המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב, דונלד טראמפ, הוא שוביניסט, גזען, נציג הנאמן של ההון והרפתקן מסוכן ביותר בכל הנוגע ליחסי החוץ של ארה"ב. המועמדת הדמוקרטית, הילרי קלינטון, היא מיליטריסטית עם קבלות, גרועה בהרבה מהנשיא המכהן ברק אובמה במדיניות חוץ, משרתת נאמנה של וול סטריט והתאגידים הענקיים שמנהלים את הכלכלה של ארה"ב.
טראמפ מבקש למשוך אליו את "עמך" והמוני אמריקאים שמשוכנעים שוושינגטון מתנכרת במשך שנים לזכויותיהם. קלינטון פונה לאליטות שונות ומתיימרת לייצג את ה"מיעוטים". שניהם מסוכנים לדמוקרטיה. אפשר לטעון שקלינטון מסוכנת טיפה יותר כיוון שהיא מנסה להלביש את המדיניות התוקפנית שלה בלבוש ליברלי. טראמפ מעריץ את ישראל, אבל קלינטון היא שיאנית בתמיכה לממשלות ישראל השונות. קול לקלינטון הוא קול לסיפוח השטחים הפלסטינים הכבושים ולטיפוח הברית הנרקמת בין ערב הסעודית לישראל.
הרע במיעוטו
רבים וטובים מתכוונים לתמוך בקלינטון כדי לחסום את הפשיזם נוסח טראמפ. בשמאל יש המסבירים ש"אין ברירה – זו השיטה". אך לפנינו ניצבת בעיה לא פשוטה. הסיבות שמצמיחות את כוחו של טראמפ הן בסופו של דבר תוצאות ישרות של המציאות הפוליטית שעוצבה במשך שמונה שנים של שלטון אובמה ומפלגתו. מדובר בניהול של מלחמות תוקפניות ותמיכה בכוחות ריאקציה בעשרת מדינות ברחבי הגלובוס. אם אנו נכנעים ללחץ של הרע במיעוטו אנו מוצאים את עצמו תומכים באותה מדיניות ניאו-ליברלית שהזינה את אותם התנאים שהביאו לעלייתו של טראמפ!
יחד עם זאת, אכן הייתה לנו נקודות אור במערכת הבחירות והיא ההצלחה היחסית של אנשי המועד שכשל בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, ברני סנדרס. הוא זכה לתמיכה של שליש מחברי המפלגה בתנאים קשים ולמרות הטריקים המלוכלכים של מנגנון המפלגה. סנדרס החליט להמשיך את משחק הנאמנות למפלגה. זו אינה בגידה בתפקיד או התנכרות לחברים מן השורה. אבל יש לפניו מבחן חדש ומכריע. סנדרס וחבריו צריכים להתארגן, צעד אחר צעד, כדי להיערך לכל האפשריות – ניצחון קלינטון או כישלונה. יש כבר ראשית התארגנות. רצוי, אפילו הכרחי שתומכי סנדרס ישמרו על זהותם הפוליטית ושייצרו תאנים של חיים דמוקרטיים שלהם במקביל לחברותם במפלגה הדמוקרטית. המשך קיומם הפוליטי והארגונית של תומכי סנדרס הוא לדידי המבחן הרציני בפני השמאל בארה"ב.
שלטי "ברני סנדרס לנשיאות ארה"ב" (מקור)
יש להימנע ממיסטיקה אלקטורלית
מי שצפה באופן ביקורתי בשידורי הוועידות של שתי המפלגות הגדולות בארה"ב נאלץ מתרשם מהרמה הירודה של הפוליטיקה האמריקאית הממסדית. הכול הפך לניתוח פעולות צורניות תוך התעלמות גמורה מתוכן הדברים. החיפוש אחרי צורות אטרקטיביות, סיפורי רקע, ירדו לרמה של הזניה. הפרשנים קשקשו שעות על גבי שעות לאחר הופעה זו או אחרת מבלי להתייחס לתוכן הדברים.
נכון שאין לזלזל בבחירות אבל גם אין לשכוח שמדובר בהצגה שמטשטשת את האינטרסים המניעים את הכוחות בזירה. יש קושי מיוחד לאנשי השמאל האמריקאים עם קלינטון. אם איש שמאל מצביע לקלינטון הוא לוקח על עצמו אחריות מוסרית לפועלה ולמדיניותה. הוא חייב להתכונן לטרוניות שמדובר בהכרעה דמוקרטית שבה הוא עצמו השתתף… אפשר וצריך להתווכח על מהלכיו של כול כוח שמאלי מאורגן במציאות הסבוכה של ארה"ב. אבל בניית כוחות אלה ועצמאותם הם הבסיס לכל דיון על האסטרטגיה האלקטורלית של השמאל.
המציאות הפוליטית שעוצבה במשך שמונה שנים של שלטון אובמה ומפלגתו. מדובר בניהול של מלחמות תוקפניות ותמיכה בכוחות ריאקציה בעשרת מדינות ברחבי הגלובוס
ראובן מה זה מלחמות תוקפניות? אצלך מלחמה בטרור האסלאמי היא התוקפנות?
לא ברור איך קלינטון גרועה יותר מאובמה במדיניות חוץ בהתחשב בכך שהוא הנשיא שמינה אותה לתפקיד. לכל היותר יש לה את הפוטנציאל להיות גרועה יותר ממנו. אבל ניחא.
קשה להתרגש כל פעם מחדש מההיסטריה של השמאל הליברלי. פעם ההיסטריה היתה ביחס להיבחרו בשנית של ג'ורג' בוש הבן, פעם ביחס לרייגן. והשמאל המעט יותר רדיקלי ממהר להזדנב אחריו ולנהור ולנעור אחרי מוקיונים כמו ג'ון קרי או וולטר מונדייל ושרלטנים כמו ברני סנדרס או ג'סי ג'קסון. להימנע ממיסטיקה אלקטורלית זו המלצה לא רעה, אבל מה עם להימנע מפנטזיות על הפיכת המפלגה הדמוקרטית למפלגת עובדים?
מדוע מי שמכנה עצמו "אלמקייס" (כך בתעודת הזהות שלך ? ) מכנה את סנדרס "שרלטן"? – הוא רחוק
מאד מכינוי גנאי זה שבו הכתיר, המתחבא מאחורי לא-שמו, גם את ג'סי ג'קסון…
סנדרס הסוציאליסט הגיע להשגים עצומים בבחירות המוקדמות של הדמוקרטים על אף שאיננו חבר
במפלגה זו – רק נספח אליה בסנאט כדי להכנס כחבר בוועדות ולקבל רשות דיבור -פריבילגיות השמורות בדמוקרטיה האמריקאית רק לשתי המפלגות הגדולות.
יש בארצות הברית מפלגה סוציאליסטית וסנדרס הוא אחד ממנהיגיה אלא ש"סוציאליסט" היא מילת
גנאי בארה"ב – אך אף על פי כן סנדרס המכנה עצמו בגלוי כסוציאליסט מבלי להתחבא מתחת לשמות
בדויים, כמו מי שמכנה אותו כשרלטן – הוא הסוציאליסט הראשון שנבחר לבית הנבחרים ולאחר 12 שנים
בו, גם לסנאט. הוא איננו שרלטן אלא חלוץ ההולך לפני המחנה, שיגדל, אני מקווה
לא יודע מה זו האובססיה הזו עם שמי, אבל כן, כך גם בתעודת זהות. בכל מקרה, סנדרס דווקא טרח לא מעט כדי לא לכנות את עצמו "סוציאליסט" אלא "סוציאל-דמוקרט" ו"סוציאליסט דמוקרטי", ובמקרה שמישהו נשאר תוהה הוא הסביר שהוא מכוון ל"סוציאליזם" נוסח סקנדינביה – לא שאם הוא היה מכנה את עצמו "סוציאליסט" או חלילה "קומוניסט", זה היה משנה את התמונה. הישגיו של סנדרס לא מצביעים על משהו שלא ידענו כבר ואפשר לראות את זה גם בנסיקה של טראמפ – תמיד יש קונים לפופוליזם, גם שמאלי וגם ימני.
של המוני העמלים של ארה"ב שהיא לצד ישראל הציונית מבצר האימפריאליזם והפשיזם העולמי, הלא היא המפלגה הקומוניסטית המהוללת של ארה"ב מימי סטאלין ועד היום, שמאז 1984 כשהיא קיבלה 0.04% מהקולות ויתרה על הצגת מועמדים משלה ותומכת כבר כ-30 שנה בקביעות במועמדי המפ' הדמוקרטית האימפריאליסטים מחרחרי המלחמה כגון בני הזוג קלינטון – היום כמו ב-1992.
האם הקומוניסטים בארה"ב לא יודעים משהו שקמינר 'יודע'?
טוב אם זה הוא באמת שמו – אני מתנצל
גם בשמו האמיתי – הוא טוען – כינה את סנדרס שרלטן ואיתו גם את ג'סי ג'קסון מבלי לנמק. סנדרס
שאסף מליונים לאסיפותיו הפומביות וזכה גם להשג לא מבוטל בבחירות המוקדמות – לא התכחש
לסוציאליזם שלו ולא התעטף בכינוי סוציאל-דמוקרט אלא קרא לסוציאליזם-דמוקרטי – הבדל גדול
בין השנים.