוח לטרור. ברור שמאבקים של שחרור לאומי נלווה בד"כ בכוח אבל טרור זה דבר אחר מכמה היבטים:
ראשית, טרור הוא בלתי מוסרי מיסודו כוון שפוגע במכוון ובמתוכנן בחפים מפשע במטרה לזרוע פחד ומשם המלא "טרור" שהיא ביטוי של פחד קיצוני. אין בטרור כל תועלת באף מאבק לשחרור לאומי,להיפך.
שנית,טרור פוגע במאבק לשחרור לאומי ומבטל כל לגיטימיות שלו,גם בעיני השולטים על אותו עם וגורם לתגובה של שלילה מוחלטת לאותו מאבק,גם אצל כל אדם שפוי מכל עם ובכל העולם.
שלישית,מעשי טרור תמיד מלווים ביסודות חולניים ופסיכוטיים, ובהפרעה נפשית חמורה המוחקת כל דמות אנוש מהמפגעים ומהנפגעים.
ועכשיו איך נתן להפריד בין מאבק לאומי, גם כוחני, מטרור??.הבחנה זו דוקה לא קשה,למרות שרבים מנסים לטשטש:
מעשה טרור הוא אקט מכוון ומתוכנן מראש כדי לפגוע בצורה מזעזעת וחייתית בכמה שיותר חפים מפשע ,ללא כל הבחנה, באופן מפתיע ובוגדני, ובמטרה לגרום להפחדה כללית, תוך נקמה,טירוף, שינאה בלתי נשלטת. אין בכך מאבק לשחרור לאומי,לא מבחינה מוסרית,ולא מבחינה
מעשית.
כמעט ולא תמצא מאבק לשחרור לאומי שלא עסקו שם גם בטירור כולל באלג'יר, בהודו, בוייטנאם באפריקה והיכן לא?
אז לפי פרויליך לא היו בכלל מאבקים לשחרור לאומי אל "טירוף ושנאה בלתי נשלטת".
מאבק לשחרור לאומי הוא מאבק נגד כיבוש קולוניאלי. הציוני פרויליך לא מכיר בכך שיש כיבוש קולוניאלי בפלסטין לכן הוא הופך אמצעים למטרות על מנת לפסול את זכותם של הפלסטינים להשתחרר מהדיכוי הציוני.
בודאי שישראל ניצחה. אבל “זה לא כוחות“ כמו שהילדים אומרים.
מול ישראל יש קבוצה שהמכנה המשותף היחיד שלה הוא הרצון
לאיין את מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי.
כשזה המנוע היחיד של הפלסטינים אין להם סיכוי להקים מדינה.
ולא משנה כמה קטיושות ובאיזה קוטר הם ייצרו ולא משנה כמה
סכינאים הם יוציאו מתוכם ולא חשוב כמה מנהרות תקיפה יחפרו.
תפסת את השור בקרניו. באיכותו, בדוק חריפותו, זהו מאמר נדיר. כמוך אני חש שביקורתה הפומבית של עמירה הס את ההנהגה הפלסטינית חסרה את מידת הצניעות הנדרשת מיהודי תל-אביבי, ולו גם אוהד.
סולד אני מהעיתון בה כתבה הס את הביקורת נשואת המאמר הזה, ובדרך כלל אינני קורא בו. עתה חרגתי ממנהגי אך גיליתי שהיא לא עשתה זאת: את גישת "אני המשכיל יודע טוב מכם מה טוב עבורכם" המשותפת לה ולכל המזרחנים "הימניים", היא לא נטשה. ישנן בעיות נוספות בביקורתה אך הן נידונות במאמר זה בצורה מצויינת וכל המוסיף גורע.
קצת מצחיק ..אבל גישת "אני המשכיל יודע טוב מכם מה טוב עבורכם"
היא הגישה של שמאלנים רדיקלים כשהם מדברים עם הערבים.
מה לא מציעים לערבים: קומוניזם，סוציאליזם,מדינת כל אזרחיה,דמוקרטיה,חילוניות
איך שהוא הערבים לא רוצים שום דבר מההצעות האלו ,ותמיד הן נשמעות
תלושות מהמציאות השבטית והחמולתית שלהם .אז אולי בכל זאת המזרחנים
הימניים כן מבינים משהו שהשמאל מפספס כל כך הרבה שנים.בכל זאת
גם עמירה הס מודה שכל התמיכה והחום שהשמאל הרעיף על הפלסטינים
במשך השנים רק דירדר אותם לאיפוא שהם נמצאים היום .אז קצת צניעות
לא תזיק.
ל"מי שמבין"
אתא טועה ומטעה. המאבק לשחרור לאומי של הודו הצליח בגלל שמנהיגו גאנדי דגל בהתנגדות בלתי אלימה. בויאטנם היתה מלחמה כנגד צבא של ארה"ב ולא כנגד אזרחים אמריקאים. באלגיר חלק גדול של לוחמי החירות התנגדו לטירור גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה מעשית. המשפט שלך "הציוני פרוליך" מראה עד כמה אתה רווי שינאה ומשתמש בכנויים אלי ולא לתוכן דברי (אגב אני גאה בכך שאני ציוני כוון שזו התנועה לשחרור לאומי היחידה של העם היהודי,אם כי דוחה כל מעשי טירור של אלה שטוענים שהם ציונים. יתרה מזו.תנועת שחרור אמיתית של עם חייבת להיות באותו זמן תנועת שחרור של העם הכובש (מנטל הכיבוש שלו).מי שטוען ששחרור עם אחד הוא רק על חשבון העם הכובש,אינו מבין שהדיכוי,הכיבוש והניצול, מדכאים ופוגעים גם בעם הכובש והמדכא ומבטלים את הבסיס האנושי של אותו עם.אתה מתעלם ממה שהסברתי, בין היתר,על היסוד החולני, הפסיכופטי של הטירור.בכל מעשה טירור יש מרכיב חזק ,בין היתר, של מחלת נפש ודחף התאבדותי (בד"כ במעשי טירור יש דחף מודע או לא להתאבדות ואפילו סדיזם אכזרי וחולני.המרחק בין אלה למאבק לשחרור לאומי הוא עצום ,גם מבחינה מוסרית וגם מעשית.
הודו היתה תחת כיבוש בריטי בצורות שונות למעלה משלוש מאות שנים. במשך התקופה הזו התקיימו בה כל צורות ההתנגדות כולל טירור נגד אזרחים בריטים והודים. אבל, הקולוניאליסטים העלו על נס את ההתנגדות הבלתי אלימה שדגל בה גנדי (והיו אחרים שהתנגדו לה), כדי להכפיש תנועות שחרור אנטי קולוניאליות, כפי שעושה פרויליך הציוני, כטרוריסטיות גרידא. על אלגיר וויטנאם שגם שם היו פעולות טירור אינספור נגד אזרחים חבל להכביר מילים.
לתנועת השחרור הציונית אין כל אפשרות מימוש אלא על חשבון דיכויים ונישולם של ילידי הארץ. לכן תנועת שחרור כתנועת דיכוי היא מעט בעייתית לא?
"עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי" (מרכס)
למגיב שמפחד להזדהות אבל מכפיש:
התנגדותי לטרור אננה הכפשה של תנועת שחרור לאומי אלא להיפך. נכון שבהודו היה מאבק אנטיקולוניאלי במשך כמה מאות שנים שכללו טרור אבל מאבק זה הצליח רק בהנהגתו של גאנדי. באלגיר ובמקומות אחרים הקומוניסטים התנגדו לטרור. ALBERT CAMUS גם כתב זאת. המגיב האנונימי לא מתייחס לאלמנטים של טירוף,סאדו-מזוקיזם ודחפי התאבדות שיש בכל מעשה טירור.אם תקרה טוב מה שכתבתי,ומבלי לצטט את מרקס,זה בדיוק מה שאני כתבתי לפי המילים שלו.ש"עם מדכא לא יכול להיות חופשי".מעשה טירור שונה תחליט שינוי ממאבק צודק לשיחרר.זה שמעשים אלה תמיד היו במאקי שחרור עדיין לא מסבירים ולא מצדיקים את התופעה הבלתי אנושית,בלתי מוסרית ובלתי מעשית זו שיש לגנות אבל אתה נמנע מכך.יתרה מזואת: אף מאבק לשחרור לא הצליח בגלל טירור אלא למרות אותם מעשים .
אבל הבחנות מעמיקות אלה רחוקות כנראה מהבנתך או מרצונך להבין.
-מפחד להזדהות
-הצדק של תנועה לשחרור לאומי מקולוניאליזם לא נבחן עפ"י האמצעים שבה היא נוקטת.
-התנגדות לטירור או לכל דרך של מאבק יכול להביע מי שמשתתף בפועל במאבק.
-הטפה לפלסטינים באילו דרכים עליהם להאבק מצד ציוני היא צביעות.
-כך גם התנגדותו של אלברט קאמי לטירור בזמן מלחמת אלג'יר, שאז כבר היה אנטי קומוניסט וגם
התנגד לעצמאות אלג'יריה.
-הצינות היא תנועה שמתיימרת להיות תנועת שחרור בזמן שיחד עם זאת היא תנועת דיכוי.
-"עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי".
פרוליך טוען שהאנטי -אלימות של גנדי הביאה לשחרור הודו. זו ממש טענה מופרכת – לא שאני שולל את תרומתו של גנדי לשחרור הודו. אך אני אנצל את ההזדמנות להביא כאן ציטוט מדברי המהטמה ביחס לציונות ובעיקר למאבק הפלסטיני האלים . הנה דבריו עוד בשנת 1938.
ביחס לציונות: ארץ ישראל שייכת לערבים באותו מובן שאנגליה שייכת לאנגלים וצרפת לצרפתים. [….] לא מן הצדק ולא מן המידה האנושית לכפות את היהודים על הערבים. מה שמתרחש כיום בארץ ישראל אין לו הצדקה של שום קוד של התנהגות מוסרית . …
על המאבק הפלסטיני: " אינני מגן על המעשים הקיצוניים של הערביים, הייתי מעדיף לראותם בוחרים בדרך האי אלימות כדי להתנגד למה שהם תופסים בצדק כהסתננות בלתי מוצדקת אל ארצם. אבל על פי כללי המוסר המקובלים לא ניתן להשמיע דבר נגד ההיתנגדות הערבית מול כוחות עדיפים".