בכל כמה דורות חוזר השסע הפנימי לעירנו. קמצא ובר-קמצא אינם רק חלק מסיפור עתיק יומין…
מאז שנטבע הפסוק "על קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים" לא הפסיק קמצא לחגוג. שמו המוזר נחרת בתולדות העיר, והוא האמין שבדורות הבאים יימצאו כאלה שידברו בזכותו. קרובו בר-קמצא כבר מת מזמן, ורק מעטים מאוד התגעגעו אליו. על מהות המריבה ביניהם יודעים רק מעטים, וגם הם חשודים בהטיה ברורה לזכות קמצא. שניהם היו אולי שבעים ועשירים מדי, וכדרכם של העשירים דאגו רק לעצמם. ברור שהם מנעו חיטה מבני עירם הנצורים והרעבים. העובדות לא שינו את הלוך הרוח בירושלים העתיקה. בר-קמצא היה הרשע, קמצא היה אנושי יותר. המריבה ביניהם אולי חרצה את גורלם של הנצורים אבל למען האמת היו עוד מריבות הקרובות מאוד למלחמת אחים בין חומות העיר האומללה. קמצא היה מאושר בנישואיו, ובסך הכול די שמח בחלקו. הוא אמר לרעייתו שההשמצות אינן מפריעות לו, ובלבד שספרי ההיסטוריה יזכירו את שמו. היא לא הבינה מדוע הפרסום כה חשוב לו. היא חשבה שבעוד שנים אחדות כמעט כל בני המשפחה ימותו, ואפילו בעלה לא יוכל למצוא ניחומים בגווילים עתיקים ומהוהים. ההיסטוריונים אולי ייטו לו חסד אבל זה לא ישנה את העובדה שביתם יישרף כליל, ושקבצנים מכוערים ומחוטטי פנים ינברו בין ההריסות ויחגגו את מפלת המשפחה. בעלה לא האמין שכך אמנם יקרה. הוא לא נהג להתעמק בעובדות, אלא בצורה שהן יתפרשו בעתיד. כולם יאמינו שבר-קמצא אשם בכל מה שקרה, ואילו אנחנו נזכה לתהילת עולם.
חרבן בית המקדש בציורו של פרנצ'סקו האייז (מקור)
שלמה מזרחי אהב במיוחד את הסיפור הזה, שמצא לעצמו מקום גם בהגדה של פסח. בתלמוד התורה בזיכרון יוסף שיננו שוב ושוב את הפרשה ואת לקחיה. המורה שלהם מנחם אמר שמלחמת אחים עלולה לשים קץ לקיומו של העם היהודי. בתקופת המאבק הפנימי בין המחתרות החריפה השנאה, ובשכונות הסמוכות לשוק מחנה יהודה תמכו רוב התושבים באצ"ל. גם ללח"י היו אוהדים אבל בעלי החנויות והדוכנים סיפרו אגדות על מנחם בגין במקום מחבואו המסתורי. לרוב האגדות היה בסיס עובדתי קלוש אבל בגין היה איש מאמין, בקיא בפוסקים וגם בפסוקים. בביתו של שלמה ניטשה מלחמת אזרחים קטנה בין האח הבכור יהודה והאח השני אפרים. יהודה היה באצ"ל ואפרים, שנשלח בילדותו ללמוד בקיבוץ ומאז רחש טינה להוריו, הצטרף עם כל חברת הנוער לפלמ"ח.
שלמה שנא משום-מה את המורה מנחם, ולא האמין לו. לכן התייחס בחשדנות לפרשנות הפוליטית שלו, שאימצה את כל המסרים של האצ"ל. כאשר אמר לאחיו יהודה שהמורה הוא "שקרן" ואוהד האצ"ל, חטף מיד סטירת לחי מכאיבה במיוחד. זה רק חיזק את נטייתו של שלמה לפסול את האצ"ל ולראות בארגון חבורה של בריונים. באחד הלילות הקרים של שנת 1946 יהודה נעצר ונשלח תחילה ללטרון ואחר כך למחנה מעצר בריטי באריתריאה. זה לא מנע מאנשי אצ"ל אחרים להשתולל בביתם בחיפוש אחרי כסף למען "קרן הברזל". בבית לא היה שום דבר, ואִמו הממורמרת של שלמה קיללה לא רק את נציגי קרן הברזל, אלא גם את אצ"ל ואפילו את מנחם בגין. האירוע המכוער העצים את שנאתו של שלמה הקטן לארגון שאליו השתייך אחיו. אפרים שבא לבקר בבית הסביר לשלמה שאנשי האצ"ל היו "שרצים" ואפילו "פשיסטים". את המונח הזה שמע אז שלמה לראשונה אבל עד מהרה הוא הבין את משמעותו. חברו של אפרים משכונת הבוכרים, יעקב סימן טוב המשורר, בא לבקר בביתם והסביר לשלמה את משמעותם של המונחים הפוליטיים, ואת הדמיון שבין אנשי האצ"ל לבין כנופיות פשיסטיות בספרד ובאיטליה. בהדרגה שלמה אימץ תורה נון-קונפורמיסטית כמעט ייחודית לשכונה שלו. הוא התייחס בחשדנות אפילו לבית"ר וכמו אחיו אפרים אהד דווקא את הפועל ירושלים.
בכל זאת קינן בלבו הפחד הגדול ממלחמת אזרחים, שתגרום לבערה גדולה בכל הארץ ובעיקר בירושלים. בגיל שמונה כבר כתב ליו"ר הנהלת הסוכנות דוד בן-גוריון והתחנן בפניו למנוע מלחמת אחים. להפתעתו הוא קיבל תשובה מהאיש הגדול, שבה ניסה בן-גוריון להרגיע את הילד. אפילו אחרי תקרית אלטלנה ביוני 1948 שלמה היה משוכנע שלא תפרוץ מריבה קשה בין האזרחים לבין עצמם. בשכונה שלו נעצרו כמה אנשי אצ"ל והנשק שלהם הוחרם בידי חיילי צה"ל. הכניעה של בגין הייתה מוחלטת. שלמה חגג בלבו את נצחון בן-גוריון על מנחם בגין, שהצטייר בעיני רוחו כראש וראשון לבריונים. כאשר הגיע שלמה לחטיבת גולני הוא נחשב לעוף מוזר במקצת. מי שמע על ירושלמי כורדי עם השקפת עולם שמאלית? עד מהרה התרגלו אליו. שלמה היה חייל מצוין, חרוץ ושמח לסייע לחברים שקצת התקשו לעמוד במשימות הקשות. אודי מזיכרון יעקב, שהיה גם מוסיקאי מחונן, קרא לו הקדוש הירושלמי. שלמה גיחך. הוא ראה את עצמו כישראלי מן השורה, אבל לא נסחף באופנה הרווחת של שנאת ערבים. אני מתעב רק נאצים, נהג לומר. בחופשות נסע בעיקר לקיבוץ של דודו אפרים שהתקרב מאוד לשמאל הרדיקלי. דירתו של אפרים הייתה עמוסה בספרים נהדרים, חלקם הגדול בהוצאת הקיבוץ הארצי.
את דודו יהודה ראה לעתים רחוקות מאוד. יהודה איבד את יכולתו להתמקד בזמן שהותו במחנות המעצר באפריקה, והאמין שהמדינה חייבת לפצות אותו על סבלותיו. בהדרגה איבד את הרהיטות שאפיינה אותו תמיד, והתחיל לשוטט לבדו בלילות. ליד שער יפו תקף אותו מישהו, חמוש בסכין חדה. יהודה מת, ורק מעטים הלכו אחרי ארונו לבית הקברות בגבעת שאול.
שלמה עלה קצת בסולם הדרגות והיה סמל ראשון אהוד בפלוגתו. אחד מחייליו, נסים חוראני, היה חרותניק מובהק משכונת התקווה בתל-אביב, אבל בכל זאת העריץ את הסמ"ר המפא"יניק שלו. שלמה סיפר ליד המדורה לחיילים את סיפור קמצא ובר-קמצא, והפציר בהם לא לשאת נשק נגד אזרחים אחרים, יהודים או ערבים. את חברתו יעל פגש במדרחוב, ומקץ שנה הם נישאו בקיבוץ של הדוד אפרים. בנאום החתן שלו בחדר האוכל של הקיבוץ הטיף שלמה שוב לאהבת אחים, ולהפתעתו הדברים התקבלו בסבר פנים יפות. האוכל שהוגש היה טעים ולא בדיוק כשר, אבל אפילו האורחים מירושלים התעלמו. הזוג הצעיר השתקע בקיבוץ, ושלמה נסע לעירנו רק כאשר המורה הוותיק שלו מנחם נפטר. שלמה עדיין הסתייג ממנו, אבל החזיק לו טובה על לקחי שלום הבית שאותם הנחיל לתלמידיו בתלמוד התורה.
- פורסם בכל העיר, 12 אוגוסט 2016
