ראובן רובינק (1991-1914), נפטר בבאר שבע לפני 25 שנה. מיום הגיעו ארצה ב-1949, בתחילה למחנה העולים שליד לוד, מחנה ישראל, ובהמשך לבאר שבע, הוא תאר ברפורטז׳ות הרבות שלו, שאת רובן פרסם בעיתון הקומניסטי בשפה היידיש ״פריי ישראל״ ("ישראל החופשית") את מאבקם של בני האדם לחיים של כבוד, לשוויון ולצדק. אחת הרפורטז׳ות הראשונות שלו מתחילת שנות החמישים היתה בנושא נישול הבדואים מאדמתם ודחיקתם למקומות שאינם ראויים לגידולי שדה. כמו כן כתב ברגש רב על דיכוי בני השבט בהיררכיה הפנים שבטית ובמיוחד דיכויה של האשה. כיום כשהמדינה נערכת למתקפות חסרות תקדים על זכותם של בדואי הנגב על אדמות אבותיהם, יש עניין מחודש בפרסום אחת הרפורטז׳ות שלו, שמבליט את היות מדיניות הנישול עקבית מתחילת הקמתה של המדינה. את הרשימה הבאה פרסם רובינק בעיתון "ארבעטער טריבונע" ("במת העובד") בתחילת שנות ה-50. תרגמה: פאולה רובניק.
בני המדבר – במיצר
הבדואים של הנגב – הביטוי מצלצל יפה ואף רומנטי. פעם הבדואים לא ידעו גבולות. הם נדדו עם עדריהם על פני שטחים עצומים של ארצות שונות, והחשיבו עצמם כבניהם החופשיים של המדבר. אך על אף הקסם לכאורה שמיוחס להם על ידי אלה הנמשכים לאקזוטיקה… ניתן לומר, שהן אתמולם והן ההווה שלהם עלוב. האכזריות הקולוניאלית היא נושאת בנטל האשמה המירבי לכך שהאנשים הטובים האלה נותרו הרחק מאחור והסדר הפרימיטיבי של המאה שחלפה עדיין שולט בחייהם. אף לא אחד מכל האפוטרופוסים לא דאג לקידום מינימלי שלהם. נהפוך הוא, הם עשו הכל כדי להפריע ולעכב את התפתחות השבטים. כיום, במחלוקות שבין הרשויות, מחלוקות שמלוות בקנוניות אימפריאליסטיות, שוב ניצב קיומם בפני הגבלות ורדיפות.
בדואים מביר מילחן בדרך לשדה אברהם, בזמן מבצע עובדה (צילום: ארכיון הפלמ"ח)
קשה לעבור באדישות על פני השטחים הסגורים הנידחים במדבר, שזרוקים בהם עשרות אוהלים אפורים ומטולאים, כשעל פני האדמה מתגוללת רפש וגללי חיות הבית. הילדים שמסתובבים חצי ערומים פוגשים כל זר המתקרב אליהם בחשדנות ובפחד. מי שנתקל במראה הזה בפעם הראשונה, מזדעזע. והוא אומר לעצמו בהרגשת בושה: "שם, תחת היריעות המאובקות, חיים אנשים?" האמת חייבת להיאמר, שהמשפחות הבדואיות אינם הדיירים היחידים באוהלים, חיות הבית הם שותפים שווי זכויות שם.
בחיים במרחבי המדבר אורבות סכנות רבות, למשל חרקים מסוכנים שיכולים לזחול פנימה באין מפריע. המחסור בפיקוח רפואי גורם למקרי מוות רבים. קורה שאחד מבני השבט חלה או נפצע, אזי מניחים אותו על גבי גמל או חמור ומוליכים אותו לבית חולים, והיסורים שעל החולה לשאת בדרך, זהו פרק בפני עצמו. ויש לציין, שלאלפי בדואים אין כלל אמבולנס, ולמושל הצבאי יש דאגות אחרות…
…איך להיפטר מהם. לכך יש שיטות שונות. ועיקרו של דבר – להמאיס עליהם את החיים, כך שניפטר מהם ויעזבו "מרצונם החופשי". תוך כדי כך העוולות נשפכות כמו משק מחורר. הנרדפים חסרי ישע וללא הגנה. האדמיניסטרציה שלנו הבטיחה פעם ליישב את הבדואים במקומות מוגדרים תוך כדי מתן אפשרות לעיבוד האדמה. ומה מסתבר? אחרי מספר חודשים של עיבוד האדמה – חרישה וזריעה – יוצאת פקודה: לעזוב הכל ולעבור למקום אחר, לעתים קרובות למקום שהאדמה בו אינה ראויה לעיבוד, מקום שאין בו כלל מים. תוך כדי הנדודים האלה ממקום למקום, מידלדל העדר, ומאבדים את מה שנותר להם, ותוך כדי הפעולות האלה נוצר רעב במשפחה הבדואית.
אלמנטים תאבי בצע מנצלים את המצב ונהנים ממנו על חשבון הנרדפים. הבדואים מקבלים את המוצרים שלהם באמצעות "אספקת הנגב". עיקר העימותים הפנים מוסדיים פורץ סביב המאבק על הרווחים הממולחים שהחברה תקבל. החברה היא הקובעת את המחירים של המוצרים שהבדואים מחויבים לשלם.
הם מרגישים את עול הכבלים שמגבילים אותם על כל צעד ושעל. היציאה מתחום המושב כרוך בקשיים. ימים רבים מראש על הבדואי להצטייד באישור. ואי אפשר לומר שלהסתה השוביניסטית אין השלכות. אמנם שכבות נרחבות של הציבור לא הושפעו מההסתה, אך מדי פעם יש התנפלויות בריוניות. הם בטוחים שלא ישאו בתוצאות פשעיהם ושלא ייענשו, אפילו אם יורים על בדואים כמו על ארנבות. לא פחות כואבת העובדה שהמצב הגיע לידי כך שהתושבים המקוריים, העתיקים, של הנגב מרגישים בעירם, בעיר בירתם, כזרים כאורחים לא קרואים!
– אך גם בקרב הבדואים יש דרגות
מאחורי האוהלים המטים ליפול מתרוממים אי אלה מבני אבן. אלה מגורי השייח'. הדירות נועדו להרמונו העשיר. ההגבלות שלוחצות ומכופפות את כתפי הדלים, אינן חלות על השייח' ומשפחתו. נציג השבט הוא איש עשיר שיכול להרשות לעצמו אי אלה הנאות. בניו דוהרים במכוניותיהם המפוארות, והכפופים להם חייבים לשאת בכל שגיונותיהם. אפילו למעט הרכוש של בני שבטו הוא מתייחס כאל רכושו הפרטי.
לקבלות הפנים התכופות שהוא עורך ברחבות כיד המלך עבור האורחים המרובים הוא מגייס את השבט כולו וכל אחד מעמיד כמיטב יכולתו כבש, עופות וכיבודים רבים נוספים. השייח' משתמש בהזדמנות זו בפזמון הצבוע: "אורחי אורחיכם".
הבדואים העניים מוזמנים אך לעתים נדירות לארוחות אלה.
אך כל הציפוי הנוצץ הפטריארכלי הולך ומאבד מהברק. אף בחיים הסגורים והדלים של הבדואים בוקעות קרני האור של העת החדשה. חל פיחות במעמדו של "האב" המקפח. צל של חשדנות כללית מלווה אותו. לולא "דאגת" השלטון לשמר את המוסד הטפילי הזה, כבר לא היה נותר ממנו זכר.
כידוע, לאף אחד אין עניין להקל על המצוקה של שבטי הבדואים. סדר החיים העתיק גורם לרעב ולשעבוד. עד היום הם חורשים בגמלים או חמורים, והחרישה פרימיטיבית. בימי העבודה שולח השייח' לשדות זקן וטף. הנשים בבגדיהן השחורים תולשות את העשבים בידיהן החשופות. מכל עמלן הן מקבלות שליש ולעתים אף את זה לא. השייח' לוקח אליו את פרי עמלם וזיעתם. העיניים הרוגזות של השייח' רואות כל מה שמתרחש במחנה. כל צעד של אחד מבני השבט נבחן. ובעזרת משרתיו הנאמנים שנהנים מפריבילגיות, הוא משליט טרור על כל סביבותיו.
כלפי חוץ הבדואים מגלים כלפיו דרך ארץ, אך מאחורי גבו לועגים לו. ובעלי תודעה מחציפים פנים יותר ונותנים לו להבין שהזמנים של פעם אבד עליהם הכלח ואינם מתאימים לימינו. אבל הזקן יודע איך להתנקם בהם, ועל התעוזה והמרי הם משלמים לא אחת בימים ארוכים בכלא. השייח' יודע שכוחו נתמך בידי המינהל ועל כן הוא משרת אותו בנאמנות, ובניגוד לאינטרסים של שבטו.
השייח' יכול להתפאר לא רק במספר הרב של נשותיו אלא גם בכבוד המוגזם המורעף עליו. ברגע שהוא מופיע ברכבו המהודר, מיד מקיפה אותו קבוצת אנשים. מתייחסים אליו בתשומת לב כדי שייווצר הרושם שהוא אישיות חשובה.
השייח' נמנע מוויכוחים פוליטיים. לכל שאלה ולכל הצעה יש לו תשובה מן המוכן: "כולם צודקים וכמובן בן-גוריון".
כשמישהו מעיר שעכשיו בן-גוריון שכן שלו, הוא לוגם לגימה ארוכה מהקפה השחור ומשמיע בטון של מסתיר סוד: "משה שרת הוא אח טוב".
אווירה קשה שוררת בשבט. את כולם, קטן כגדול, היכתה הבשורה ששוב ייאלצו לעזוב את האדמה הזרועה את ניצני התבואה הירוקים בשדות, את הטבע המוכר, את הקברים… ולנדוד לסביבה יותר שוממת וצחיחה, שמלבד אבנים וחול אין בנמצא דבר. לאחר הגשמים החזקים שהרטיבו הכל, יצאו האנשים מהאוהלים הספוגים מים, להבריח את הקור מהעצמות. בדיוק באותו היום שפכה השמש אור חמים בהיר על-פני הנגב.
השבט מרגיש שמגיעים ימים גרועים בהרבה מאשר עד כה. אך הם אינם רואים מוצא מהמצב. השייח' הזקן מסתובב ועוטה פנים מלאי חשיבות בין מאות זוגות העיניים הנשואות אליו בשאלה: "נו, זקן, תוכל לפעול משהו?"
הוא אינו מעז להרים את ראשו הכבד. בקצה המחנה עומדים שני בדואים ומשוחחים בשקט על המצב. עבורם כבר הכל ברור ושאין מדובר במכה מקרית, מכת גורל פטאלית, אלא זו טבעת מתהדקת בשרשרת הרדיפות. מזכירים את נצרת, את הריסת הכפרים, את סילוק האנשים מבתיהם. אך אש ניצתת בעיניהם ויודעים להבחין בין אלה המדכאים ואלה שניצבים כנגד העוול.
הפוגרומים ולילות הבדולח, פשעיי המלחמה ומעשי הזוועה, הריסת הבתים וגרוש תושביהם, שמבצעת הציונות, נעשים על מנת ליצור מרחב מחיה יהודי, ערבנריין, להתנחלות יהודית בארץ ישראל השלמה, נקייה מערבים.
שבתאי לוי