לאחרונה העלה סטיב קורנקי, מרשת החדשות MSNBC, את הסברה שטראמפ יפסיד בבחירות בשל המזג הבלתי צפוי שלו. כלומר, אותה נטייה של טראמפ לנפנף באצבע המשולשת הקצרצרה שלו לעבר כל פרה קדושה או חזיר טמא, שעושה אותו לחביב קהל בוחרים שמאס באליטה הפוליטית בוושינגטון, היא גם אותה תכונה שתגרום לבוחרים, ברגע האמת, להירתע מלהצביע עבור מנהיג נטול מעצורים וחסר עקבות. לדידו של קורנקי, מבחינת ציבור הבוחרים הבעיה של טראמפ איננה עמדותיו החשוכות, יהירותו הנבערת, או השוביניזם חוצה-הזהויות הבוטה שלו, הבעיה היא הטמפרמנט ה״לא נשיאותי״ שלו. מה שמפחיד אותי בהשערה זו, שהיא אולי נכונה. משמעותה שגם אם טראמפ יפסיד בבחירות הקרובות, יבוא אחריו ״מודל״ מוצלח יותר עם דעות קיצוניות לא פחות, שרק יראה שפוי. מין נתניהו או בנט בסגנון אמריקאי, המסוגל לשדר שנאה לאחר ובוז לחלש, ובו זמנית להיראות ״ממלכתי״. רק שלהבדיל מישראל, ארה״ב היא מעצמת-על, עם הצבא והכלכלה הגדולים בעולם, וגחמות בסגנון ״צוק איתן״ ו״התאגיד הציבורי״ יגרמו לנזק שלא יתואר. תחשבו ממשל ג׳ורג׳ בוש (הבן), רק גרוע יותר.
דונלד טראמפ באסיפה הארצית של המפלגה הרפובליקנית, 2016 (מקור)
הסתה נגד אחרים היא הטריק הכי ישן בספר הקסמים של מנהיגות מעמדית.
בספרה החדש – ״זבל לבן: 400 שנות היסטוריה לא מסופרת של מעמדות באמריקה״ – ננסי איזנברג מתארת כיצד האליטה האמריקאית, כבר בראשית דרכה, שאפה לשחזר את המבנה המעמדי של ״העולם הישן״, ממנו לכאורה התנתקה במלחמת העצמאות. כפי שציין ההיסטוריון אדמונד מורגן, טרם למלחמת העצמאות האמריקאית ידעו הקולוניאליסטים ש״ברגע שהאיכר הלבן הפשוט חש פחות מנוצל (יחסית לשחור חופשי, א.ה.), הוא נעשה פחות חסר מנוחה, פחות מסוכן, ויותר מהוגן. ובמקום שיראה את בעל האדמה העשיר כסחטן תאב בצע, הוא ראה בו נותן חסות רב השפעה המגן על האינטרסים המשותפים לשניהם.״ (מתוך ״היסטוריה עממית של ארה״ב״, הוארד זין). איינזברג מדגימה כיצד תפיסה זו עוברת כחוט השני בפוליטיקה האמריקאית עד היום. היא מצטטת את ג׳ון אדמס שב-1790 אמר שאמריקאים, כדי להמשיך לשאוף ולהתקדם, צריכים שתמיד יהיה מישהו אחר בתחתית הסולם של המין האנושי. וכך גם העיר לינדון ג׳ונסון ב-1960 לגבי לבנים עניים שהפגינו נגד זכויות האזרח לשחורים: ״אם תצליח לשכנע איש לבן עני מרוד שהוא טוב יותר מהאדם הצבעוני, הוא לא יבחין שאתה גונב מכיסו. להפך, הוא אף ירוקן את כיסיו עבורך.״ וכך עד היום, טראמפ מאשים מהגרים ממקסיקו ומוסלמים בכל הרעות החולות של החברה האמריקאית, ומשכנע את הלבנים העניים שאם רק יגורשו וינודו ״האחרים״, מצבם ישתפר לאין ערוך.
Plus ça change, plus c'est la même chose
עם זאת, כפי שציינו כבר רבים, המצוקה שחווים תומכי טראמפ – כמו גם תומכי הברקזיט, או חברי מרכז הליכוד, או תומכי שחר הזהב ביוון – היא מצוקה אמתית. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נעשה מאמץ איתנים לחלץ אנשים מעוני בעזרת כינונה של מדינת הרווחה, מאמץ שבעיקרו הצליח עבור לבנים עירוניים במדינות העשירות באירופה ובצפון אמריקה. אך למרות גזענות קשה כלפי שחורים וקבוצות מיעוט אחרות, מנגנוני מדינת הרווחה הצליחו להפיג את השלכות העוני והגזענות גם בקרב קבוצות חלשות אלה. הצלחה זו החלה להתפוגג בשנות ה-70 עם עליית קרנו של הניאו-ליברליזם שהביא לצמצום כוחם של ארגוני העובדים, פירוק שיטתי של מנגנוני מדינת הרווחה, תוך הרחבת השיטור והחמרת חוקי ענישה על התנהגויות הקשורות בעוני (שימוש בסמים, נוודות, וכיוב׳).
בו זמנית הטכנולוגיה ייתרה באופן הדרגתי את חלקים נרחבים של שוק העבודה המסורתי. כך נעלמו מקומות עבודה שפרנסו משפחות במדינות המתועשות, והתדלדלו מקורות המס שהזינו ואפשרו את מדינת הרווחה. רוברט מקצ׳סני וג׳ון ניקולס בספרם "התכוננו: המאבק נגד כלכלה ללא עבודה ודמוקרטיה ללא אזרחים״, לוקחים כדוגמה את חברות הטכנולוגיה הגדולות של החצי הראשון של המאה ה-20 ושל ימינו. AT&T מעסיקה היום כרבע ממספר העובדים שהעסיקה בשנות ה-60 של המאה הקודמת, בעוד Google הענקית מעסיקה היום כ-7% ממספר העובדים שהעסיקה AT&T בימי השיא שלה. וזה תהליך שממשיך – העבודות שנותרו בכלכלה הנוכחית, בעיקר בתחום מתן שירותים וחינוך, גם הן תעלמנה. כבר היום יש משאיות ללא נהג, מכונות מחליפות קופאיות, רובוטים כותבים ידיעות באתרי חדשות, והשכלה רוכשים אונליין.
בבד בבד עם צמצום שוק העבודה התחזקה (מחדש) הכלכלה הגלובלית – מתוך האידאולוגיה הניאו-ליברלית הדוגלת בסחר חופשי על ידי האחדה של חוקים ותקנות בין מדינות. על נבחרי הציבור, ש(אולי)-האמינו שסחר חופשי היא הדרך הנכונה להביא לצמיחה כלכלית, הוטלה המשימה לשכנע את בוחריהם שהפחתת מכסים, הורדת הגבלות תנועה על עבודה, והקלות מס לתעשייה מחוץ לגבולות המדינה הם טובים לכלכלה; ושכלכלה נמדדת לא לפי חשבון הבנק של האזרחים אלא לפי מדדים עמומים של מחזור שוק ההון והבורסה. כך הגלובליזציה של סוף המאה ה-20 יצרה מעמד פועלים חדש, כמעט לפי מתכון של קארל מרקס. ערב רב של מהגרי עבודה ומלחמה, חסרי מעמד אזרחי, חיים בתנאים דיקנסיאנים ומבצעים את העבודות שלעולם אינן ניידות: בנייה, חקלאות, ניקיון, וסקס.
לא בכדי, תומכי טראמפ כמו הברקזיטאים באנגליה, חשים שגלובליזציה והסכמי סחר בינלאומיים מושכים את השטיח מתחת לרגליהם. וכתגובה, קל יותר למנהיגים להסית את אותו פועל במפעל מכוניות, או אותה זבנית בכולבו – שחשים שמקום עבודתם תלוי על בלימה, שהכנסתם נשחקת, שעתיד ילדיהם מוטל בספק, ושעל הזקנה לא מעיזים לחשוב – נגד מהגרי העבודה. זה קל יותר מלהודות בכך שכל המבנה הכלכלי של היום לא עולה בקנה אחד לא עם דמוקרטיה, לא עם ריבונות, ולא עם עתיד בר קיימא על כדור הארץ.
הילרי קלינטון ומנהיגות המפלגה הדמוקרטית זהירים יותר בלשונם, מודעים יותר לאיזונים הדרושים לשמירה על המבנה החברתי-כלכלי אותו הם רוצים לשמר – למי צריך לשלם מס שפתיים, ומתי. אפשר גם לציין לזכותה של קלינטון שהיא פמיניסטית – לבנה, פריבילגית, ולא רדיקלית במיוחד, אבל פמיניסטית. עם זאת, קלינטון לא תביא לשינוי החברתי-כלכלי אותו מחפשים תומכי ברני סנדרס, Black Lives Matter, וגם לא תומכי טראמפ, נותר רק לקוות שלא תעשה יותר נזק.
בינתיים אפשר להתנחם באלפי האנשים ברחבי העולם שתומכים בשכמותם של ברני סנדרס וג׳רמי קורבין, או בתנועות ומפלגות כמו הירוקים בארה״ב, פודמוס בספרד, וסיריזה ביוון. כשנותנים לבוחרים כמה אלטרנטיבות להגמוניה של הון-שלטון ודלתות מסתובבות, הם לא בהכרח יבחרו במרושעת מבינן. גם פה בישראל דרושה אלטרנטיבה.
ועד אז, נקווה שסטיב קורנקי צודק, והשפיות תנצח.
כל הניתוח הרדיקלי הזה על מנת לתמוך בהילרי קלינטון?!
דונלד טראמפ הוא דוגמית להלך הרוח בעולם הפניה ימינה זאת לאור השיטפון האסלאמי העובר על מדינות אירופה וכמובן הטרור של דעא"ש המדאיג את העולם ואשר כבר הוכיח את כוונותיו במעשי רצח באירופה התוצאה מפלגות ימניות תופסות תאוצה באירופה והדבר משפיע על תוצאות הבחירות