לפני כעשר שנים השתתפתי באסיפה של חד"ש באולם במרכז העיר, ודיברתי בזכות חלוקת העיר בינינו לבין הפלסטינים. אורח ערבי שהזמנתי לאירוע רטן קצת על הדברים. הוא חשב שחלוקת העיר תפגע בעיקר בבני עמו, שהתרגלו לרמה מסוימת של צריכה ושירותים סוציאליים. ההשקפה שלי בנושאי העיר נשענה אז על אדנים מוצקים: רק אם הנהגת העם הפלסטיני תסכים לעיר משותפת בתנאים שיהיו מקובלים עליה, נוכל להסכים לכך. כבר אז התייחסתי בחשדנות להסכמי אוסלו וראיתי בהם אמצעי להונאת העמים באזור. עם זאת, ידעתי להעריך היבטים חשובים כמו הכרה הדדית ויצירת אווירה נאותה לחיים בשלום. מי שעיניו בראשו מודע היטב לעיוות ההסכמים בידי הכוח הכובש. ממשלות ישראל ניצלו את ההסכמים לבנייה רחבה של התנחלויות ו"שכונות" חדשות גם בעירנו, העצמאות היחסית של הרשות הפכה כבר מזמן לבדיחה עצובה, והמאמצים המשותפים של הממשלה ושל ההנהגה העירונית נועדו לדחוק את הערבים מהעיר, לפגוע בפרנסתם ובאיכות חייהם ולייהד חלקים נרחבים בתוכה ובסביבותיה.

(מקור)

הייאוש מהשלום הוא הדדי, אולי המכנה המשותף האחרון (אבל השלילי) שנותר לשני העמים. קשה למצוא בחלק היהודי של עירנו כוחות פוליטיים חזקים ונמרצים שמוכנים לפעול למען שינוי מבני במדיניות כלפי הפלסטינים. רבים מאנשי השמאל הציוני לשעבר, וגם מתומכי המרכז, מקבלים עתה את המצב כמובן מאליו. לכן הייאוש כאן הרבה יותר מעיק מזה של תל-אביב. הציבור החילוני בעיר הגדולה מאתר בקלות יחסית בני ברית רבים, איננו חושש משיתוף פעולה רחב עם ערביי יפו, וחש שהעצמאות התרבותית שלו מתכתיבים דתיים-לאומנים משחרר אותו מהדכדוך התהומי שפקד את השמאל העקבי בעירנו.

הנאורות החילונית בעירנו היא בעייתית גם מבחינה רעיונית. בתל-אביב העמדות האנטי-דתיות הן מובנות מאליהן, וכך יכולים חלק מאנשי השמאל שם להתנער מחובתם הסוציאליסטית לטפח ברית מוצקה עם המזרחים. הבורגנות השלומניקית בתל-אביב מתעלמת מהנושאים החברתיים וגם מזיקתם של מזרחים רבים לדת. איש מאיתנו איננו אמור לאמץ את האמונה הדתית או להאמין באדמו"רים למיניהם, אבל קצת כבוד לאנשים שמרגישים אחרת מאיתנו בנושאים האלה הוא חיוני למי שחולם לכונן בריתות רחבות על בסיס של שוויון חברתי וחתירה לשלום. בעירנו המצב שונה לגמרי: אנחנו מחפשים קרקע  מוצקה לעמוד עליה, כדי לקבל מרחב כלשהו להביע את דעותינו. על מנת להגיע להישגים עלינו להקשיב לאחרים ולא רק לעצמנו.

קחו למשל את מאבקם של החרדים בשכונות הוותיקות בעיר לשמור על צביון שכונותיהם. בשבועות האחרונים קראתי בחוצות העיר מודעות שמנוסחות בסגנון חרדי מובהק הקובלות ב"זעקה גדולה" על אולם בשכונת שערי חסד שמקיים אירועים מלווים במוסיקה רועשת. נשים וגברים חוגגים שם יחדיו, וזה פוגע לא רק ברגשותיהם של החרדים אלא גם בצביונה המסורתי של השכונה. לא כל תושבי עירנו מכירים את שערי-חסד, שכונת עוני חרדית שהתקיימה כמובלעת של רחביה ונחלת אחים. היא הייתה מעין מאה שערים של מערב העיר, ובחגים בוקעות התפילות מבתי כנסת רבים מספור בשכונה. לא הייתי מוותר על קיומה העצמאי של השכונה ועל תושביה בשום מחיר. אני גם משוכנע שאנשים (בדרך כלל מסורתיים) שמבקשים לערוך אירועים משמחים יכולים למצוא מקומות אחרים, נוחים יותר. המאבק הזה מסווה את המתיחות הגוברת בין החרדים לבין הדתיים לאומנים שחברו לראש העיר ניר ברקת עוד לפני הבחירות. החדירה האמריקאית לשערי חסד התקבלה איכשהו על ידי התושבים הוותיקים כי היא יצרה מקומות עבודה, ושימנה את העסקים בשכונה. החרדים מארצות הברית הם מתונים יותר בנושאים הדתיים, ואולי הם מסוגלים לשאת אולמות אירועים מודרניים יחסית בשכונה; ותיקי השכונה ומשפחותיהם ממש סובלים מהתופעה ובכלל מתקשים להתמודד עם כל שינוי באורח החיים בשערי חסד.

אם היה בעירנו כוח פוליטי שמאלי אמיתי (להבדיל מסתם שונאי חרדים ממרצ ומסביבותיה) היינו יכולים לחבור למחאה של ותיקי שערי חסד, לראות בזעקתם קול אותנטי של ירושלמים אמיתיים ולתמוך בזכותם לחיות חיים שלמים ושלווים בשכונתם. נראה שאנחנו לא מסוגלים לזה, בשלב הנוכחי של ההתפתחויות החברתיות בעיר.

תמיכת חלק מהחילונים בעיר בראש העיר ברקת היא חטא קדמון, ואני  מודה שכל ניסיונותינו להניא את אנשי השמאל בעירנו מהרעה החולה הזאת נכשלו. עתה מקדיח ברקת את תבשילו בעצם הפנייה הגלויה והחצופה לכל תומכיו, גם אנשי השמאל שביניהם, להתפקד לליכוד. "זה יותר גרוע מפשע, זו טעות" התבטא בשנת 1804 המדינאי הצרפתי הנכלולי אך המבריק שרל-מוריס טאלירן. שלא בטובתו ברקת הזהיר את כל התמימים והמיתממים בתוכנו מפניו, אך ייתכן שאפילו הטעות הזו תעבור לו בשלום. אין סוף לנאיביות של אנשי שמאל בכלל ובעירנו בפרט. לפני הבחירות יזהירו אותנו מפני מועמד חרדי כלשהו, ויאלצו רבים מאיתנו לחבור לליכודניק וללאומן מובהק כמו ברקת. במקרה המיוחד הזה חייבים כל מתנגדי הליכוד והימין בעיר לפנות נגד ברקת, ולנסות להכשיל את מועמדותו לראשות העיר. אם נוותר גם הפעם נסגיר את עירנו לכוחות השחור הלאומניים, הגרועים הרבה יותר מרוב החרדים.

אני מציע לאנשי שמאל ולמתונים אחרים בעיר למצוא מועמד חילוני שלא יתקפל ברגע האחרון מתעמולת הפחד של אנשי ברקת. הם מסוגלים בהחלט לכתוב מצע סביר וללכד את כל התושבים הסולדים מבנימין נתניהו ומשותפו החדש ברקת. אוהבי העיר משמאל צריכים להתאחד עם אוהבי העיר מהציבור החרדי, שמתעבים את סמלי הלאומנות ואת "ההתגרות בגויים". אין לחילונים השפויים בעיר שום מכנה משותף עם מי שעורך בגלוי מסע תעמולה בוטה למען הליכוד. הסיסמה "או ליכוד או אנחנו" מתמצתת את הנושא על סדר יומנו. אין לה שום חלופה אמיתית. מי שתומך בביבי מקיים את זכותו להצטרף לימין הקיצוני ועליו לפנות לעשרות אלפי הליכודניקים בעיר; אין שום טעם שיפנה אלינו ברשתות החברתיות. אם נבנה ישות אלקטוראלית מתונה בנושא החרדי אבל תקיפה נגד נישול כלשהו של פלסטינים בעירנו, נוכל למִצער לערוך מסע הסברה ברוח הומאנית נגד הימין. לדעתי לחילונים יש היסטוריה מפוארת של בנייה חברתית בעיר (אוניברסיטה, בתי ספר, ספריות, תזמורות, תנועות נוער, מוסדות בריאות משגשגים, זיכרון קולקטיבי של חיים שלמים בעיר שטיפחו גם אהבה אליה) ואסור לנו לקפל את הדגל. המאבק עתה ניטש על ההישרדות בעיר, ולא על תפיסת השלטון. אם לא נכבד את עצמנו, איש לא יכבד אותנו.

כדי להצליח צריך להאמין. גם אם לא נצליח, נוכל לפחות לשמור על מורשתנו ולשמר את דגלינו.

• פורסם בכל העיר, 22 יולי 2016

Share on Facebook