מיתוס חביב מגדיר את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. היא מדינה יהודית מאחר שרוב אזרחיה יהודים והיא מדינה דמוקרטית בשל המשטר הקיים בה. אולם מתברר כי האזרחות בישראל היא ישראלית וכי האידיאולוגיה בשמה היא דורשת את זכות ההגדרה הלאומית היא ציונית. היש עוד מדינה שהאזרחות הלאום והאידיאולוגיה הלאומית שונים בשמם ובמהותם?
מפגנים ימנים מנופפים דגל ישראל וארה"ב בעת ביקורו של גלן בק
בעיר העתיקה בירושלים המזרחית (צילום: אקטיבסטילס)
יש טענה שישראל שייכת למודל לאום של תפוצה. ללאום זה יש זכות התאזרחות פריבילגית על זו של אחרים. על פי דעה זו מוצדק לדבוק בחוק השבות, שהוא למעשה הצהרה אנכרוניסטית הרי מי מונע כיום מיהודים להגיע לישראל? אולם הבעייתיות מצויה דווקא בחוק האזרחות אשר על פיו יהודים מקבלים אזרחות ישראלית גם אם הם דור שביעי בחוץ לארץ, כי חוק השבות חל עליהם בגין היותם יהודים.
אגב מדינות שנותנות זכות אזרחות פריבילגית, עושות זאת בשל שמדובר באוכלוסייה לאומית – אתנית שהייתה בשטח המדינה שקוצץ (למשל פינלנד), או פליטים ועקורים ( למשל גרמניה). כולן ( לפחות המערביות) הן מדינות שבפועל הן רפובליקות בעלות לאום אזרחי. ישראל לעומת זאת איננה וגם מעולם לא הייתה כזו.
עכשיו התבשרנו שמשרד התפוצות (מישהו יכול להסביר מהי ההצדקה המהותית למשרד זה חוץ מצרכים קואליציוניים?) החליט לממן תכנית לחיזוק "הזהות היהודית והקשר לישראל" ולתקצב בעיקר ארגונם אורתודוכסים. זאת, כפי שכתב אור קשתי תחת הכותרת "רבע מיליארד שקל לנציגי 10% מהקהילה, הרפורמים לא הוזמנו לקחת חלק בתוכנית הענק של בנט לקירוב יהדות ארה"ב", ב"הארץ" ב-19 באוגוסט 2016.
מדובר בתקציב של 250 מיליוני שקל ש-80 מילונים ממנו הם מתקציב הממשלה. אין לכך שום הצדקה והמעשה כלל אינו ראוי. זהו עניינם של היהודים בארצות הברית לשמור או לא לשמור על זהותם הדתית או התרבותית. עניינם הוא לממן זאת או לא לממן זאת. אין זה תפקידה של ממשלת ישראל לממן זאת. אלא אם כדברי בני פלד נמשיך להיות "המשמר הקולוניאלי הקדמי של העם היהודי"…..
אם צריך לממן במשרד החינוך, אז צריך לממן תכנית כלל ארצית לחיזוק הזהות הישראלית הכלל דתית ואתנית, ולחיזוק התמיכה וההזדהות עם ישראל כמדינת הישראלים. בשעורי האזרחות ילמדו את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית כמו גם את עקרונות הרפובליקניזם.
לא רבים מבינים את הפער בין המצוי לרצוי מבחינה פוליטית בישראל. אחד שכמעט הבין זאת הוא אורי שגב שכתב מאמר בנושא תקצוב התפוצות בשם "אין לי כסף ליהדות התפוצות" ("הארץ", 19.8.16), שלמרות כותרתו גרס ש ש"אי אפשר להיות ציוני באמריקה", מבלי להסביר מדוע זה גם מגוחך להיות ציוני בישראל בשנת 2016 כ-70 שנה לאחר הקמת המדינה. כך גם מגוחך להחזיק בתפיסה שישראל "נוסדה ומתקיימת כמדינת הלאום של העם היהודי", שכידוע חלק ניכר ממנו חי מצוין ומשולב במולדותיו השונות. טוב, כבר ציינתי את דברי בני פלד על ייחודה של ישראל "כמשמר קולוניאלי קדמי של העם היהודי"…
לא מגוחך להיות ציוני בישראל או מחוצה לה.
כל עוד חלקים לא קטנים מן העם הפלסטינאי מחזיקים באמונה שהגדרתם הלאומית דורשת את סופה של מדינת ישראל, כל עוד יש קולות שטוענים שהחטא של מדינת ישראל הוא עצם קיומה, יש מקום לציונות – האמונה שלעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית לאומית כשאר העמים.
כל התמיהות והקושיות של הכותב מוסברות על ידי
"כל ישראל ערבים זה בזה"
השאלה הראשונה במאמר היא: "היש עוד מדינה שהאזרחות הלאום והאידיאולוגיה הלאומית שונים בשמם ובמהותם?"
ובכן, במהלך ההיסטוריה ידעו היהודים רדיפות והתעללויות שסיבתן לעיתים דתית, לעיתים גזענית ולעיתים לאומית, ולכן מקרה מיוחד דורש פתרון מיוחד.
הייחודיות של מדינת ישראל (נניח שהמקרה אכן ייחודי) מקורה בייחודיות של העם היהודי וההסטוריה שלו, ולכן כל ההשוואות (למשל עם פינלנד וגרמניה) הם חסרות משמעות,
כמו גם האמירה לפיה רוב המדינות בהם יש חוק שבות הן "מדינות שבפועל הן רפובליקות בעלות לאום אזרחי" וישראל אינה כזו.. so what? ואם הלאום אינו אזרחי, מה הבעיה?
אגב, ישנן בעולם 36 מדינות המגדירות "right of return", ומן הסתם 33 מתוכן אינן ישראל/פינלנד/גרמניה. יש לי תחושה שנמצא ביניהן מקרים מורכבים נוספים.
הכותב מציג את המצב הייחודי של ישראל כעניין המחייב שינוי מחשבתי או אידאולוגי, משום מה, אך לא מעלה טיעונים מספקים. חוק השבות מדבר על מתן אזרחות והוא יישום הלכה למעשה של הרעיון הציוני ושל המנדט (של האו"ם, לא זה הבריטי) להקמת המדינה. הוא אינו אנכרוניסטי כל עוד ישנו לפחות יהודי אחד בעולם המאויים בשל יהדותו
ישראל איננה קולוניה קדמית של העם היהודי מפני שאין עם יהודי. ישראל היא קולוניה המהווה בסיס אימפריאליסטי מזרח תיכוני האחראית על שמירת הסדר האזורי בו מעוניין האימפריאליזם. רק מסיבה זו קיימת מדינת ישראל. כמו כן, מדינה זו מגדירה את עצמה כמדינה של יהודים, ויהודים בלבד, ומוציאה את הלא יהודים מן הכלל. לעומת זאת היא מכניסה אותם לתוך גטו של העדר אזרחות של ממש, ואזרחותם היא פיקטיבית, חסרת תוכן. מכאן עולה כי מדינת ישראל איננה מדינה דמוקרטית. היא מדינת גזע דתית, בה כל תושב מוגדר על ידה כבן עדה אתנית מסוימת, ואין בה זיקה של ממש בין האזרח לארצו, אלא זיקה בין בן העדה לעדתו. מבנה זה הוא תוצאה נגזרת מאופייה הנחלני של המדינה המוציאה מתחום הגדרתה את האוכלוסייה הילידה. המדינה הציונית מגדירה, בעיקרון, את האוכלוסייה הלא נחלנית כנחותה בזכויותיה ונוגדת בעצם מהותה את עקרונות הדמוקרטיה, את עקרונות השוויון בין האזרחים והחופש של כולם.
בשל אי השוויון המבני שבבסיסה עיגנה מדינת ישראל בהגדרת עצמה כמדינה של המתיישבים היהודים. משמעות הדבר שלאזרחים הלא נחלניים אין ריבונות עליה. האוכלוסייה הפלסטינית הילידה מוגדרת, אם כן, כזרה בארצה היא. לכן, אזרחי מדינת ישראל מופרדים אלה מאלה על פי קריטריון של שיוך גזעי- עדתי- דתי, על פיו נקבעות אזרחות של ממש ואזרחות דמה. כאן נמצא שורש הדיכוי הלאומי של הפלסטינים הערבים בשטחי 1948. כך נוצר בידול מוגזע בין תושבי הארץ. במסגרת זו, אותם פלסטינים ערבים משויכים לקהילת גטו חסומה, מופרדת. האפליה הנובעת מכך היא מובנית מעצם הווייתה של מדינת המתנחלים, ומכך נובע כי היא אינה ברת תיקון במסגרתה.