להלן מביא אני סיפור שהופיע בספר ההיסטוריה הידוע, פרי עטו של אבּוּ אַל-פַתְח אבּן אבּי אַלְ-חַסַן הדנפי השומרוני, אשר הועלה על הכתב באמצע המאה הי"ד בערבית, על פי בקשתו של הכהן הגדול, הרבן פינחס, בשנת 1352. כרוניקה זו – ראשיתהּ באדם וסופהּ בנביא מוחמד. יש כתבי-יד רבים הכוללים השלמות עד לימינו אנו. הכרוניקה יצאה לאור לראשונה בערבית, לשון המקור, בגרמניה בידי אדוארד וילמר, ב-1865. קיימת מהדורה חדשה שהיא פרי עבודת הדוקטורט של פול סטינהאוס מאוסטרליה, והיא מושתתת על כתב-יד הנטינגטון שבספריית בודלי, ותרגומו לאנגלית פורסם ב-1985. בפרסום סיפור זה, הסתמכתי על כתב-יד של כּתאבּ אַל-תאריח', ספר ההיסטוריה של אבי אַלְ-פַתְח השומרוני שברשותי, זה עשרות בשנים. כתב-היד מחזיק 166 עמודים, ומעתיקו הוא אב חסדה בן יעקב הכהן (מת בשנת 1959) ב-19 בג'ומאדא הראשון בשנת 1352 להגירה, המקביל ליום ג’, 20 בספטמבר 1932, עמודים 149-146.
הבאתי את הטקסט כפי שהוא מופיע במקור והערתי על כל הגהה שהגהתי, כן הוספתי סימני פיסוק כדי להקל על הקורא בקריאת ערבית ביינימית, והם חסרים בכתב-היד. מטרתי העיקרית, היא להגיש חומר זה לשומרונים, הן בשכם והן בחולון, ועל כן הוא מוגש בשתי הלשונות, הערבית והעברית. חומר זה, להערכתי, אינו נגיש לרובם המכריע של השומרונים. כמו כן, שמעתי מקצת דעות וידיעות לא מדויקות, ואף לא נכונות, גם מפי כוהנים, על כמה פרטי מידע שבסיפור. לדוגמה, נאמר כי הנביא מוחמד הזמין את אורחיו לסעוד את לבם; התנצלותו של החכם השומרוני צר מצא, כלומר אויב/שׂונא מצא, בשל סיבות דתיות, כאלה ואחרות (כך וכך וכך וכך); הצעת הנביא מוחמד לשומרוני לשלם לו כגמולו; וכי שם הנזיר הנוצרי הוא בוּחַיְרא, בעת ששמו בכרוניקה של אבּוּ אַלְ-פַתְח, כפי שנראה בהמשך, הוא עַבְּד אַלְ-סֵלאם. כמעט שאין אנו יודעים דבר על שני האסטרולוגים, קודם כל, ’זוהר‘ דהינו ’ירח‘ המכונּה "צר מצא" מחד גיסא, ו"קבצה" מאידך גיסא, האב הראשון למשפחת הקבצי הידועה. שנית, מדובר בנזיר נוצרי בשם עַבְּד אַלְ-סַלאם, שאינו ידוע לי ממקור אחר. האסטרולוג השלישי הוא המכונה ’כַּעְבּ אַלְ-אַחְבּאר‘ (פאר החכמים), שמו כַּעְבּ אבּוּ אסחאק בן מאתִע אַלְ-חִמְיַרי התימני. הוא היה יהודי שהתאסלם, אחד מבני הדור שאחרי נביא האסלאם הידועים, והלך לעולמו באמצע המאה השביעית לספירת הנוצרים.
לבסוף, הוזכרו גם בסיפור שני אנשים ערביים בעלי שם: האחד עאמִר בּן רַבּיעָה אַלְ-עַנְזִי אַלְ-עַדַוי, בן בריתו של הח’ליף עוּמַד בִּן אַלְ-חַ'טּאבּ שהתאסלם לפניו, אחד מחבריו של הנביא מוחמד, מוסר מסורת, אשר מת באמצע המאה השביעית לספירת הנוצרים. השני הוא עַבְּד אללה בִּן גַ'חְשׁ אַלְ-אַסְדי, אחד מחברי מוחמד גם כן, בן דודתו של הנביא מוחמד, אחותו זַיְנַבּ הייתה אשתו של הנביא, הראשון שכונה ’’מנהיג המאמינים‘‘, הלך לעולמו בשנת 625 לספירה הנוצרית.
הנביא מוחמד והמלאך גבריאל (מקור)
הסיפור
ונמצאו באותו זמן, שבו חלה הופעת מוחמד נביא האסלאם, שלושה אסטרולוגים מנוסים במלאכתם. הראשון שומרוני ושמו "זהר", כלומר "ירח", כונּה אחר כך "צַר מָצָא" ו"קבצה", והוא מעסכּר. השני יהודי ושמו "כַּעְבּ אַלְ-אַחְבּאר", והשלישי נזיר נוצרי בשם "עַבְּד אל-סַלאם‘"; עיינו במלאכתם ובאַסטרולוגיה שלהם ומצאו כי שלטון ביזנטיון הגיע לקצו, ואילו שלטון הישמעאלים (הערבים) החל על ידי איש מצאצא הערבים מבני האשֶם, וסימנו שוּמה (נקודת חן, כתם לדה) לבנה, בגודל עיגול כף היד בין כתפיו, ויש אומרים צהובה.
כאשר שמעו על בואו, נפגשו שלושתם ואמרו: הבה נלך ונראה את האיש אשר קבענו את בואו, וקיימנו אתו בחשאי מצד אדוני השלטון והספרים והאסכולות, כדי שלא יאונה לנו רע על ידו כפי שאירע לנו על ידי קודמיו. הלכו השלושה והגיעו אל העיר שבהּ נמצא. אמר האיש לרעהו מי ייגש ראשון? השיב כַּעְבּ אַלְ-אַחְבּאר אני אגש. הוא ניגש אליו, בירכו לשלום, ואז אמר לו [מוחמד]: מי אתה מִבֵּין צאצאי היהודים הקדומים? ענה לו: אני מצאתי בתורתי כי מֶלך מזרע ישמעאל יקום ויחזיק בעולם, ואף לא אדם אחד יעמוד בפניו. אחריו ניגש עַבְּד אַלְ-סַלאם ואמר: כך מצאתי בברית החדשה, והם לא ידעו דבר בנידון אלא ממלאכתם. ניגש אליו גם כן צר מצא [= אוֹיֵב מָצָא], אמר לו: אתה תחזיק בדת רחבה ותשלוט בכל העולם [מילולית: בצווארי העולם]. אנו יודעים שישנו סימן בין כתפיך. מוחמד שמח לשמוע דברים אלה, פשט את בגדיו והנה שוּמה לבנה גדולה בין כתפיו.
כַּעְבּ אַלְ-אַחְבּאר ועַבְּד אַל-סַלאם התאסלמו ו[מוחמד] שמח בהם שמחה רבה; הושיבם לידו ואמר לצר מצא: מה אתך, אינך עושה כמותם? גש אליה [דת האסלאם] כמותם שניהם. אמר: [צר מצא] יש לי מזה די צרכי, משמע ההלכה והדת, אני מבורך/בר מזל בדתי, ואיני יכול לבוא אליך [מוחמד], ואיני עוזב את דתי. אז הובך [כתב יד אחר: נפצע] מוחמד ואמר לו: מה חפצך? הוי שומרוני! צר מצא ענה לו: אדוני, באתי אליך בשל ברית ואמנה, שנוכל אני ובני דתי ועדתי להסתמך עליהן, ברית כתובה לשם שמירת הנפשות, הצאצאים, הממון, הוַקְף-הקְדש ובניית בתי התפילה. הוא [מוחמד] ציווה על הפקיד/הכותב לכתוב להם ברית, ביטחון וזכות כרצונו. הכותב נכח לפניו וכתב בפקודתו: אני מוּחַמַּד בִּן עַבְּד אללה בן עַבְּד אַלְ-מוטַּלִבּ, ציוויתי לכתוב לשומרונים חוזה ביטחון וזכות לגבי נפשותיהם, צאצאיהם, רכושם, בתי תפילתם והקדשם, בכל ארצותיהם ובכל תחומיהם וכן ננהג כלפיהם וכלפי בני החסות בפלסטין התנהגות נאה.
צר מצא לקח אותו [כתב הברית] והסתלק משם. עאמִר אִבִּן רַבּיעָה ועַבְּד אללה אִבִּן גַ'חְשׁ יעצו לו כי כותב הברית חייב להיות עַלִי אִבִּן אֵַבִּי טאלִבּ. צַר מָצָא שב אל מוחמד, התייצב בפניו ואמר: הוי אדוני! באתי אליך מארץ רחבת ידיים, רחוקה; מעדה תשושה, שעובדי האלילים קילקלו אותה והשתלטו עליה. בני עמי מבקשים מאלהים יתעלה שהישועה תבוא על ידך, ויועץ לי כי כותב החוזה יהיה על דעתו של עַלִי אִבִּן אַבּי טאלִבּ, ופקד על עַלִי לכתוב את הברית, והוא עשה זאת במקומו.
נתתי כתב ברית זה לשומרונים להגנה על נפשותיהם, צאצאיהם, ממונם, בתי תפילתם והווקף-ההקְדש שלהם בכל עיר, בכל מקום ותחום. כן ננהג בהם התנהגות טובה והיה כתוב על פיסת עור, ומסרו אליו וצר מצא נישק את האדמה מרחוק ונפרד ממנו. מוחמד אמר: הוי שומרוני! לך. הרי גורלך בחיים שתקרֵא: אין נגיעה, אכן יש לך עונש שלא תחלֵץ ממנו. התבונן באלוהיך ששקדת עליו נעצר לפניו, שׂרוֹף נשרפנו, אחר נדקנּוּ הדֵק היטב לזרותו בים, וזה עסקוֹ של כַּעְבּ אל-אַחְבּאר במשפט צר מצא, משום שלא עשה כמוהו, וכל צרה הבאה עלינו מקורה ביהודים.
צר מצא חזר לפלסטין ובישׂר לשומרונים אודות פועלו של אלוהים בהצלחת דרכו, רחמיו וחמלתו עליו. כַּעְבּ אַלְ-אַחְבּאר וכן עַבְּד אַלְ-סַלאם התגוררו אצלו והחלו יכתבו לו יתוב / מה. יעשה, ויוריאו לו כל משפט. מוחמּד נהג לאהוב את השומרונים, במשך כל ימיו לא הֵרַע לאף אחד מהם, אדרבה, הוא נהג להציג לאנשים את הדת, מי שבא אליה קיבלוֹ, ומי שלא בא, לא היה כופה אותה עליו, מוחמד שלט עשרים שנה וכל בני האדם בחבלי ארץ אלה צייתו לו, וממנו עברה ממלכתו לקרוביו בני אומיה כפי שהורה להם, לא הוסיפו ולא גרעו, ולא הזיקו לאף אחד. מהם קמו תשעה עשר מלכים, הראשון בהם מוחמד שחי שישים ושלוש שנים, במשך ארבעים ושלוש שנים הוא לא הציק לאף אדם; עשר שנים מלחמות, עשר שנים נביא שלט ומת. אחריו בא עַבְּד אללה אִבִּן אַבִּי קוּחאפָה שנקרא בשם אבּוּ בַּכְּר אל-צִדּיק, ששלט שנתיים ושלושה חודשים.
הסיפור יפה.
רק מפריע לי בסוף על "10 שנים של מלחמות".
ולא ברור לי מה עושה מאמר כזה באתר שכזה.
הקורא אשר פרוליך התבלבל. הגדרת האתר היא: "במה ביקורתית לפוליטיקה ולתרבות". התרומה המצוינת של מר שחאדה עונה בדיוק להגדרה זו. אגב, אני תמיד קורא את רשימותיו של מר שחאדה, שאיני מכיר אותו אישית, כי הן מלומדות מאוד ושופכות אור על חלקים מההיסטוריה של הארץ הזו – שלא נלמדים במערכת החינוך.
לאלי: אני בהחלט לא מתבלבל. בגלל החשיבות הגדולה של האסלם בימים אלה, שקדתי על לימודי מקורות האיסלם וחיי הנביא .מתברר שבנושאים אלה יש חילוקי דעות ואף סתירות רבות בין החומרים והתיעוד הקיים ועמדות החוקרים ,הגורמים לבלבול קשה. דבר אחד בטוח,שהנביא עסק לא מעט במאבקי כוח ובמלחמות של ממש, סיפור שונה לגמרה מזה,למשל של ישו הנוצרי. בכל מקרה, ובנוסף ל"הגדרת האתר" שאתה מציין, שם האתר הוא "הגדה השמאלית" המרמז(לפחות)על אתר בעל עמדות שמאליות כאלה ואחרות, ולא רק "במה ביקורתית לפוליטיקה ותרבות" כללית וללא עמדות עקרוניות בנושאים אלה שנתן,כמובן ,לבקר ולחלוק או לא.
אסתפק בציטוט של מרקס שטען שהדת (כל הדתות,ללא יוצא מן הכלל) הן "האופיום של העמים". לא צריך להתאמץ כדי להבין שבמציאות של ימנו,כמו בעבר, תפקידם בפועל (של הדתות) היה מקור אין סופי של סבל מלחמות ושפיכת דמים.