אחרי שלוש שנים בתל-אביב החליט רמי לחזור לעירנו. הוריו כבר נפטרו והשאירו לו דירה קטנה בקטמון הישנה. אחותו גרה בארצות הברית, וכתבה לו שהוא רשאי לעשות בדירה ככל העולה על רוחו. בעלה היה עשיר מאוד, ולא גילה שום עניין בדירה הקטנה בדרום ירושלים. רמי תמיד התגעגע לקטמון אבל ידע היטב שסביבתו החברתית נעלמה מהשכונה יחד עם רוב בני משפחתו והשאירה אדמה חרוכה. הוא ניסה להסביר לפסיכולוגית שלו את הסיבות להחלטה הדי פתאומית שלו, אבל היא חייכה במבוכה ואמרה שהיא עדיין מתקשה להבין אותו. "אנחנו משוחחים כבר יותר משנה", אמרה, "אבל לא הבחנתי בשום ערגה מיוחדת שלך לירושלים. עכשיו, שבקושי נשארה לך שם משפחה ורבים מחבריך נטשו את העיר, מה בדיוק מניע אותך? אם תל-אביב נמאסה עליך יש עוד מקומות בארץ, וגם בעולם".
שכונות קטמון ח' וט', ירושלים (מקור)
רמי לא ענה. הוא הבחין בדמעה קטנה במורד לחייה של המטפלת והודה אפילו כלפי עצמו, שהוא התרגש ונהנה מהתגובה הזו. התחשק לו לנסות לנשק אותה אבל התאפק. אפילו בתל-אביב, אמר לעצמו, לא עושים דברים כאלה. הוא בעצם חיבב את תל-אביב, בעיקר בשבת בבוקר, ורקם קשרים רבים ומסועפים יחסית לתקופת הזמן שבה שהה שם. הכמיהה לירושלים הפתיעה גם אותו, בעיקר אחרי שקלט את עוצמתה. את כל הביקורת על העיר הוא הפנים כבר מזמן, אבל תמיד הסתייג מהשנאה השוצפת כלפי החרדים שאותה הגדיר בגלוי כ"אנטישמיות". הדירה בקטמון דווקא משכה את לבו. היא הייתה אולי די מכוערת, יחסית לדירות אחרות בשכונה, אבל רמי מעולם לא היה חסיד גדול של מרוץ העכברים. חברתו לשעבר, סטודנטית לאמנות בבצלאל, הציעה לו לקשט את הדירה למענו, והרעיון קסם לו. הוא קלט שמאחורי יוזמת הציור מסתתר גם רצון לחדש את הקשר, וזה היה מפתה. היא תמיד הייתה סקסית ונעימה, אולי לא מרתקת במלוא מובן המלה אבל בעצם גם הוא לא היה כזה. לרמי היה כישרון כמעט ייחודי לשפוט את עצמו ביושר, ואחרי שהוציא פסק-דין די קשוח, לא ריחם על עצמו. אמו לימדה אותו שתמיד יהיו יותר גרועים ממנו והוא באמת פגש המון כאלה, גם בתל-אביב. "למזלך נולדת יפה כמו אבא", נהגה לומר, ולכן חייך יהיו קלים יותר מאלה של אחרים.
עכשיו לא היה יכול להיעזר בהוריו כקבוצת התייחסות אוהדת. הם השאירו לו דירה וכסף, והוא חי בתחושת ביטחון כלכלי קיומי יחסית לרוב חבריו. החברה מבצלאל, נעמה, העריכה אותו מאוד וחיזרה אחריו בעדינות שנגעה ללבו. היא עבדה איתו בחריצות על שיפוץ הבית, ועד מהרה היא הפכה לפינת חמד קצת היפית. רמי אמר לה שהיא חיה בשנות השישים, אבל נעמה הסתפקה בחיוך חם. היא ראתה את ההערה הזאת כמחמאה ותמיד הביעה צער על כך שלא השתתפה בפסטיבל וודסטוק, שהתקיים יותר מעשרים שנה לפני שנולדה. רמי התגעגע לעתים להוריו ונהג להתלוצץ על אודות "יתמוּתו". שובו לעיר יצק תוכן חדש ליחסיו עם נעמה, מעין ירח דבש שני, יותר מפוכח ויותר מעשיר מאשר הראשון.
החברה שלו מתל-אביב, נטלי החמודה, באה לבקר אותו בקן החדש בקטמון, אבל הבינה עד מהרה שהעידן שלה חלף לו, ושעכשיו נעמה שולטת בכיפה. רמי השתדל לשמור על הגשרים לתל-אביב וגם לנטלי, אבל היא ממש נעלבה ונסעה לביתה לפני המועד שתכננה. מוזר, חשב רמי לעצמו, נטלי הרבה יותר מושכת מנעמה, אבל נעמה מתאימה הרבה יותר לעירנו בכלל ולקטמון בפרט. עד מהרה מצא עבודה במשרד אדריכלות קטן עם חברו מילדות עמוס. חייו היו שלווים, אולי שלווים מדי, אבל רמי ידע להעריך כל רגע שקט של אושר. הרבה חרדים אמריקאים גרו ברחוב שלו ורמי הסתדר איתם בקלות. גם נעמה אהבה את הנימוסים הטובים של שכניה מארצות הברית. היא גרה עם רמי, עבדה קשה בבצלאל, ורק לעתים רחוקות צנחה לאחד ממצבי הרוח המלנכוליים שלה, שמהם סבלה מאז שחר ילדותה. אחרי פיגוע במרכז העיר, שנעמה הייתה עדה לו מקרוב, היא שקעה בדיכאון עמוק. למרבה האירוניה פסקו הרופאים שריחוק מהעיר ייטיב עימה. נעמה לא רצתה לעזוב את רמי בעיר, הוא היה שקוע מאוד בעבודתו החדשה אבל היה מסור לחברתו, שאת סגולותיה הטובות גילה יותר ויותר.
בכל זאת התגעגע רמי לשמחת החיים של נטלי, לצחוקה המתגלגל, ואפילו לאדישות המוחלטת שלה לנעשה במדינה. היא הגיעה למסקנה שהכול כאן שבור, ממש לא ניתן לתיקון, וקיוותה שהחיים העליזים שלה במדינת תל-אביב יימשכו לעד. הם בילו אחר צהריים נפלא, בקושי יצאו לרגע מהמיטה, ורמי חש שחיים כפולים כאלה מתאימים לו. הקשר הסולידי עם נעמה התאים לו, וגם רוח הסטוּציות המספקת עם נטלי. איכשהו הוא הבין, שיום אחד הכול יתפוצץ ושהוא עלול לאבד את נעמה. בינתיים הוא חייב להתמודד עם דודו הקשיש חנן, איש טוב אבל טרחן בעל מוניטין, שאושפז בבית החולים שערי צדק. רמי הגיע לבית החולים, וראה את הדוד חנן בקומה העשירית, נטול הכרה. הוא טלפן לנעמה, אבל לא התחשק לו לסבול שוב מאחד ממצבי הרוח הקשים שלה. מאגר הסימפטיה של נעמה כמעט התרוקן. היא הקשיבה לרמי, אבל התגובות שלה היו קצת סרקסטיות. היא כבר קלטה שיש לו מישהי בתל-אביב והיא לא אהבה להתחלק, בעיקר לא עם נטלי הנאה, אבל הזולה במקצת. היא ידעה שהדוד חנן היה דווקא נחמד. בביקורים קודמים הוא שתה תה, אכל עוגיות וסיפר לנעמה על בני משפחתו שנשארו בפולין, "אצל הגרמנים". אחר כך נהג להזמין "טקסי" כדי להגיע לתחנה המרכזית. רמי חשב שנטלי לא הייתה סובלת אותו אפילו לדקה.
רמי חזר מבית החולים קצת דומע, ולא היה מוכן לשאלה הישירה של נעמה האם הוא שוקל חזרה קבועה לתל-אביב. הוא ידע שהיא בעצם תהתה על מידת יציבות היחסים עימו. רמי עמד ליד החלון, התבונן כדרכו בבתי האבן ואז אמר שהוא רוצה להישאר בירושלים. "הייתי חוזר לתל-אביב רק אם היית מצטרפת אליי", זרק בחלל החדר כאילו לאחר יד. כאשר הגה את המילים האלה היה ברור שהוא יזם מחויבות בלתי חוזרת. נעמה חיבקה אותו מאחור, נצמדה בכל כוחה אל גבו ורמי הבין שחברתו קלטה את כל דקויות המצב ואת משמעויות השינויים שחלו בו. בעבורו, נעמה הייתה עיר הבירה, ונטלי שייכת לעבר שהוא מותיר מאחוריו בתל-אביב.
- פורסם בכל העיר, 5 אוגוסט 2016
